במשרד חסר גבולות

המיזוג עובד וזה חשוב. לא רציתי לשבת בחוץ, היה חם מידי. בחרתי לנו שולחן ליד חלון. עוד מעט תגיעי. הנה, באיחור קטן את כאן. השארתי לך את צד השולחן שמאפשר לך לראות את כל הים.

אחר כך אנחנו עובדות. התחושה שיש לנו אופק, וים ושמים - מתגלגלת ונארגת לתוך העבודה שלנו. מה האופק שלך? מה הגבול שלך?

את רוצה להכניס שינויים בחיים, לדלל קצת את העומס שלך. נדמה לי שאין מקום טוב יותר מהקפה שליד הים, כאן המשרד שלנו חסר גבולות. כאן שקט ושלו.

כשאנחנו יוצאות, את אומרת שאני המודל שלך, הדמות להזדהות. אני גאה, וגם נבהלת קצת. זו אחריות גדולה.

בשנים האחרונות אני שומעת את זה יותר.

הגיל והניסיון עושים את שלהם.

אדווין נייויס הזהיר אותי פעם בקשר לזה, הוא, שכבר עבר את השמונים, אמר לי שזה עול כבד מאד. אני זוכרת את דבריו.

אצולת הבוספורוס היהודית

היום אני נוסעת לחגיגת בת מצווה, שמסיימת (כנראה) כעשרה ימים של חגיגה, כאן בישראל.

במסגרת העבודה שלי, אני נוסעת מידי פעם לתורכיה (הנסיעה הקרובה במחצית השנייה של אוגוסט), ומעבירה סדנאות בגשטלט, יחד עם חברים. אני אוהבת את אנשיה של איסטנבול, ובמיוחד אני אוהבת את הקהילה היהודית שם. בשנים האחרונות התמקמנו לנו באוניברסיטת הבוספורוס. שם, ליד המים הכחולים, הגשרים הגדולים, הסמטאות והירוק עד - אני גם יוצרת קשרים חברתיים שלא יודעים גבולות. וזה בהחלט חלק מהכיף, ובינתיים - גם בגלל הקשרים האלה אני ממשיכה לעבוד שם. שימור הקשרים הופך למניע בפני עצמו.

כשאני בתורכיה, אני מתארחת, אצל בני משפחתה של גילה ובעלה איזי (יצחק), לקידוש ולארוחה. מסורת בפני עצמה. עכשיו אני מוזמנת לחגיגה שלהם כאן, כחודש וחצי לפני המפגש שם.

קבוצה גדולה של בני המשפחה, הגיעה ארצה לחגוג את בת המצווה של הקטנה שבבנות. הם נסעו בארץ לרוחבה ולאורכה, חלקם גם ביקרו בפטרה שבירדן. אני אצטרף רק לאירוע המסיים את החגיגה הגדולה.

אף פעם לא הייתי קודם בבת מצווה תורכית. מה שכן הספקתי כבר לראות, הן התמונות היפות של שישים בנות המצווה של הקהילה היהודית העתיקה הזו, שחגגו בבית הכנסת המקומי באיסטנבול. מה אגיד ומה אומר? שישים בנות, בשמלות לבנות זוהרות וזהות, עמדו שורות שורות. מרשים. נתן הרגשה שהקהילה קיימת ותמשיך להתקיים. תמונה של כח.

אני מצפה למשהו מאד מיוחד הערב, ובעיקר ללמידה חדשה. לא בכל יום אני פוגשת את אצולת הבוספורוס היהודית מגיעה לכאן. בכלל, המפגש הבין תרבותי כל כך מרשים אותי! 

נראה לי שרק מעטים ידברו שם עברית.

הרהורי הבוקר של אזרחית ותיקה

עכשיו שכבר יש בידי תעודה חתומה בידי השר לענייני גימלאים (ולכבודה אני פותחת קטגוריה חדשה), עולים בי כמה הרהורים, שעניינם אני. להלן כמה מהם:

1. כמה להתאמץ? הייתי רוצה לתת יותר מקום לעצלות שלי. יש לי חלק כזה. נזפתי בו הרבה במשך השנים. אולי הגיע הזמן לאפשר דיאלוג מכבד יותר?

