בבוקר יצאנו למוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. היה חם, אבל בפנים היה מעולה. הנכד שלי, ירדן, אמר לי ברחמים גדולים משהו כמו: "אז אלה היו הצעצועים שלכם"?, אמרתי לו שהיו גם הרבה אחרים ושהבנים למשל, היו בונים מקרשים את מה שהוא קורא לו היום רולר בלייד, שהיינו משחקים בחמש אבנים, בקלאס, בקלפים מסיגריות, ובדוקים ועוד. הוא שאל אותי אם היינו מרוצים ואמרתי שכן.
אחר כך, ראיתי שהוא הולך ומתלהב, ואומר משפטים כגון: "יחסית למה שיכולתם, היו לכם צעצועים מרתקים" ועוד. הוא הצטרף לסדנא סמוכה והכין לעצמו צעצוע שלא הניח מידו, ובצאתינו סיפר לכולם שהוא בנה אותו. ראיתי שהוא גם נהנה מזה שבנה צעצוע נחמד בעצמו, וגם הרגיש גאווה על יצירתו.
אני מוצאת שיש ערך רב בתערוכה הזו ומאד ממליצה ללכת אליה, כולל השתתפות בסדנא.
משם נסענו לסרט "קונג פו פנדה", בהמלצת שוקי, והיה מעולה (ירדן דווקא רצה לראות את 'סקס והעיר הגדולה' ובויכוח לוהט אמר: 'אז איך את מצפה שאדע מה לעשות בעתיד?!'). את החצי הראשון העברתי בשינה (לא בגלל הסרט, בגלל העיפות שלי), אבל החצי השני היה בראש טוב, מזרחי משהו, חביב, ו.. מחנך.
המשכנו לים. מכמורת יכולה להיות פנינה. החוף היה מ-ט-ו-נף. אחרי הרבה שנים – יש לי עבודה בניקוי הזפת מהרגליים.
החזרתי אותו הביתה, ישר למקלחת. עכשיו יש לי כמה ימים של חופש מנכדים, וחזרה לעבודה.
אהבתי להיות איתם, אהבתי להחזיר אותם.
יולי 10, 2008 בשעה 4:01 am |
הנכד שלך משעשע.
איך באמת את רוצה שידע מה לעשות בעתיד?
תראי איך השתנו התפיסות/התפקידים.
פעם חשבנו שלומדים מההורים, מהספרים
היום פשוט הולכים לסרט
מתוחכם, אה?
יולי 10, 2008 בשעה 9:47 am |
נכון. אולי אפילו לא הולכים לסטר, אלא מזמינים אותו.
אבל בסוף – לומדים הכל מהניסיון… גם הדור שלנו, גם שלו.