הניצחון של קבוצת הרוגבי של בוסניה

כבר מרחוק ראיתי שהלובי של בית הנבחרות בוינגיט מלא. קיויתי שיהיה לי מקום לשבת. אני נוהגת להגיע לשם בכל שבת פנויה עם ספר ועם מחשב, ועובדת קצת בשלווה השקטה של המקום, כשאני בין לבין. בחורים גדולים וכבדים מילאו את החלל. החולצות שלהם היו מגוונות, ולא צעקו באחידות את מקום מוצאם.

פילסתי לי דרך לשורת הכסאות שליד החלון שמאחורי פרחים בסגול לבן.

הם היו כ-15 איש, מדברים ביניהם בשקט, בשפה שנראתה לי סלאבית, אבל לא יכולתי להחליט מהי. החבורה הראשונה התמקמה סביב שולחן צפוני. אנשים שבאו אחריהם התיישבו בכעין יציע שיצרו ולא פתחו את הקבוצה. נראה היה שלא כולם מוכרחים להיות בפנים. לאט טיפטפו עוד כמה שחקנים צעירים והתיישבו בשורה נוספת שיצרה כעין יציע נוסף ורק אז, נפתחה בשקט החבורה לעיגול גדול אחד. לא שמתי לב איך זה קרה, אבל באחת הפעמים כשהרמתי את הראש שלי מהמחשב - הם היו ישובים בעיגול ענק.

מישהו בא ואמר משהו, בשפה שלהם, והם בשקט צעדו לכיוון שהורה להם, לא לפני שסידרו מחדש את הכיסאות לצורה שבה היו מסודרים קודם, וסילקו פחיות לפח. אחד מהם, שעזב אחרון, שלח אלי מבט כבודק אם הכל בסדר.

האיש בלובי, יצא אחריהם. “תראה איך השאירו את המקום, שגעון, מאיפה הם?”, אמרתי.

“מבוסניה”, אמר ופנה אל איש מבוגר אחד, שנשאר שם.

“Yes, yes, Rugby team, from Bosnia”

חזר אחריו האיש.

“תראה מה זה, נקי”, אמרתי.

“כן, זה הכל עניין של תרבות”, אמר לי שוב האיש הצעיר בלובי.

מבחינתי - הם ניצחו כבר.