2. כמה להתעמת עם מי שאני ומה שאני? רגע פרוידיאני/דינמי: כן, יש לי את הצל שלי (יונג דיבר עליו מזמן), לחלקו אני לא מודעת, חלק עולה וצץ ומיד מגורש. אולי הגיע הזמן לאפשר לצל לזוז טיפה לקדמת הבמה. ממילא הסופר אגו שלי כל כך מפותח, שדי קשה להאמין שהמקום שיתפוס יהיה גדול.

3. כמה להשתפר? אחת הסיסמאות של ה- TQM: שיפור מתמיד. נדמה לי שהפנמתי את העיקרון הזה. יותר מידי. אני מתענגת על השיפור. הגוף שלי מלמד אותי שיעור חשוב מאד: אי אפשר להשתפר כל הזמן. איך אני מאפשרת לעצמי והאם אני מאפשרת לעצמי שלא להשתפר? אולי זה השיפור שאני צריכה? אולי.

4. איך לחלק את הזמן שלי? התחרות על הזמן גדולה. עכשיו שאני יודעת שזמני הולך ומתקצר, סיימתי כשני שלישים מחיי, והסוף הוא כבר מעבר לפינה, אני חושבת על הזמן שנותר ויותר מזה: מה חשוב באמת באעשה? והתוצאה של החשיבה הזו? אני מנהלת את הזמן כמו בימים שעוד היה לי הרבה מאד זמן.

5. במה ובמי להשקיע יותר? בנכדים שלי - כולם? בחלקם? בבן הזוג שלי? בבנות שלי? בעצמי? במשפחה המורחבת שלי? בחברה הישראלית? בעבודה? בעיר שבה אני גרה? באוכלוסית מצוקה שעל ידי? בנשים שחלו בסרטן שד? בתלמידים שמעבר לים? אם זה נראה מפוזר/מגלומני/לא ממוקד - או קי, מי אמר שיותר קל להחליט היום על המסלול?

ורק שלא תבואנה הצעות כמו: קבעי לך יעד ולכי עליו.

6. איך להוריד מעצמי את מה שאני לא סובלת? זה קשה מאד. אבל זה מאבק מתמיד שלי, והאמת היא שלפי דעתי די הצלחתי במאבק הזה.

7. איך לשפר את איכות החיים שלי? חשוב מאד. איכות החיים שלי טובה, לדעתי. אפילו טובה מאד. צריך רק לשמר.

8. איך לשמור על הכסף שלי? איך להגדיל אותו? זה ממש לא פשוט. תמיד חשבתי שיש משהו משחית בכסף. אולי אלה השורשים הסוציאליסטיים שלי, אולי אלה האמונות שרכשתי לעצמי בגלל שידעתי שאני לא בן אדם של כסף. לא רדפתי אחריו בשום צורה. הקפדתי לא להיות מנוצלת (לא תמיד הצלחתי), אבל לא מעבר לזה. גיבשתי לעצמי אידיולוגיה של ילדת פרחים משנות השישים, וחייתי כך שנים רבות. יש לזה משמעות היום. למזלי, היה בי חלק קטן, בתוך עצמי, שבכל זאת שמר עלי ודאג למינימום. מה שגיליתי בצורה חד משמעית שכדי לשמור על איכות חיים טובה לעת זקנה: צריך כסף.

9. איך לטפח את הבריאות שלי? טוב, זה ברור. בלי זה אין כלום. כלום. כלום. וזה בעצם צריך להיות מספר 1. אבל כיוון שהחלטתי לנסות ולהשתפר פחות, אני שומרת על המיקום שניתן באופן ספונטני - 9.

10. איך להישאר מחוברת ולא להתייתר? אחד הדברים הכי עצובים שאני רואה הוא ההתייתרות. הרגע שאני עצמי/אתה/הוא - כבר לא רוצה כלום. אני עוברת ליד גנים ציבוריים לעיתים ורואה שם את הזקנים, יושבים על הספסל, הבעת פניהם אטומה משהו (אולי בגלל פרקינסון ואולי סתם כך), לידם, בתוך ים של מטפלות (פיליפיניות , עולות חדשות ו/או ותיקות מרוסיה ועוד), יושבים מטופלים אחרים, ילדים רצים, השפה זרה - והניתוק - טוטאלי. הם כמובן, לא חיים אולי רע, אבל אני מעדיפה שלא לחיות כך - אם אפשר. ואולי זה מתנשא מידי. אולי יהיה גורלי כגורל כל אחד מהם, ואולי זה החלום הרטוב של כולנו - להאריך חיים ולזכות בהרבה שנים של מיותרות? האמת - לא נראה לי שזה החלום שלי - אבל אולי אני לא יודעת. בינתיים החלומות שלי אחרים.

