ושוב ישבתי עם אנשים צעירים שעובדים על הפרקטיקום שלהם. אהבתי את מה שהיה ואת איך שהיה שם. ברוח טובה חזרתי הביתה. חשבתי שאנוח אחרי עוד יום עבודה מוצלח.
אבל…
פתחתי את הטלויזיה וראיתי את הכתבה של אורלי וינאי פדרבוש וגיא מרוז.
התעצבתי אל ליבי.
ראיתי איך כשיש כסף, נפרשות כנפיים ויש כבר מי שרוצה בצוף הזה. ולכן, ניצולי השואה, בחלקם ואולי ברובם לא יקבלו את הכסף.
ועידת התביעות היא עוד אחד הגופים האחראיים כנראה לזה שניצולי שואה חיים רע.
ביניהם, אם כי לא נעים להודות בכך, גם המדינה.
כבת לניצולי שואה – אני מאד עצובה.
לא צודק. לא יפה. מרושע. אכזרי.
יולי 6, 2008 בשעה 6:40 am |
אנשי הוועדה דואגים לעצמם ,למשפחתם ולמקורביה.
הדור הזה- דור אחד לפנינו, זרוע באנשים שרדנים-
אחד בפה ואחד בלב,חלקם בפוליטיקה,
חלקם בשירות הפוליטיקה,והגרועים
מפעילים את הפוליטיקאים.
במצב הזה הישרים,האלטרואיסטים ,הם מיעוט.
יולי 6, 2008 בשעה 12:02 pm |
בעיני – הדבר הזה כל כך נורא שלדעתי אין לי מספיק מילים שיתארו את מה שאני מרגישה. הצבע שחסר לי הוא הצבע של האנוש, מה שיש בשפע הוא הצבע של הכסף. נורא. כאילו אם הגעת לעמדת כח – כבר אין מקום ללב, לשכל, לאתיקה.
יולי 7, 2008 בשעה 8:41 pm |
הריח המבאיש של הסיפור הזה מגיע עד למרחקים
וועדת התביעות זה החטא הקדמון בעצמו.
גוף שחייב את קיומו לניצולי השואה ולא מהסס להפקיר אותם לעליבותם.
אין מילים בפי להביע את מה שאני חשה כל פעם שאני רואה את הזוג וילנאי-ופדרבוש יוצאים למסע הציד שלהם…
יולי 8, 2008 בשעה 3:49 am |
את צודקת בקשר למבאיש. יש לי הרגשה שמדובר כאן במחלקת הצבועים והבואשים. אוכלי נבלות.