במשרד חסר גבולות

המיזוג עובד וזה חשוב. לא רציתי לשבת בחוץ, היה חם מידי. בחרתי לנו שולחן ליד חלון. עוד מעט תגיעי. הנה, באיחור קטן את כאן. השארתי לך את צד השולחן שמאפשר לך לראות את כל הים.

אחר כך אנחנו עובדות. התחושה שיש לנו אופק, וים ושמים - מתגלגלת ונארגת לתוך העבודה שלנו. מה האופק שלך? מה הגבול שלך?

את רוצה להכניס שינויים בחיים, לדלל קצת את העומס שלך. נדמה לי שאין מקום טוב יותר מהקפה שליד הים, כאן המשרד שלנו חסר גבולות. כאן שקט ושלו.

כשאנחנו יוצאות, את אומרת שאני המודל שלך, הדמות להזדהות. אני גאה, וגם נבהלת קצת. זו אחריות גדולה.

בשנים האחרונות אני שומעת את זה יותר.

הגיל והניסיון עושים את שלהם.

אדווין נייויס הזהיר אותי פעם בקשר לזה, הוא, שכבר עבר את השמונים, אמר לי שזה עול כבד מאד. אני זוכרת את דבריו.

יצירה חדשה בארץ: the-hub

הערב כמעט יורד. המקום ששוקק כל כך הרבה חיים ביום, מתחיל להראות מנומנם. פה ושם אנשים. אני עוקבת אחרי השלט שמתעקל ומעלה אותי לקומה השלישית בבנין. הנה, הגענו.

דני מקבל את פני בחביבות הנעימה והרגילה שלו, פתוח מאד ואוהב אדם. 

מצד ימין כיבוד מאורגן בצורה יפה. מוזיקת רקע נעימה. שולחנות עגולים ומפות כתומות, עציצי פרחים על השולחנות - מונעים מהפלקטים לעוף. טושים צבעוניים עומדים בכוסות חד פעמיות. עוד מעט נכתוב.

כאן: קפה ידע.

הצגה של המטרות, הצגה של איך זה נראה בלונדון, למשל, ציפיות שזה יקרה בקרוב מאד כאן, ואנשים ראשונים מעוניינים. אני מתבוננת סביב, רוב האנשים צעירים. אנחנו יוצרות שולחן של נשים. מספר הנשים קטן יותר. כמעט פי שניים גברים. חלקם של המשתתפים יועצים ארגוניים. מיעוט של אנשים מבוגרים. ‘ליזמות אין גבול של גיל’, אני אומרת לעצמי.

עכשיו מתחילים הפלקטים להתמלא בצרכים שלנו, כאלה שה- the-hub יכול לספק לנו.

בדרך החוצה אני אוכלת פרוסת פשטידה: גבינת עיזים וחצילים. טובה וטעימה כמו כל הערב הזה.

אני אוהבת את הרעיון, ואם דני יסכים - אפרט יותר. כבר ביקשתי את רשותו.

אצולת הבוספורוס היהודית

היום אני נוסעת לחגיגת בת מצווה, שמסיימת (כנראה) כעשרה ימים של חגיגה, כאן בישראל.

במסגרת העבודה שלי, אני נוסעת מידי פעם לתורכיה (הנסיעה הקרובה במחצית השנייה של אוגוסט), ומעבירה סדנאות בגשטלט, יחד עם חברים. אני אוהבת את אנשיה של איסטנבול, ובמיוחד אני אוהבת את הקהילה היהודית שם. בשנים האחרונות התמקמנו לנו באוניברסיטת הבוספורוס. שם, ליד המים הכחולים, הגשרים הגדולים, הסמטאות והירוק עד - אני גם יוצרת קשרים חברתיים שלא יודעים גבולות. וזה בהחלט חלק מהכיף, ובינתיים - גם בגלל הקשרים האלה אני ממשיכה לעבוד שם. שימור הקשרים הופך למניע בפני עצמו.

כשאני בתורכיה, אני מתארחת, אצל בני משפחתה של גילה ובעלה איזי (יצחק), לקידוש ולארוחה. מסורת בפני עצמה. עכשיו אני מוזמנת לחגיגה שלהם כאן, כחודש וחצי לפני המפגש שם.

