לפיכך נתכנסנו – היסטוריה אלטרנטיבית של יוסי שריד

אחרי חדר הכושר, שבו אני מתעמלת בצניעות לפי המרשם שהכתיב לי המדריך, אהיב, אני פונה אל המדשאה שממול לים. יש לי עוד שעה וחצי עד לשיעור ההתעמלות שישמור על הסידן שלי בתוך העצמות.

אני יושבת מול הים. הוא כחול מאד היום. מצנחים וטרקטרונים מעופפים משמיעים את קולם, יחסית בצניעות. משפחה דוברת רוסית כבר תפסה את השולחנות הכי טובים. אני גוררת כיסא אדום (היה גם צהוב, אבל הוא לא מתאים לספר שבידי), ומתישבת בנחת.

הכריך שהכנתי מזכיר לי את אימא שלי, שהייתה מכינה אותו כנראה אחרת, כי את הטעם ההוא אין לשחזר. יחד איתו יוצאת קופסה קטנה ובה עגבניה, מלפפון, גזר. המזון הצנוע יחסית, מתאים מאד להמשך: אני מוציאה את הספר החדש של יוסי שריד, וממשיכה לקרוא בו.

מוצא חן בעיני הספר. הוא מזכיר לי את החלק בחיי שכבר הפך להיסטוריה של העת החדשה מאד. הזויות שיוסי שריד בוחר מעניינות גם הן (בינתיים הגעתי לעמוד 70):

גברת שהיא כבר בת 91 פותחת את הספר, ובהומור מספרת משהו על חייה במחיצת בן גוריון, כמזכירתו הנצחית. לא, לא את כל הסודות היא תעלה, כי היא יודעת לשמור, גם היום, את מה שצריך לשמור. הסיפור שלה – מדליק. למשל, ציטוט:

"הרבה בחורים צעירים הסתובבו שם בלשכה, הרבה מידי, ותמיד שאלתי את עצמי למה הם נדבקים אליו ולא הולכים לצבא כמו כולם. בעיקר לא סבלתי בחור אחד, בן עשרים וכמה, מקסימום שלושים, שכל הזמן הסתובב לבן גוריון בין הרגליים, דחף את עצמו לכל הישיבות, כאילו שום התייעצות לא יכולה להתקיים בלעדיו. כבר אז ידעתי שיום אחד יציג את עצמו כבן גוריון, ואת בן גוריון יציג כעוזר שלו."

מקסים נכון?

הבן של הפדגוג ממשיך בסיפור השני: "אימא ואבא שלי היו שניהם מפא"יניקים שרופים, תיעבו בורגנים ומתעשרים חדשים, ואת תיעובם הורישו לי", מה אומר ומה אדבר? ההורים שלי היו שם גם כן, כבר אמרתי?, הרבה נוסטלגיה. ובכן, הבן, אומר משהו בגנותו של בן גוריון, האב כועס והאם בשתיקתה מוכיחה אותו:  "ראה מה עוללת לאבא שלך, ואני כבר לא מדברת על בן גוריון שהוא כמו האבא של כולנו". קטע שהוא מקסים בעיני מדבר על ההצבעה וקום המדינה: "למי היה רדיו בסוף 1947? רק לעשירים, שלא נמנו עם באי ביתנו, שהיה בית ועד למורות ולמורים, לאינטליגנציה-עובדת. לכן, לקראת ההצבעה באו"ם על חלוקת הארץ, חיפשנו שכן שיש לו רדיו. רופא המושבה נתגלה כיחיד סגולה, והוא התחייב להשאיר את החלונות פתוחים בזמן השידור. התרחצנו, התלבשנו יפה, וכאיש אחד הלכנו אל חצר הרופא. בינתיים התאספו בה שכנים מקרוב ואף מרחוק שלחצו ידיים בהתרגשות, היינו כחולמים אחר הצהרים. השמש התחילה לשקוע… ופתאום ביקש אבי שקט, האנשים נענו לו והשתתקו, כי אבי היה פדגוג גדול בצאתו… ואז כמו בסיפורי המקרא, שמענו את הקולות". וכאן הוא ממשיך ומספר איך אביו רושם בטבלה שהכין מבעד מועד מי אומר "כן" ומי אומר את ה"לא", ובסופו של דבר, כשערכו את הספירה, והיה שקט – ידע האב להכריז מראש את התוצאה שנשמעה ברדיו מאוחר יותר: "חברים וחברות, ניצחנו!"…

עיתונאי הוא הדובר של הפרק הבא עוסק בבחירת מלכת היופי ומסביר לי את התמונה שנבחרה להיות תמונת השער. דווקא אותה לא כל כך אהבתי מסיבות פמיניסטיות ידועות.

תימני דתי, רווק וחבר במחתרת ימנית, אוהד של יגאל עמיר, הוא הדובר הבא, ניצול שואה קומוניסט וקיבוצניק לשעבר הוא ממשיכו, ולאחריו באה מורה, שהיא אחותו של יוסי שריד כנראה.

ואם יורשה לי – אעצור כאן. גם כי עד לכאן הגעתי בספר, וגם כי אם אמשיך, אצטרך להפוך את הפוסט הזה לספר וזו ממש לא המטרה.

אין לי ספק שמגרונם של כל אחד הדוברים, עולה ובוקע יוסי שריד המוכר, לשונו חדה והוא מצליף בכולם, גם אלה שבאו מהימין (כמובן), וגם באלה שבאו מהשמאל, משעשע בדבריו האינטליגנטיים ובזויות הראייה של השוליים לכיוון המרכז (אבל אף פעם לא דוברי המרכז ממש) – שהוא מביא. ועם כל אלה מתגלה אהבה גדולה למשפחה שלו ולישראל.

אני אוהבת את הספר כהיסטוריה אלטרנטיבית, ופחות כיצירה ספרותית, כיוון שכאן – צריך היה אולי להביא איזה גוון חזק יותר שמבחין בין הדוברים. כולם מדברים קצת יותר מידי "יוסישרידית".

מאד ממליצה על הספר, גם לבני גילי, שההיסטוריה שלהם היא ההסיטוריה המסופרת כאן, וגם לצעירים – שיכולים להנות מאד מהראייה הטובה והמענינת הזו של מה שהיה מפי אחד הפוליטיקאים המוכשרים ביותר שצמחו לנו.

במיוחד אני ממליצה על הספר למורים ואני מקווה ששרת החינוך תקרא בו. אפשר ללמוד רבות על איך התחלנו טוב בחינוך, ואיך הגענו למה שיש לנו היום. ודווקא מפי מי שהיה שר החינוך – זה עוד יותר מעניין.

אני ממשיכה בספר, ואם יהיה לי משהו חדש ואחר להגיד – אביא אותו.

תהנו!