הרהורים של מערות

גובהה של מערת הפעמון הוא בערך 15 מטר. למעלה, ממש באמצעה חור שמעביר את השמים הכהים פנימה. זו רק אחת המערות, והיא קשורה לאחרות. אורות סגולים שמתחלפים בצהובים, מאירים את המערות הסמוכות שקשורות זו לזו וגם לזו שאני נמצאת בה. אני מתחת לאדמה, באזור בית גוברין, בגלל הבת מצווה של חברי מתורכיה.

השולחנות ערוכים. הקהל שר בתורכית, הילדים מדברים בתורכית. אני מדברת אל עצמי בעברית.

וגם חושבת שיש לי משיכה למערות. משהו שנשאר לי אולי מאז, כשלפני שנים רבות - זה היה המקום הכי בטוח. יש משהו דמוי רחם במערה שלי. אני אצל אימא אדמה. הקירות לבנים ונקיים. הכל נראה מתאים. מוגנת.

גם החברים שלי שבאו מרחוק, נמצאים עכשיו בבועת גבס. הם לא בתורכיה ולא ממש בישראל. הם בתוך המכנה המשותף של האבנים והאדמה. מסביב המוזיקה רועשת. רועשת יותר משהייתה אי פעם במקום הזה, יכולה לפורר עוד כמה עלי קיר לבנים.

אולי כדאי שאקום ואביא לי איזה סלט או שניים, אולי אוסיף עוף. הרי אני לא צריכה ללקט בחוץ וגם לא לחכות לציד.

צריכה לבדוק אם יש מערות ליד מיצרי הבוספורוס.

 

אצולת הבוספורוס היהודית

היום אני נוסעת לחגיגת בת מצווה, שמסיימת (כנראה) כעשרה ימים של חגיגה, כאן בישראל.

במסגרת העבודה שלי, אני נוסעת מידי פעם לתורכיה (הנסיעה הקרובה במחצית השנייה של אוגוסט), ומעבירה סדנאות בגשטלט, יחד עם חברים. אני אוהבת את אנשיה של איסטנבול, ובמיוחד אני אוהבת את הקהילה היהודית שם. בשנים האחרונות התמקמנו לנו באוניברסיטת הבוספורוס. שם, ליד המים הכחולים, הגשרים הגדולים, הסמטאות והירוק עד - אני גם יוצרת קשרים חברתיים שלא יודעים גבולות. וזה בהחלט חלק מהכיף, ובינתיים - גם בגלל הקשרים האלה אני ממשיכה לעבוד שם. שימור הקשרים הופך למניע בפני עצמו.

כשאני בתורכיה, אני מתארחת, אצל בני משפחתה של גילה ובעלה איזי (יצחק), לקידוש ולארוחה. מסורת בפני עצמה. עכשיו אני מוזמנת לחגיגה שלהם כאן, כחודש וחצי לפני המפגש שם.

קבוצה גדולה של בני המשפחה, הגיעה ארצה לחגוג את בת המצווה של הקטנה שבבנות. הם נסעו בארץ לרוחבה ולאורכה, חלקם גם ביקרו בפטרה שבירדן. אני אצטרף רק לאירוע המסיים את החגיגה הגדולה.

אף פעם לא הייתי קודם בבת מצווה תורכית. מה שכן הספקתי כבר לראות, הן התמונות היפות של שישים בנות המצווה של הקהילה היהודית העתיקה הזו, שחגגו בבית הכנסת המקומי באיסטנבול. מה אגיד ומה אומר? שישים בנות, בשמלות לבנות זוהרות וזהות, עמדו שורות שורות. מרשים. נתן הרגשה שהקהילה קיימת ותמשיך להתקיים. תמונה של כח.

אני מצפה למשהו מאד מיוחד הערב, ובעיקר ללמידה חדשה. לא בכל יום אני פוגשת את אצולת הבוספורוס היהודית מגיעה לכאן. בכלל, המפגש הבין תרבותי כל כך מרשים אותי! 

נראה לי שרק מעטים ידברו שם עברית.

תורכיה שלי מתקרבת עוד קצת

אתמול כתבתי על נסיעתי לתורכיה. אוגוסט החם יומר באוגוסט קריר יותר, אפילו אפשרי שיהיה גשום. ובין לבין ההוראה, אצא לי לטייל בעיר היפה הזו, איסטנבול.