קבוצה גדולה של בני המשפחה, הגיעה ארצה לחגוג את בת המצווה של הקטנה שבבנות. הם נסעו בארץ לרוחבה ולאורכה, חלקם גם ביקרו בפטרה שבירדן. אני אצטרף רק לאירוע המסיים את החגיגה הגדולה.

אף פעם לא הייתי קודם בבת מצווה תורכית. מה שכן הספקתי כבר לראות, הן התמונות היפות של שישים בנות המצווה של הקהילה היהודית העתיקה הזו, שחגגו בבית הכנסת המקומי באיסטנבול. מה אגיד ומה אומר? שישים בנות, בשמלות לבנות זוהרות וזהות, עמדו שורות שורות. מרשים. נתן הרגשה שהקהילה קיימת ותמשיך להתקיים. תמונה של כח.

אני מצפה למשהו מאד מיוחד הערב, ובעיקר ללמידה חדשה. לא בכל יום אני פוגשת את אצולת הבוספורוס היהודית מגיעה לכאן. בכלל, המפגש הבין תרבותי כל כך מרשים אותי! 

נראה לי שרק מעטים ידברו שם עברית.

החיים הטובים ויומולדת 60 בעין הוד

היום בנוי בשבילי היום מפיסות:

פיסה ראשונה:

א. הכנות למפגש של הקבוצה הכותבת: ירקות חתוכים, סלט סלק אהוב, חומוס תוצרת בית, גבינות, לחם ועוד מיני מטעמים. כולם על השולחן ומחכים לראשוני הבאים.

ב. 10:30, צלצול בדלת, אפי מופיע ראשון, אחריו אסתר. טלי תהיה אחרונה. תמי לא תגיע בגלל התחייבויות בעבודה, וליעל לא נח היום והיא בלי רכב. רות עדיין לא נקלטה. תקלט או שלא? מדברים, מתעדכנים, ואחר כך אוכלים.

ג. עוברים לפינת הקריאה, המזגן מצנן. מקריאים, מתקנים, צוחקים, מעירים. משווים למה ואיך שאחרים כותבים. מגלים שוב את הסגנון הייחודי שלנו.

ד. מוציאים יומנים וקובעים שהפגישה הבאה תהיה על חוף הים. פעם ראשונה שקבוצת הכתיבה עוזבת את הבתים שלנו, ויוצאת למרחב. נראה איך יהיה. איזה כיף שאנחנו מדריכים את עצמינו ומשתלמים בספרות יפה!!!!

פיסת ביניים:

אחר כך משתרר בבית שקט, ואני מתכוננת לפגישה הבאה על פרויקט שמזדחל לו בעצלתיים, לא ממש מתקדם. הטלפון מודיע שבינתיים הפגישה נדחית לשעה מאוחרת יותר היום או למחר. מה אמרתי? מזדחל… וממשיך כך.

פיסה עתידית:

בשעה 18:00, אהיה בעין הוד, מסיבה לנשים בלבד, יומולדת לחברה בת שישים. אני מביאה חומוס תוצרת בית. בתור מתנה אביא שני כסאות מתקפלים. היא ביקשה להביא כריות או כיסאות ובגדים חמים, נשב כנראה על הגג שלה. אני שומרת על הגב שלי ומביאה את הכיסא שאשאיר לה כמתנה, כי מה כבר אפשר לקנות לבת שישים שיש לה גג ללא כסאות? בדקתי את רשימת המוזמנים, אני מכירה שם אישה אחת. אכיר היום הרבה נשים חדשות. היא ביקשה להביא משחקים. אני לא מביאה. היום אני בחופש: לא מנחה, לא מובילה, לא מציעה משחקים. רק כסאות וחומוס. את כל השאר אני מצפה לקבל!

 

איכשהו נדמה לי היום שהחיים הטובים מתחילים אחרי גיל 60.

 

 

הלשון - גורם שחיקה

אני יושבת בקבוצה ושומעת את הדברים הנאמרים. ‘הלשון, הלשון, החיים והמוות ביד הלשון’, אני אומרת לעצמי. ואכן, דרך אחת מיני רבות לשחוק אחרים בסביבה, היא השימוש בלשון. לשון שלילית. לשון תוקפנית. לשון שלא ממיינת ולא בוחרת את מילותיה אלא מתיזה אותם ללא חיוך בפני האחר.

יש דרכים רבות להגיד דברים. יש אפשרות לבנות, יש אפשרות לקלקל.

