עברו עלי כמה יומיים של געגועים לבלוג שלי. לא הצלחתי להיכנס אליו, בגלל בעיה שלא מצאתי לה פתרון. עכשיו מצאתי מסלול עוקף בעיה, לא פתרון של ממש, וגם זה בעזרת בן זוגי (בינתיים הוא פתר את זה לגמרי). כשהצלחתי להיכנס, ראיתי שהיה לי מספר שיא של מבקרים בבלוג. שמחתי, כי בעולם שבו מדברים אנשים בקלילות ובתחושה של בטחון על ווב 2 , אני לומדת כמה אני רחוקה מהם. כן, מבינה משהו, אבל לא ממש, לא בדיוק. רוצה להתמקצע יותר. וכך אני מוסיפה גם את הנ”ל לרשימה ארוכה של ה”צריך” שיש לי גם את האתגרים הבאים: ללמוד משהו על שוק ההון שניהולו עובר שינויים (עושה רושם שכדאי שאבין בו יותר), ללמוד יותר על ווב 2 ועניינים אחרים, להבין יותר טוב את השליטה בבלוג שלי, לדאוג לזה לקשר עם הנכדים שלי, וכמובן שזו רשימה חלקית. דרך אגב, הנכד שלי בן ה-11, כבר חושב שהוא מבין יותר טוב את העולם, ומידי פעם אומר משהו, וכשאני שואלת שאלה (סתם כי לא שמעתי), הוא שוזר את המשפט הבא: “לא חשוב, את לא תביני” (אין לזה קשר למציאות, כמובן, במקרה הזה) . אני תמהה באיזה גיל מתחילים להגיד “את/ה לא מבין/ה”, ולמה זה קשור יותר: לגיל של האומר/ת או לגיל של השומע/ת ואולי זה לא קשור לגיל ואולי בכלל זה נותן לאומר/ת תחושה של שליטה מסוימת על העולם שגם להם - קשה להבנה. בכל מקרה, אני מרגישה שמצד אחד אני ממש מבינה את מה שקורה יותר טוב מאי פעם בגלל הניסיון, ומצד שני אני מרגישה שאני רצה, רצה, רצה, אחרי החידושים ובסופו של דבר - נשארת מאחור. אני יודעת שאני לא לבד, זה לא מנחם