זהו להיום, אני צריכה לצאת לעוד יום של צעידה.

אימון מוקיר: פגישה מחודשת עם חמשת העקרונות

עוד סדנא.

כשאני נכנסת לחדר ובו אחרים מנחים, אני כבר לא מצפה למהפכים. הניסיון והידע שצברתי, העובדה שאני וראשי המקצועי כבר מצויירים ומפוסלים היטב, מאפשרת עכשיו עוד תוספות, ליטושים, אבל לא בניה מהתחלה.

לכן אני כל כך לא מבינה חברים/ות שאומרים משהו כגון: “טוב, הן לא חידשו מהפעם הקודמת” וכו’. אני לא חושבת שתמיד צריך לחדש ולהפוך. מספיק לי אם אני מסתכלת פעמיים על אותה התמונה. מיקוד רציני יגלה דברים שלא ראיתי. זאת המטרה שלי.

מומחה לקרדיולוגיה למשל, שמגיע למפגש מקצועי, סביר להניח שילמד פחות מסטודנט שמתחיל את ההתמחות שלו. אבל הלמידה של הוותיק - חשובה גם היא. מדובר בדלתות קטנות יותר. וזה בסדר. ולפעמים מדובר רק בתזכורת. ולפעמים מדובר רק במפגש עם עמיתים - וגם זה נפלא.

בשבוע שעבר, הייתה לי הזדמנות לפגוש שוב את אן (Ann Clancy) וג’קי (Jacqueline Binkert), ששבו אלינו. איכשהו יש קשר הדוק בין הגישה שלהן לגשטלט. אהבתי גם את זה. קל לי מאד עם העקרונות האלה והם מופנמים אצלי מאד.

אני שמחה לחלוק אותם עם הקהילה. להלן  5 עקרונות שעניינן בתחקיר מוקיר:

א. עקרון המובנות: העיקרון אומר שהידיעה (knowing) וההתהוות (becoming) ארוגים זה בזה. הזיהוי ומתן ההכרה למי אנחנו, לאיך שנעשינו ולמה שאנחנו עכשיו - יכולים להיות בעלי ערך ניבויי חזק לגבי מה נהיה. העתיד שלנו הוא הרחבה של מה שאנחנו יודעים וגם מה שאנחנו לא יודעים. Reality is co-created “, Jackie Kelm ”.

ב. עיקרון הסימולטניות:עפ”י עיקרון זה החקירה וההשתנות מתקיימים בו זמנית. במילים אחרות: העתיד מתרחש בתוך וכתוצאה של ההוה. זרעי השינוי נראים בשאלות הראשונות שאנחנו שואלים כדי לגלות ולהניח יסודות. יסודות אלה הופכים לבסיס החלום ועיצוב הגורל. “There are no ’natural’ questions: every inquiery takes us somewhere even if it is back to what we originally believed”, Jackie Kelm .

ג. העיקרון הפואטי: עיקרון זה אומר שהסיפור של היחיד יכול להיכתב מחדש כדי להתאים יותר טוב לאיך שהלקוח רואה את עצמו בהווה ובעתיד. מציאויות שונות יכולות לנבוע מפרשנות סיפור חיים. אפשר למסגר אותו מחדש, אפשר לדמיין ולהתמקד יותר בפעילויות משמחות. “What we choose to focus on creates our reality”, Jackie Kelm.

ד. עיקרון הניבוי: העיקרון אומר שחלום  ספציפי, יכול להנחות אותנו  לקראת העתיד. מיקוד הלקוחות על החזון והחלום שלהם מאפשר פעילויות בהירות יותר לקראתו/ת. “The future is part of our reality”, Jackie Kelm.