חבל, חבל לי.

אני בטוחה שהאישה הצעירה הזו שיושבת מולי, הורסת לעצמה הרבה, בקשר עם בעלה שאותו אני לא מכירה, בקשר עם ילדיה שאותם אני לא מכירה, בקשר עם הסביבה.

והכל - בגלל הדרך שלה להשתמש בלשונה.

וכך היא שוחקת את הסביבה, והסביבה שוחקת אותה.

 

ועצוב לי: אני בטוחה שהאישה הצעירה הזו חוותה קודם, לשון כזו גם על עצמה.

אימון מוקיר: פגישה מחודשת עם חמשת העקרונות

עוד סדנא.

כשאני נכנסת לחדר ובו אחרים מנחים, אני כבר לא מצפה למהפכים. הניסיון והידע שצברתי, העובדה שאני וראשי המקצועי כבר מצויירים ומפוסלים היטב, מאפשרת עכשיו עוד תוספות, ליטושים, אבל לא בניה מהתחלה.

לכן אני כל כך לא מבינה חברים/ות שאומרים משהו כגון: “טוב, הן לא חידשו מהפעם הקודמת” וכו’. אני לא חושבת שתמיד צריך לחדש ולהפוך. מספיק לי אם אני מסתכלת פעמיים על אותה התמונה. מיקוד רציני יגלה דברים שלא ראיתי. זאת המטרה שלי.

מומחה לקרדיולוגיה למשל, שמגיע למפגש מקצועי, סביר להניח שילמד פחות מסטודנט שמתחיל את ההתמחות שלו. אבל הלמידה של הוותיק - חשובה גם היא. מדובר בדלתות קטנות יותר. וזה בסדר. ולפעמים מדובר רק בתזכורת. ולפעמים מדובר רק במפגש עם עמיתים - וגם זה נפלא.

בשבוע שעבר, הייתה לי הזדמנות לפגוש שוב את אן (Ann Clancy) וג’קי (Jacqueline Binkert), ששבו אלינו. איכשהו יש קשר הדוק בין הגישה שלהן לגשטלט. אהבתי גם את זה. קל לי מאד עם העקרונות האלה והם מופנמים אצלי מאד.

אני שמחה לחלוק אותם עם הקהילה. להלן  5 עקרונות שעניינן בתחקיר מוקיר:

א. עקרון המובנות: העיקרון אומר שהידיעה (knowing) וההתהוות (becoming) ארוגים זה בזה. הזיהוי ומתן ההכרה למי אנחנו, לאיך שנעשינו ולמה שאנחנו עכשיו - יכולים להיות בעלי ערך ניבויי חזק לגבי מה נהיה. העתיד שלנו הוא הרחבה של מה שאנחנו יודעים וגם מה שאנחנו לא יודעים. Reality is co-created “, Jackie Kelm ”.

ב. עיקרון הסימולטניות:עפ”י עיקרון זה החקירה וההשתנות מתקיימים בו זמנית. במילים אחרות: העתיד מתרחש בתוך וכתוצאה של ההוה. זרעי השינוי נראים בשאלות הראשונות שאנחנו שואלים כדי לגלות ולהניח יסודות. יסודות אלה הופכים לבסיס החלום ועיצוב הגורל. “There are no ’natural’ questions: every inquiery takes us somewhere even if it is back to what we originally believed”, Jackie Kelm .

ג. העיקרון הפואטי: עיקרון זה אומר שהסיפור של היחיד יכול להיכתב מחדש כדי להתאים יותר טוב לאיך שהלקוח רואה את עצמו בהווה ובעתיד. מציאויות שונות יכולות לנבוע מפרשנות סיפור חיים. אפשר למסגר אותו מחדש, אפשר לדמיין ולהתמקד יותר בפעילויות משמחות. “What we choose to focus on creates our reality”, Jackie Kelm.

ד. עיקרון הניבוי: העיקרון אומר שחלום  ספציפי, יכול להנחות אותנו  לקראת העתיד. מיקוד הלקוחות על החזון והחלום שלהם מאפשר פעילויות בהירות יותר לקראתו/ת. “The future is part of our reality”, Jackie Kelm.

ה. העיקרון החיובי: עמדות חיוביות, פעילויות וקשרים משפיעים לטווח רחוק. עיקרון החיוביות המתקיים בקשר שבין הלקוח למאמן או ליועץ, מבטיח תנועה לכיוון המצופה. “Discovering and appreciating what is right builds energy and momentum for change”, Jackie Kelm.

