בספטמבר 2003, קיבלו החיים שלי תפנית. יצאתי למסע חדש. לא היה זה מסע שעל שכמותו לא שמעתי, אבל הפעם הוא היה שלי. שלי ושל בני ביתי.
עד כה - אני מנצחת. אני מרגישה מצוין וחזרתי למסלול הקבוע והעמוס של החיים.
מה שהשתנה הוא המסלול הקבוע שהתווסף, של בדיקות שתמיד, תמיד, מביא איתו איזו חרדה קטנה. היום - יום כזה: עוד בדיקה אחת מיני רבות.
אני חושבת שמידי פעם אכניס כאן משהו בקטגוריה של : “יומן הניצחון שלי”.
מאחלת לעצמי תוצאות משעממות.
יולי 23, 2007 בשעה 4:56 am
מקווה שכמה טיפות של אהבה אליך ואל מה שאת, ואל מה שאת מייצגת - עשויות לעזור. מקווה אכן שיהיו לך הרבה שנים של בדיקות עם תוצאות משעממות.
יולי 23, 2007 בשעה 5:22 am
תודה על האהבה. אין כמו השיקוי הזה שאתה מביא. כמה טיפות ממש מספיקות!
ואמן - על השאר.
יולי 23, 2007 בשעה 12:53 pm
חיבוקים וים אהבה ממני
לרגע אחד
שנראה לאחר ,הזר, כסתמי ,
ועבורך הוא “לוקח את הנשימה” לשניה חשובה
שאחריה חוזר השקט הפנימי
שכה מיחל לו כל אחד שמכיר משהו
מהסטואציה הזו.
רק טוב .
יולי 23, 2007 בשעה 2:52 pm
אתי, המון הצלחה, והמשיכי עם האופטימיות - זו סגולה לבריאות
יולי 23, 2007 בשעה 4:00 pm
תודה, תודה, תודה.
יולי 28, 2007 בשעה 4:04 pm
אני כבר יודעת שניצחת
ובכל זאת תמיד מתגנב החשש הקטן
יולי 28, 2007 בשעה 5:51 pm
נכון. יש כאלה שהוציאו להם כרטיס צהוב, ממש כמו במגרשי הכדורגל. אבל בניגוד לכדורגל שבו המשחק נמשך 90 דקות, הרי ואצלי ואצל שכמותי - זה כרטיס לשארית החיים, ולא בטוח מתי השופט מממש את האיום…
יולי 28, 2007 בשעה 6:25 pm
נכון
אבל בינתיים איזה נצחון זה… אהה?
נצחון גדול מאד.
יולי 29, 2007 בשעה 4:31 am
מה שנכון, נכון.