"בריאת האולם" או: ועוד על The-hub

במפגש הנפלא שדני גל הזמין אותי אליו, היו כמה דברים הרשימו אותי:

א. היזמים. אנשים צעירים, מאד מקשיבים, מתלהבים בשקט מוצק כזה ובנחישות. עם אור בעיניים (אף אישה לא עלתה על הבמה, כיוון ש- לא היו, חבל).

ב. האוכלוסיה שהגיעה. רובה של גברים (שוב חבל, צריך היה לדאוג לפחות ל- 50% נשים), לבושה בפשטות נעימה, דיברה בשפה מובנת ומחדשת. נתנה לי הרגשה שישראל, שאנחנו כל כך מבקרים – יש לה אופי, והיא נפלאה, ואוהבת, ונקייה.

ג. הרעיון: לקחת אולם גדול, במקום נכון (אם תקחו את דרום תל אביב, תוציאו מהתמונה את כל ה'לא תל אביבים'. בשבילי להיכנס לדרום, זה כמו עוד פעם אחת להגיע מנתניה לתל אביב, המקום צריך להיות במקום מפגש של צירי תנועה), לבנות אותו מחדש, כאולם פתוח, כמקום ליזמים ולעובדים. מקום שאין בו קירות, ושיש בו מגוון של עיסוקים. מקום שיוצר את עצמו וגם נותן שרותים למי שצריך.

ד. העולם: זה קורה, זה נוצר, אפשר לראות את זה בעין בלונדון, בפינלנד, בברלין, ולא רק לחלום עליו.

ה. הרשת: מדובר על הוצאה לפועל של מה שקורה ברשת, הקבוצות שנוצרות – שם יכולות לקבל מימד נוסף.

 

הרעיון הזה והאוכלוסיה הזו והיזמים האלה מדליקים אותי.

אני רואה את עצמי קמה בבוקר, ונוסעת לשם עם המחשב הנישא שלי. יש לי כמה דברים שתכננתי לעבוד עליהם, ויש לי פגישה אחת של קבוצה. ונניח שאני מגיעה ופתאום פוגשת לידי מישהו שלא היכרתי. ואנחנו מחליטים לשתות קפה או להתחלק בכריך שלי ובשתיה שלו, ואנחנו כבר בדרך ליצור משהו שלא היה, או לשפר משהו שהוא ו/או אני עובדים עליו.

בעולם שנעשה מנוכר וקר יותר ויותר, מצאתי שהרעיון הזה של כעין קומונה עובדת ויוזמת, ללא המגבלות שלה – הם דבר מדליק. הקושי להישרד לבד – הוא לפעמים בעוכרי העובדים למיניהם.

תמיד חיפשתי אחרי הרעיון שעל פיו עבדו אומנים לפני שנים: בונים סטודיו, ובו עובדת קבוצה של אומנים/אומן ועוזריו, וכו'.

מאד מקווה שהרעיון יצליח.

 

תגובות הקהל היו חיוביות. ביותר.

הערב היה נהדר.

התנעתי ונסעתי הביתה מלאת אנרגיה.

 

עכשיו, לא נותר לי אלא להזמין את דני גל לתת את הדברים שלו – כמגיב.