ה. העיקרון החיובי: עמדות חיוביות, פעילויות וקשרים משפיעים לטווח רחוק. עיקרון החיוביות המתקיים בקשר שבין הלקוח למאמן או ליועץ, מבטיח תנועה לכיוון המצופה. “Discovering and appreciating what is right builds energy and momentum for change”, Jackie Kelm.

כאב ראש

במהלך הלילה היה לי כאב ראש, עכשיו הוא כבר כואב פחות, אבל עדיין יושב לו ברקע של הרקה הימנית. 

שמתי לב שנדד לעיתים ממקום למקום.

למזלי יש לי טכניקה נהדרת שעוזרת לי, במיוחד אם כאב הראש - מקורו בחוליות הצוואר: פאולה. כמה תרגילים ואני נרדמת שוב ובסופו של דבר כאב הראש קטן. איכשהו, למדתי אותם בעל פה. תרגלתי ותרגלתי בעבר. היום אני מוציאה אותם מהמגרה בשעת הצורך, לא מתרגלת בשוטף.

עכשיו אני תמהה אם לצאת לסיבוב הרגלי שהזנחתי לאחרונה או שלא. האם לוותר לעצמי עוד יום על פעילות כל כך פשוטה, אבל נחוצה? אם אצא, האם כאב הראש יתגבר?

אני ערה לזה שבמהלך השנים אני הולכת פחות ופחות, גם אם אני צועדת בבוקר. המכונית מסיעה אותי כל יום. היו ימים שלא הייתה לי מכונית כלל, והיו ימים שהייתה לי חצי מכונית (בצבא, התחלקתי עם קצין מודיעין), ההליכה הייתה חלק בלתי נפרד מהיום. הייתי צועדת מהרכבת למשל, עשרים דקות הלוך - למקום העבודה, ואחר כך עשרים דקות חזרה. וזה כמובן לא כולל את כל ההליכות האחרות.

עכשיו שיש לי מכונית שלמה - אני צועדת פחות.

איך הגעתי מכאב הראש למכונית? התגלגלתי.

חוזרת לכאבי ראש: בעבר סבלתי מהם הרבה יותר, בעיקר ממיגרנות. הטוב במיגרנות שלי שניתן להשתלט עליהן. גלולה אחת ישנה מסוג: מיגרלב, ואני ממשיכה את החיים.

היום יש לי פחות מיגרנות (מנפלאות הגיל), וכאבי הראש נדירים יותר, ועדיין שווה להקדיש פוסט אחד לכאב הראש.

 

אחרי שבחנתי את שדה הכוחות שלי (קורט לוין וגשטלט), ואחרי שנעתי לי בין הקטבים של הכן ושל הלא (יונג, וגם גשטלט) החלטתי לצאת ולצעוד. עדיין נעים בחוץ, לא חם מידי, ובעיר ימים הבניינים צוברים גובה והמנופים הכתומים והצהובים עוזרים להם להתמקם בחלל שהולך וחוסם ממני את הים.

חידה לילית: מה בין אהרון צ’חנובר, האוניברסיטה הפתוחה וחזנות?

כמה ניחושים אפשריים, אבל את התשובה - תקבלו מחר… עכשיו אני כבר עייפה והולכת לישון…

הנחיית קבוצות: הצד האפל

תמיד חיו אנשים בקבוצות. מאז כנראה האדם הקדמון. הקבוצה הייתה מקום מבטחים, המקום בו מספרים סיפור, לומדים משהו חדש, מגדלים ביחד ילדים, צדים, ואוספים פרות או דבש. אלה היו קבוצות שקמו באופן טבעי, וצמחה להן מנהיגות טבעית שיכולה הייתה להיטיב וגם להזיק.

וגם היום כך.

אלא שבשונה מפעם, נולד במהלך השנים מקצוע חדש והוא ‘הנחיית קבוצות’.

בשנות הארבעים של המאה העשרים בערך, נולד הטיפול הקבוצתי (ההקדמה, עמ’ 11 בספרו של ארווין יאלום “טיפול קבוצתי - תאוריה ומעשה). מאז הוא התפתח לסוגיו השונים לפי הזרמים התאורטיים השונים המנחים את העוסקים בהם: קוגניטיביים, פסיכודרמה, חינוכיים ועוד. גם האוכלוסיה המשתתפת קבעה דפוסים שונים ונולדו קבוצות שעובדות עם חולים (דכאוניים, חולי איידס, סכרתיים, כפייתיים וכו’) ומאוחר יותר עם בריאים.