אסתובב בערב בין הדוכנים שמוכרים תפוחי אדמה ממולאים “לפי בקשתך” בכל מיני סלטי מיונז וצבעוניים אחרים (לא אגע בהם, אבל אראה אותם), ואפגוש שוב את האישה עם הארנבת שעומדת מוכנה  לומר לי מה יהיה מזלי. ייתכן שאשב קצת ממש על גדות המים, ואולי אסתכל בספינות הבאות והולכות שם, כולן נראות שוקקות חיים.

בימים אדבר על: מעגל ההתנסות, טיפול בהתנגדויות ועבודה בקו.

אשב מחוץ למעגל ואסתכל על קבוצה שיושבת בתוך קבוצה, כשהמנחים שלה מתחלפים, את ההערות שלי ארשום על הנייר, ובמעין טקס חגיגי, נעצור כל רבע שעה ואמסור את עדותי.

 

אני אוהבת את איסטנבול שלי ביום, בין כללי הגשטלט והשפה האנגלית, ובלילה - ליד המים.

אחרי כל זה, אארוז את חפצי, ואשמח מאד לשוב הביתה.

עוד מעט…

 

הנחיית קבוצות לפי גישת הגשטלט - הקורס בתורכיה

הנה, בימים אלה ממש נערכת ההרשמה לקורס בהנחיית קבוצות לפי גישת הגשטלט. הקורס מתקיים באיסטנבול היפה, והמשתתפים הם תורכים, ישראלים ואחרים.

הסגל: בינלאומי. גם אני מנחה.

רוצים מידע נוסף? רוצים לחבר לטיול בתורכיה? רוצים גם לימודים וגם כיף? רוצים לראות את הבוספורוס מקרוב ולאכול כמה דולמה’ס?

תגידו. אתקשר בשמחה.

 

ארוחת ערב חד תרבותית וארוחת צהרים רב תרבותית

אתמול השתתפתי בארוחת ערב חד תרבותית והומוגנית למדי. כל המשתתפים (כמעט, לא כולל בני/ות זוג) היו מהאקדמיה . נושאי השיחה היו: תהליכים בישראל, מצבו המשתנה של הקיבוץ, הגירה ובריחת מוחות, שביתת המרצים (הוסכם על דעת כולם שהטעות הגדולה של המרצים הייתה שהם לא הלכו עם הסגל הזוטר ועם הסטודנטים כאחד), העתיד, מרשמים של התקריבים המצטיינים (צלי של עוף וכרוב) ועוד.

היום מחכה לי ארוחת צהרים רב תרבותית. המשתתפים יהיו חברים שרואים את הבוספורוס מחלון ביתם כל יום, וגם מקומיים, בהם בני המשפחה שלי.  אני המארחת. מעניין אם יהיה לי רגע פנוי ועל מה נדבר. אין ספק שבין נושאי השיחה יהיו: תוכניות להכשרה של אנשים לפי גישת הגשטלט, המצב בתורכיה (כן/לא מלחמה, היהודים ועוד), המצב בישראל, אולי העולם. הילדים שבחבורה יבקשו לשחק במחשב, אולי לראות סרט.

בתפריט היום: חומוס, חצילים, סלט ירקות, סלט סלק אהוב, סלט אבוקדו, מרק עוף, שוקיים בנוסח סיני עם בטטות, אורז ותפוחי אדמה. הכל, כולל החומוס - תוצרת בית.

מנה אחרונה: פלחי תפוזים בלבד - אם אצליח להתאפק ולא אבחש עוגה.

יש לי שם תורכי

הבנתי מהר שיש לי שם תורכי. מול חלון המלון הקבוע מתנוסס שלט גדול שאומר שאתי אמלק היא סוכנת ביטוח. כך גם במקומות אחרים. הרבה שלטים עם שמי. בניגוד לארה”ב אף אחד לא התקשה לבטא אותו. אבל הפעם, גם הוסיפו והסבירו לי שהשם שלי ממש תורכי. אמרו לי שהייתה ציבילזציה גדולה מאד בתורכיה שנקראת בשמי.

בסוף נפל לי האסימון: אתי, ואריאציה של שם השבטים החיתיים. כשאמרתי את זה אמרו כולם בשמחה שאכן - כן.

