ההגשה באיסטנבול, במסעדות שביקרתי בהן, מצטיינת באסתטיקה מהממת. קחו למשל את התה החם והאורגני שמזגו לי במסעדה של האוניברסיטה של הבוספורוס: ספל גדול ולבן, 4 גרעיני הל, חצי מקל קינמון, כפית דבש, צפורן אחת או שתיים, גבעול נענע טרי, פרוסת לימון דקיקה, ועל הכל: מים רותחים.
התוצאה: מיד כשישבתי לשולחן ביקשתי שיביאו לי את המשקה המענג והריחני הזה. הם רצו להשאיר אותו לסוף, אחרי מרקי העדשים הכתומים (שיד אוהבת הוסיפה להם נענע יבשה) והממולאים, וכל הטוב האחר, אבל לא הסכמתי. הריח והטעם ליוו אותי במהלך כל הארוחה.
ובאחד המולים הגדולים שאליו הגעתי בלילה אחד, עייפה מיום העבודה, ביקשתי סודה. היא הוגשה לי בספל זכוכית יפהפה. בפנים שטו להם בשלווה גרעיני רימון אדומים שנראו כפנינים, פלחים דקיקים של תפוח, תפוז ולימון. ביקשתי עוד ספל כזה ושליתי את הרימונים עד לסופם. היה חביב, פשוט, ושונה.
פשוט, נכון? אימצתי בחום.
