סיפור אמיתי:
פגשתי אותו לפני כמה שנים. הוא רצה מאד תפקיד שהיה קשה להתקבל אליו.
הייתי שם ועזרתי לו. הוא זכה בתפקיד. תחת שרביטו התפתח התחום שעליו הוא מופקד.
לפני כמה חודשים פנה אלי שוב. פגשתי אותו. שלושה חודשים קיימנו שיחות וראיתי את השינוי שחל בו מאז וגם את השינוי במהלך 3 החודשים האחרונים לעבודתינו.
היום סיימנו שוב את הקשר בינינו. הוא יוצא ל- time out , אבל לא מתנתק מהארגון.
קיימנו פגישת סגירה.
הלקח הכי גדול שלי: אני אוהבת להיות יועצת טובה, אפילו מצוינת. התנאי העיקרי: ההצטיינות של לקוח. לקוח שנותן אמון, לקוח עם מוטיבציה, לקוח שיכול לשמוע את עצמו ואותי ואחר כך גם ליישם, לקוח שיודע לעבור את הגשר ולהשאיר אותו שלם גם בשביל האחרים - הוא הלקוח האידיאלי בשבילי.
כמובן שלא אוכל לומר יותר.
הרגשתי כל כך טוב. דמעות עמדו בעיני.
ההצלחה שלו = ההצלחה שלי.
יוני 4, 2008 בשעה 10:05 pm
אני חושב שזו הרגשה ממוקדת יותר ועוצמתית יותר מסתם תחושת שליטה והשפעה שיועץ זוכה בה מידי פעם.
זה כאילו מיצוי אמיתי של לתת,כי הנתינה קיימת רק כשמישהו
באמת לקח.
יוני 5, 2008 בשעה 3:27 am
הייתה לי הרגשה ממש מיוחדת. הוא לקח מלוא חופניים ויישם - משהו משהו. אתה צודק. היה שם מיצוי אמיתי של מה שיכולתי לתת ומה שלקח. זה באמת הדבר.
יוני 7, 2008 בשעה 3:57 am
זו הרגשה מדהימה
ככה הרגשתי שבאחד מבתי הספר שאני מלווה זכו בפרס.
הם זכו בזה בגלל עצמם, בגלל האמון שהיה בינינו ובגלל שידעו לקחת את הדברים וליישם אותם ואפילו ללכת מעבר .
אני מסתכלת היום על המנהל, כשהוא בא למפגשים עם עמיתיו. ההליכה שלו נראית אחרת. מכבדים אותו (לעומת הזלזול של פעם) הוא נראה צעיר ב-10 שנים. ההתנהגות שלו משדרת עוצמה ואמונה ביכולת שלו. ובעיקר - רצון ללמוד עוד ועוד.
מרגש עד דמעות.
התרגשתי יחד אתך כשקראתי
יוני 7, 2008 בשעה 1:27 pm
קראתי על זה בבלוג שלך. זה נפלא.
במקרה של הלקוח שלי, הוא הולך על קצות האצבעות עכשיו, שלא לקלקל, ובכלל הוא מרשה לעצמו לזוז הצידה מעין הסערה, ללמוד ואחר כך לעשות את ה-come back שלו, כך אני מקווה והוא רוצה.