בקהילה היהודית הכירו כמובן היטב את השם שהוא שיבוש של אסתר. מהם למדתי שאופציות הנוספות של אסתר הן: טרי, אתה (א עם סגול), או אתל (גם כאן א’ סגולה).

הרחבתי את הידיעות על שמי.

“שתילי” השואה נסעו איתי לתורכיה

אני נוסעת לתורכיה ולוקחת את עצמי לשם. עובדה.

וזה אומר שאני לוקחת איתי את מה ששתלה בי השואה. ביום היציאה מהארץ, ממש בשדה, ראיתי משפחה ממהרת למטוס. הם רצו קדימה: שני ההורים בראש, שני ילדים גדולים אחריהם, ואחת קטנה, הייתה אחרונה. כל אחד מבני המשפחה הרצים החזיק תיק או תרמיל.

הסתכלתי עליהם ונזכרתי בסיפור המשפחתי: איך אימי התחבאה במתבן יחד עם עוד מבני העיירה שלה. ירו, אימא שלי רצה עם ילד אחד על היד, ועוד ילד אחריה. אחד נורה ונפל מיד, השני נשכח וקפא. אימא קברה אותם ביער - כשהיורים עזבו.

כל הסיפור הזה כמובן, לא שייך למקום ולזמן, אבל לתודעה שכל, רצון וחיים משלה, והיא מתזמנת לי את הדברים אחרת.

הפעם השנייה הייתה כשאחת המשתתפות בסדנא, מנהלת בכירה בחברה שעוסקת בפיתוח ארגוני, רשמה לעצמה בקעקוע, ציור ירוק של עץ, על האמה, מבפנים, בדיוק במקום שבו עדיין ניתן למצוא אנשים שנושאים עליהם את המספר של אושוויץ. מרחוק נראה העץ כמו מספרים. הציור היה חד ומצומצם. שתקתי, לא שאלתי ולא אמרתי לאף אחד כלום בעניין.

הפעם השלישית: אחת ממשתתפות הסדנא מספרת על מדריך/פסיכולוג גרמני שמגיע באופן קבוע לתורכיה ועורך שם סדנאות. בסדנאות השתתפו גם בניהם ובנותיהם של אנשי SS. פעמיים יצא לה במסגרת סימולציה פסיכודרמטית לשכב על הרצפה ולהיות גופה של יהודי (היא יהודיה), והיא לא הייתה היהודיה היחידה ששכבה. היא סיפרה לי על הרגשות שלה במהלך אותו סיפור. עוד היא סיפרה לי, שלא הזדהתה כיהודיה וכך גם לא האחרת, אבל שתיהן נבחרו לשכב על הרצפה.

לא היו לי מילים…. ולצערי היו עוד הזדמנויות, אבל לא כאן המקום לספר אותן.

אז אולי האסוציאציה שלי בהתחלת המסע הכינה אותי להמשך ואולי הפוך….

סיכומים…

זהו. גלגלי המטוס נגעו בחוזקה בקרקע, עוד מסע קטן ואיטי על הקרקע, וחבורה גדולה של אנשים התחילה להשתרך אל שערי הארץ. עזבתי מאחורי קבוצה חמה מאד של אנשים, קהילת גשטלט שהולכת ונוצרת מזה חמש שנים במפגשים של בין פעם לפעמיים בשנה. סולתה ושמנה של תורכיה.

למדתי עליהם ועל צרותיהם וכמובן, שמחמת אתיקה ועוד - לא כאן המקום לפרט.

אבל בכל זאת כמה מילים כלליות:

א. יהודים ואחרים, בעיקר ליברלים - ששיכים למעמדות המבוססים - חוששים מהמצב הדמוגרפי המשתנה של תורכיה ועל השפעתו האפשרית על חייהם.

ב. כשאני אומרת מצב דמוגרפי משתנה, אני מתכוונת בעיקר לזה שלדבריהם, הם עצמם מולידים ילד או שניים, בעוד שאחיהם למעמדות הנמוכים מולידים 13 ילדים.

ג. התוצאה הבלתי נמנעת היא: גידול דרסטי של מצביעים פוטנציאליים למועמדים ליברליים פחות.

