4 ליולי, יומולדת לאמריקה

באחד הימים הוזמנתי לביתו של שגריר ארה”ב בישראל (הייתי ממלאת מקום של חברה אמריקאית שעובדת איתי בסדנאות הגשטלט, שהגיעה עם חבורה של יהודים מקליבלנד, ונבצר ממנה להשתתף באירוע).

היה זה ה-4.7 והחגיגה הייתה גדולה. הגעתי בזמן. עמדתי בבדיקה בטחונית ונכנסתי יחד עם האחרים. התלבשתי טוב. לרגלי היו נעליים חדשות ויפות. השגריר, רעייתו וחלק מעובדי השגרירות עמדו בכניסה ולחצו את ידי באופן אישי, כמו גם את ידיהם של שאר הבאים בשער.

הבית היה מרווח מאד. הרהיטים היו כבדים, בעיקר ספות ושולחנות. על שולחן ארוך עמד כיבוד משעשע ואמריקאי מאד (בין השאר פופ קורן או משהו דומה, המבורגרים, תירס, פנקייקים וכו’). מלצרים ומלצריות עברו וחילקו מתאבנים פשוטים יחסית על מגשים. לא שתיתי אלכוהול, אני אף פעם לא שותה.

כולם דיברו עם כולם, בעיקר האמריקאים שבהם. הישראלים הסתובב קצת בחדר מחפשים את עצמם וכזו הייתי גם אני. ואז הגיע תור הברכות, השגריר עמד על במה קטנה שלא שמתי לב לקיומה עד לאותו הרגע, ונאם. קטע מוזיקלי הושמע, עוד מישהו נאם באנגלית שבורה משהו וגוון ישראלי בדבריו. ואז, כמו לפי סימן, נעמדו כל המשתתפים בזוגות או בשלשות, והחליפו כרטיסי ביקור. הם ידעו מה הם צריכים לעשות. הרגשתי ממש מחוץ לתמונה, כמו דג שיצא זה עתה מהמים. נפלתי על איזו נזירה ושמחתי ליצור איתה קשר, אבל היא ידעה שתפקידה לעבור הלאה וכך נשארתי לבד, בתחושה של נעזבות והחמצה. לא הייתי בנויה לקשרים מהירים וחמים של חמש עד שבע דקות לערך, ולאחריהם פרידה נעימה ומהירה.

כיוון שהיו כמה ישראלים, ביניהם אישה בשם עינת, שהכרתי לפני שנים, קשקשתי איתם. ראיתי שאני יוצאת דופן. הרגליים כאבו לי. נדמה לי שבצפיפות לא ראו כמה נעלי החדשות יפות. התיישבתי על הספה יחד עם עינת.  שתינו לא זזנו, אם כי בעלה היה מגיע אליה מידי פעם ואז קמה ממקומה, וחייכה אל מישהו/מישהי.

וכך, בעוד הקהל ממשיך להחליף בקצב מהיר כרטיסי ביקור, ארזתי את עצמי ויצאתי אל האויר החופשי. אני זוכרת שהתנעתי את המכונית והרגשתי שהנשימה חוזרת אלי. חיי חזרו לנורמה.

המפגש הבין תרבותי הזה - זכור לי בתור מפלה אישית גדולה. אבל, היום, אני מחייכת כשאני כותבת שורות אלה.

אולי, באיזה שהוא יום, יזדמן לי ללמוד מה עושים במפגש כזה, מה אומרים ומה לא, ואיך עוברים בחן ובאצילות מאחד לאחר. ואם לא יזדמן - לא נורא.

משהו למדתי כבר אז.