הנפיצות של סרטן השד, ירדה!

“עוד מעט אפשר יהיה להגיד: אחת מעשר”, אמר פרופ’ משה ענבר, אתמול, בכנס שעסק בטיפול ובתמיכה בנשים שחלו בסרטן שד.

לראשונה מזה שנים רבות, ירד מספר הנשים שחלו, אולי בגלל הירידה בשימוש בהורמונים.

גם התמותה מסרטן שד ירדה ב-20%  (או שלא שמעתי טוב?).

ושני פרטים אלה - מתוך כלל הכנס, שאכתוב עליו יותר - הן החדשות הטובות מאד.

בכלל, נראה היה שהמקום של מי שרוצה לחדש היום - נמצא בין האונקולוגים.

טוב שיש מי שדואג בתחום: בית החולים, אחת מתשע ובני המשפחה של זיוה אסימוב ריבקינד, שנפטרה בהיותה בת 56 - ובצוואתה ציוותה כנסים ופעילויות דומות .

ועוד - בהמשך. 

מילים חמות על שוקי כץ

שוקי כץ הוא חבר ותיק.

בשעתו, הייתי מזמינה אותו להעביר סדנאות בחיל הים, והנחנו בכיף - ביחד. כל רעיון מטורף היה מתקבל על דעתו, ועשינו את הדברים ביחד ובהנאה רבה!

עברו הרבה מים בשדות המרעה שלנו, אני עברתי לאינטל ואחר כך לאוניברסיטה, וגם לעצמאות, והייתי ליו”ר איפ”א. שוקי מצא את מקומו בבנק הפועלים, אחר כך כיועץ עצמאי וגם כחבר בהנהלת איפ”א, אחר כך כאיש עסקים בפולין. לאחרונה אחרי שלמד עוד פרק חשוב בהילכות ניהול חזר שוקי להיות יועץ, וכמובן, שהזמנתי אותו להעביר מפגש בתוכנית להכשרת יועצים ארגוניים שאני מנהלת. הצגתי אותו, השארתי אותו ועליתי לפגוש סטודנטים אחרים, בידיעה שהקבוצה בידים טובות.

בסוף היום, בדרך הביתה, במקום שהקליטה לא כל כך טובה (יערות הכרמל) הרמתי טלפון ושמעתי משוקי שהיה טוב מאד והם היו מרוצים. רק שההפרעות הקשו לנהל שיחה רצינית. אז קיצרנו.

ואז, כשאני כבר על כביש החוף, קיבלתי טלפון, מסטודנטית: אנחנו רוצים עוד מפגש עם שוקי. הוא היה גדול!

 

עכשיו אני מחפשת אותך, שוקי. איפה אתה? תשמיע קול! אולי עוד כמה שעות?

חיבוק ותודה!

 

השתלמויות מגוונות

בשבילי יום עיון הוא השתלמות. ולעיתים הוא באמת השתלמות טהורה.

מחר, אני נוסעת ליום עיון בנושא של סרטן שד, כאן חברו אחת מתשע ובי”ח איכילוב ויספקו את החדשות האחרונות. כמי שחלתה פעם אני יודעת שאני צריכה להתעדכן. אני מתעדכנת. אביא לכאן את החדשות האחרונות.

מחרתיים, אני נוסעת למפגש מסוג אחר, השתלמות בנושא Coaching - שנערכת מטעם איפ”א, עם שתי מרצות ידועות שנצרבו בתודעה שלי כ’אן וג’קי’. את המפגשים האלה אני מכירה היטב דרך פעילותי כיו”ר איפ”א בעבר. אז זה היה כרוך בהרבה מאד עבודה מאחורי המסך, ורק אז - הייתי מופיעה.

הפעם, זה פשוט יותר - אני משלמת ובאה וזה ממש כיף. לרוצים פרטים: www.ippa.org.il

ובינתיים, בין לבין, אני יוצאת ליום עבודה ארוך בחיפה. אפילו לא אספיק לצעוד כיוון שאני יוצאת מוקדם.

ככה נראים החיים הבריאים שלי.

 

כשהמכונית שובתת

קמתי מוקדם מהרגיל ויצאתי מוקדם מהרגיל.