תורכיה עצמה, מתגנדרת בקניונים מפוארים מאד (אתמול הספקתי להיות בשניים, סמוכים זה לזה ובמרחק הליכה), במיטב התוצרת העולמית, ובמחירים גבוהים.

הנשים שאני פוגשת ופגשתי בסדנאות למיניהן, אלגנטיות וחשופות במידה שלא תיאמן. הבתים שלהם בוהקים מניקיון, אסתטיקה וטעם אירופאי כבד ומרופד. משרתות חרישיות מגישות את הכיבוד או מביאות אותו עד לבעלת הבית שמגישה אותו.

היהודים חיים כאצולה של ממש, רואים את עצמם שרידי גולת ספרד. רק המבוגרים שביניהם מדברים לדינו. חלקם הגדול מועמד להתבוללות, למרות קשרים חמים שיש לקהילה עם הארץ. אם ירצו ו/או יצטרכו ביום מן הימים להגר, ישראל איננה היעד של רובם.

ויש עוד הרבה מה להגיד, אבל נדמה לי שזה יספק אותי לעכשיו.

יושבת על אי

אתמול - מסיימים את העבודה בשמונה בערב. הסדנא הולכת ומסתימת. סגרנו עכשיו את אחת הפיגורציות של הקבוצות. אנחנו יוצאים אל מחוץ למבנה. המארחים שלנו לוקחים אותנו לרציף קרוב יחסית, ומשם בספינה קטנה ומקושטת בטול לבן ובפרחים (הובילו קודם חתן וכלה?) אנחנו מפליגים לסו-אדה, האי היחיד בבוספורוס. אנשים לבושים יפה, מקומיים וגם תיירים. סו-אדה הוא קומפלקס ענק של מסעדות ובריכת שחייה אחת ענקית. אנחנו פונים ל”מזלונה”, מסעדה איטלקית.

הכל נראה בוהק ולבן.

אורות של גדות הבוספורוס מכל כיוון. הגשר הקרוב כוסה בתפאורה חדשה של אורות אדומים. אני משתרעת לי בכסא שממנו לא אקום כמעט כל הערב, לא לפני שעמדתי ליד בריכת השחיה המדהימה, אולימפית בגודלה, ובתוך המים צפים/מונחים בשורה חדרים מקורים ושקופים ועליהם מיטות ומזרונים לבנים, וגם כריות ענק. לא היה שם איש בערב. המים היו צלולים ובאויר עמדה חגיגה של אתמול ושל מחר. בדמיוני ראיתי את הזוגות, נחים שם ומורחים זה על זה קרם שיזוף. הדולצ’ה ויטה התורכית הזו נשארת כנראה לשעות היום.

והיום - יום אחרון לסדנא. עוד סגירות. הכוונה להמעיט את העניינים הלא סגורים ככל שניתן. כמה ישארו בכל זאת אצל האנשים, בתוך האיים הקטנים שבקרבם.

גם הערב נחגוג בארוחת שבת מסורתית אצל אחת המארחות שלנו. מחר קניות קטנות לנכדים שלי, ובערב, אחרי שנגמור את החשבונות - אגיע לשדה התעופה ו.. הביתה!

 

דמוגרפיה קבוצתית

אני מסתכלת על המבנה הדמוגרפי של הקבוצה:

המנחים: מוסלמי עלוואי אחד, חמישה יהודים, בהם: אחת קנדית/אמריקאית, שתיים תורכיות ושניים מישראל. אנחנו 4 נשים ושני גברים.

המונחים: 19 משתתפים בסדנא. הרוב הגדול מוסלמי (14 אנשים), 5 נשים הן יהודיות, בהן אמריקאית אחת. רוב גדול של נשים, ארבעה משתתפים הם גברים.

הקבוצה שעוזרת לממש את הפרקטיקום ועליה לומדים: 23 אנשים סה”כ, בהם 4 נשים יהודיות, אחת מהן מישראל, השאר תורכיות. גם כאן רוב גדול מאד של נשים.

ואין שום מתח בין יהודים למוסלמים. הכל ענייני, הכל נעים.

מחר תהיה מסיבה, לא חייבים לבוא. מבחר יפה מאד של לומדים עומד להגיע והכיף הגדול הוא שיגיעו גם בוגרי סדנאות קודמות.

נעים לי להיוכח שהמפגש הזה לא מתוח.