המקצועות הנ”ל דרשו מהמנחים להיות פסיכולוגים בעיקרם, או בעלי מקצועות קרובים (חינוך, רפואה) ודרשה מהם התפתחות של ידע וצמיחה שכוללת גם התנסות וגם הבנה תאורטית.

ב-1946, עולה קורט לוין על במת ההיסטוריה של ההנחיה, בקונטיקט. הוא פיתח את ה-”t -group” כשנתבקש, להכשיר מנחים שיוכלו להתמודד עם מתחים בין קבוצות אתניות. כיוון שהאמין במחקר, לוותה העבודה במשקיפים שתעדו וקידדו התנהגויות בקבוצות. בכל ערב נפגשו המנחים והצופים ודנו בהבחנותיהם (פרק 16, עמ’ 514 ואילך בספר הנ”ל)).

כך הסתבר, שבצורה כמעט אקראית, גילו קורט לוין והחוקרים  טכניקה רבת עוצמה: למידה מתוך התנסות, וגם את שורשי ה’כאן ועכשיו’.

קבוצות הטי האלה הביאו בעקבותיהם עוד חידושים כגון: משוב, השתתפות מתבוננת, הפשרה ועזרים קוגניטיביים, אם כי קבוצות מהסוג ההוא, כמעט ואינן קיימות עוד.

 

מאז זרמו מים רבים בנחלים ההולכים לים, ורבו הטכניקות והגישות וכן האוכלוסיות בהן נעשית עבודה קבוצתית, למטרות שונות.

 

שנים רבות אני עושה את זה בעבודה בתוך ארגונים בעיקר, אבל לא רק.

 

עם התפתחות הידע קמו מקומות להכשרת מנחים, לא רק במסגרת לימודי תעודה (אלה הטובים הם בני שנתיים), אלא כמסגרת לתואר שני בדרך כלל.

 

לצידם, נולדו לצערי, גם כל מיני ‘יצורים’ (חלקם לא מגדירים את עצמם כמנחים) שמשתמשים בטכניקות ובמדיום ללא העמקה, וללא הבנה. לזה אני קוראת הצד האפל של הטיפול הקבוצתי.

 

כאן ניתן למצוא שרלטנים מסוגים שונים, שיודעים את כוחה של הקבוצה, שיש להם בדרך כלל כריזמה ויש להם מעט מאד הבנה על הסכנות הכרוכות בהפעלת הטכניקות - ללא בקרה ועומק. אצל רבים מהם - המוטיבציה היא כסף. ואת זה הם מצליחים כנראה לעשות.

 

וכבר התנסיתי גם בעצמי בתופעות הגרועות הללו, וגם ראיתי אנשים שנחבלו מהשתתפות בהן או מעזרה בשיווק ובגיוס אנשים לצורכי תפעול העסק. חלקם אפילו לא מבינים שנחבלו ומוצאים הצדקות למה שעבר עליהם.

 

סכנת הפגיעה קיימת גם אצל מנחים מנוסים ומוכשרים נכונה, כמו גם אצל כל איש מקצוע.

אבל - ממש בולטת אצל אחרים שלא למדו כלום בתחום או שלמדו קורסים קצרים. חלקם אין להם מושג במה שהם עושים.

 

בעולם הפוסט מודרני, שבו חופש העיסוק הוא כמעט דת, ושכל ממזר מלך - צריך שכל מי שהולך לקבוצה יבדוק את שורשיו של המנחה: מה למד? איפה? כמה? מי מוריו? האם התואר שלו התקבל מאוניברסיטה מוכרת? האם הוא מוכר? האם יש עליו המלצות?

ואם משהו לא נראה תקין - לעזוב. לעזוב. לעזוב.

 

הנ”ל נכתב בעקבות שיחה עם נפגעת.

 

 

 

 

תורכיה שלי מתקרבת עוד קצת

אתמול כתבתי על נסיעתי לתורכיה. אוגוסט החם יומר באוגוסט קריר יותר, אפילו אפשרי שיהיה גשום. ובין לבין ההוראה, אצא לי לטייל בעיר היפה הזו, איסטנבול.