חברה הקפיצה אותי לרכבת. ליד המכשיר המיועד לתשלום עמדה אישה כמעט בגילי ועשתה מה שעשתה בקרביה של המכונה. לא יכולתי לקנות כרטיס. היו לה הרבה טעויות והיא פתחה את המכונה בכל פעם שסגרה. לבסוף, הושלמה המשימה ואני שמתי פעמי לחיפה, ללב המפרץ.

זה הלך לא רע ולקח לי רק כפול זמן מהרגיל.

בדרך יכולתי להינות ממפגש עם קצין מב”ח (בסיס חיפה, חיל הים), מניח תפילין ברכבת. את זה עוד לא ראיתי. אין לי בעיה עם זה, אבל, חשבתי לעצמי: הנה יש עוד איש דתי, שקרוב לוודאי מניח תפילין ועוד איש דתי. מה עושה את זה שאיש יניח תפילין ברכבת? הוא נהנה מזה? הוא אוהב שרואים אותו?

הרכבת עצרה בבימינה ומניח התפילין ירד, רם קומה, גבוה בראש מאחרים. הוא לא נראה כמי שממהר לסיים את יעודו, שליחותו, מעשיו. קצת עמד, וקצת בהה, כשהקוביה מונחת מעל לראשו וידיו קשורות ברצועות העור המלופפות. 

כשחזרתי לרכבת אחרי ההחלפה, כבר לא ראיתי אותו. המשכתי לקרוא בספרה של רונית מטלון וצחקתי לעצמי כשסיפרה על אחד מעלילותיו של אבא שלה. הפעם היה זה בגלל הצעתו, שהתקבלה, להניח קומביניזון של הגברת על הצריף, כדגל, כדי שאנשים יבחינו בין הצריפים ולא יכנסו לזה שלא שייך להם.

שקעתי בקריאה ולא התבוננתי בדרך עד שהגענו כמעט לכניסה לחיפה. ים של דקלים מתים, עומדים בריבוע קיבל את פני ואת הנוסעים משמאל. כאן היה פעם בית קפה שביקרתי בו, עכשיו עומד בית הקברות הזה של הדקלים, שציציות ראשיהם המוטות - רוכנות פנימה, או חסרות בכלל.

אני מאד עייפה אבל לא כדאי להירדם. עוד מעט מגיעים. האיש שלצידי - ישן בנחת. הכרוז לא מפריע לו, ומכריז אחת לכמה דקות לאן הגענו ושאסור לשכוח חפצים. אחר כך יכריז את שמה של התחנה הבאה.

בשעה שתיים בערך, אחרי שסיימתי את משימת ההוראה של הבוקר, התייצבתי בתחנה המרכזית החדשה שבמפרץ חיפה. היה חם. הזכיר לי סרט ישן על תחנות. מעט אנשים יחסית.

חיכיתי לאוטובוס. פגשתי את העם שלא יכול, אלה שאין להם מכונית: עולים, צעירים, זקנים. הפנים היו אינטליגנטיות, הלבוש צנוע בדרך כלל, אם כי פה ושם הגיחו ארנקים של נמר או נעליים כסופות. הייתי לאחת מהם. עוד אחת שהתווספה לעם הנוסע באוטובוסים הירוקים למחוז חפצו, מזיע, מדבר בטלפונים ניידים.

התישבתי על אחד מהספסלים שהריפוד שלהם מרופט, והתבוננתי החוצה, כדי לגלות כמה חיפה השתנתה. את המסלול הזה לא עברתי כבר מעל לעשר שנים.

הנסיעה שבדרך כלל לוקחת לי כעשרים דקות ערכה יותר משעתיים, ודרשה החלפה של כלי התחבורה כשהגעתי לאחוזה שבחיפה.

המונית - מיניבוס אספה אותי כדי להשלים את המשימה, בירידה חטפתי מכה בראש ונקעתי את הברך. למדתי שצריך להתכופף הרבה יותר משעשיתי.

צולעת הצלחתי להגיע למסעדה ואכלתי ארוחה מאוחרת.

בשש בערב עם תום ההוראה הסיע אותי שותפי למשימה - עד לבית. פינוק אמיתי מאד!

 

הייתי הרוסה מעייפות.

עכשיו אני מחכה לגרר שיגיע בין 6-8 בבוקר.

 

אולי אוכל לקבל את הרכב - היום.