‘כתיבת קורות חיים’ - השפעת המשפחה שלי על עיסוקי

מתחת לכותרת הצנועה הזו, משתרע לו מלוא המרחב, השיר של ויסלבה שימבורסקה שאתמול עשיתי בו שימוש.

התחלתי את המפגש שהנחיתי לכבוד עשרים שנה לאיפ”א, בהקראת השיר, ובבקשה מהאנשים לספר משהו שלא כתוב בקורות החיים שלהם. והם סיפרו. אחר כך גם אני סיפרתי.

קורות החיים שלי לא פשוטים ויכולים היו לפרנס כמה סרטים בקלות. אני בטוחה שיש הרבה כמותי. אבל השאלה שעלתה הייתה איך קורות החיים שלי, ודווקא הדברים שלא כתובים בקורות החיים, עזרו/הובילו/עצבו את היועצת הארגונית שבי.

וכך סיפרתי, איך העובדה שנולדתי לאחר השואה, לשני הורים שהם ניצולי שואה, ולכל אחד מהם היו ילדים משלהם ובני זוג אחרים - איך כל אלה השפיעו עלי. והיו גם דברים שלא סיפרתי, כי קצרה היריעה.

ובכן, מה?

מהורי למדתי את הכח והנחישות וגם את הכאב והחולשה.

למדתי מהם שמה שרואים על פני השטח מסתיר הרבה, ושלעיתים אי אפשר להגיע למה שמוסתר, כיוון שהוא בלתי ניתן להגיה, לדיבור, שהוא נשאר שם לשניות ואחר כך בורח. למדתי על הסוד שאין לו שם וכותרת. למדתי לשכוח. למדתי לזכור. למדתי לקרוא ניואנסים. למדתי מה לא להגיד ומה לא לשאול. למדתי שחשוב להיות פרקטית ושורדת. למדתי שאני צריכה להיות טובה מאד. בכל.

מהסביבה שבה חיינו למדתי את השפות הרבות שאנשים מדברים ואת המשמעות של מפגש השפות והתרבויות על חיי הקהילה והפרט. למדתי שלכל משפחה סידרי עדיפויות משלה, ולמדתי שקונפליקטים על רקע בינתרבותי הם עניין קל להתלקחות. למדתי שיש מומחים להגברת האש, ומומחים להקטנתה. למדתי איך מקטינים את הלהבה. וזה היה חלק מתפקידי כילדה.

כיוון שאימי התקשתה להסתגל למציאות ה’נורמלית’ שדרשה עוד ועוד שכחה והתגברות, וכיוון שהיא נשארה ללא טיפול, הפכתי למלווה שלה. וכך בהיותי ילדה בת חמש ופחות, הייתי שותפה לשיטוטיה חסרי הפשר ברחובות הקריה בימים קשים, הייתי ליועצת שלה, לפסיכולוגית שלה, לאימא שלה ולסופרוייזור שלה.

כשאימי החליטה לשים קץ לחייה, הייתי שם. הייתי בתוך השיא של הדרמה של חייה ומותה, ושיחקתי עם אחי בשקט. לא הבנתי. סערות יכולות לקרות ללא תנועה של ענפי העצים. את זה למדתי. למדתי כמה שברירים האנשים ולמדתי שצריך להשגיח וגם זה לא עוזר.

בהמשך היה לי טבעי ללמוד פסיכולוגיה, אבל הפסיכולוגיה לא נתנה את מה שרציתי, ולכן בסופו של דבר מצאתי את עצמי ממשיכה לתואר שני בסוציולוגיה. משם הדרך ליעוץ ארגוני הייתה קצרה. כן, כן לעבוד עם אנשים, ללוות, לעזור, לפתור אם רק אפשר, להיטיב. אבל - והיה אבל גדול, רק עם כאלה שיכולים לעזור לעצמם גם כן, כאלה שיש להם כוחות רבים.

בעת ההיא למדתי והבנתי שאחריות גדולה על אנשים חלשים ודאגה מתמדת לשלומם - מאיימת עלי. אחי עושה את זה בהצלחה. אני בחרתי לעבוד עם בריאים. 

 

4 תגובות לרשומה: "‘כתיבת קורות חיים’ - השפעת המשפחה שלי על עיסוקי"‏

  1. מאת מירה:

    הי אתי
    הפסדתי את המפגש עמכן
    אך אני מתנחמת בכך שאני מכירה את שתיכן
    בכל מקרה אני מצדיעה לרעיון ליוזמה ולאומץ להוציא לפועל את הרעיון המקסים
    מהסיפור עולה מציאות שמעטים יכולים לספרה ברטרופספקטיבה כך, מעובד, עגול, משלים עם מה שהיה.
    אני בטוחה שישנם (כפי שלי קורה לעיתים) רגעים שבהן המילים קטנות…..
    חיבוק לחג שמיייייח עם כל בני המשפחה
    איחולי לחופש במלוא מובן היצירה ולצבעים חמים טובים ועשירים בציורי החיים

  2. מאת benziv:

    היי מירה!
    לנו נכונו המפגשים שנכונו לנו. ויהיה מצוין גם כן.
    אכן, נדרש קצת אומץ, אבל אני חושבת שהגיל עושה את זה קל יותר. היה מרתק גם עבורי, במובן הזה שכמו בכל קבוצה היה הרבה מהבלתי נודע וצפוי, הייתי צריכה להנחות והיו התרחשויות לא צפויות.
    היה חבל מאד שלא נשאר מספיק זמן לסיפורי חיים נוספים. אנשים בהחלט היו מוכנים. את האירוע צריך היה לקיים במשך יום שלם.
    שיהיה גם לך חופש טוב.
    עושה רושם שאצלי הוא יהיה בנוי הרבה על נכדים, ואני מתכוונת להתמסר במלואו.
    חג שמח!

  3. מאת חגית:

    היי אתי!
    במקרה (או שלא) פגשתי בבלוג שלך
    מאוד התרגשתי כרגיל מיכולת העשייה
    ומיכולת הביטוי הנפלאה שלך.
    בהצלחה !!!!!!!!!!!

  4. מאת benziv:

    היי חגית! איזו הפתעה!
    אנחנו חוזרות ונפגשות כל פעם - באופן אחר.
    ד”ש חמה למכרי.

לכתוב תגובה