אסתובב בערב בין הדוכנים שמוכרים תפוחי אדמה ממולאים “לפי בקשתך” בכל מיני סלטי מיונז וצבעוניים אחרים (לא אגע בהם, אבל אראה אותם), ואפגוש שוב את האישה עם הארנבת שעומדת מוכנה  לומר לי מה יהיה מזלי. ייתכן שאשב קצת ממש על גדות המים, ואולי אסתכל בספינות הבאות והולכות שם, כולן נראות שוקקות חיים.

בימים אדבר על: מעגל ההתנסות, טיפול בהתנגדויות ועבודה בקו.

אשב מחוץ למעגל ואסתכל על קבוצה שיושבת בתוך קבוצה, כשהמנחים שלה מתחלפים, את ההערות שלי ארשום על הנייר, ובמעין טקס חגיגי, נעצור כל רבע שעה ואמסור את עדותי.

 

אני אוהבת את איסטנבול שלי ביום, בין כללי הגשטלט והשפה האנגלית, ובלילה - ליד המים.

אחרי כל זה, אארוז את חפצי, ואשמח מאד לשוב הביתה.

עוד מעט…

 

הנחיית קבוצות לפי גישת הגשטלט - הקורס בתורכיה

הנה, בימים אלה ממש נערכת ההרשמה לקורס בהנחיית קבוצות לפי גישת הגשטלט. הקורס מתקיים באיסטנבול היפה, והמשתתפים הם תורכים, ישראלים ואחרים.

הסגל: בינלאומי. גם אני מנחה.

רוצים מידע נוסף? רוצים לחבר לטיול בתורכיה? רוצים גם לימודים וגם כיף? רוצים לראות את הבוספורוס מקרוב ולאכול כמה דולמה’ס?

תגידו. אתקשר בשמחה.

 

הזרה עצמית - ב”אלמוגי הזמן”

הפתעות משמחות של רוח:

ביקשתי כמו שכבר סיפרתי, מאמר מפרופ’ יואב ורדי, וקיבלתי שניים. חוץ מזה קיבלתי גם ספר שירים שכתב: “אלמוגי הזמן”. איזה כיף. תודה גדולה!!!

שמו של הספר משך את תשומת ליבי מיד. כמה מעניין: אלמוגי הזמן. כאלה שאפשר אולי למצוא תחת המים? אסוציאציות מיידיות: אילת, מחרוזת, כתום, לבן.

גם שמו של השיר, הזרה עצמית, משך את תשומת ליבי. האסוציאציות קשורות למקצוע: זה מה שמלמדים אותנו: הזרה עצמית. צורך בהגדלת המקצועיות. לדעת להסתכל מהצד. לא לקחת חלק בחיים של האחר, ללמוד אותם. אולי אז אפשר יהיה לעזור לו. אולי. לא להגיד “אנחנו” כמו שלימדו אותי בקורס של מורות חיילות לפני יותר מארבעים שנה, אלא להגיד “אני” ו”אתה” ולא להתבלבל ביניהם.

וכך כותב יואב ורדי המשורר, שהוא גם פרופ’ יואב ורדי ומורה במכללה למנהל, בראשון לציון:

“מהלך בקרב הילידים

באיתקה שלי

כמו חוקר שבטים

באי אוקיאני נדח או יער-עד

צופה מן הצד

בכל הנעשה ובנשמע

ובשולי הדשאים הירוקים

רושם לפני נהגים של חולין

וטקסים של חג ומועד

לומד מהם הליכות וביגודים

ובוחן גנונים של חיזור עכשוי–

…………”

 

גם פה לא אביא את הסוף. חפשו אותו.

את השיר הזה חשבתי להקריא לסטודנטים שלי, והחלטתי שאולי כדאי להביא אותו גם אליכם, וייתכן שאקריא אותו בכל זאת גם להם.

ולמעוניינים באמת, בטבעון, תתקיים השקה של הספר: “חוצה ברגל את האטלנטי” של בילי קולינס, ספר שתורגם ע”י יואב ורדי ומלכית מלכין. האירוע יתקיים באודיטוריום מרכז ההנצחה, בשעה 19:30, ב-1.6.08.

אשתדל לבוא.

 

כמה החיים טובים יותר עם שירה.