במשרד חסר גבולות

המיזוג עובד וזה חשוב. לא רציתי לשבת בחוץ, היה חם מידי. בחרתי לנו שולחן ליד חלון. עוד מעט תגיעי. הנה, באיחור קטן את כאן. השארתי לך את צד השולחן שמאפשר לך לראות את כל הים.

אחר כך אנחנו עובדות. התחושה שיש לנו אופק, וים ושמים - מתגלגלת ונארגת לתוך העבודה שלנו. מה האופק שלך? מה הגבול שלך?

את רוצה להכניס שינויים בחיים, לדלל קצת את העומס שלך. נדמה לי שאין מקום טוב יותר מהקפה שליד הים, כאן המשרד שלנו חסר גבולות. כאן שקט ושלו.

כשאנחנו יוצאות, את אומרת שאני המודל שלך, הדמות להזדהות. אני גאה, וגם נבהלת קצת. זו אחריות גדולה.

בשנים האחרונות אני שומעת את זה יותר.

הגיל והניסיון עושים את שלהם.

אדווין נייויס הזהיר אותי פעם בקשר לזה, הוא, שכבר עבר את השמונים, אמר לי שזה עול כבד מאד. אני זוכרת את דבריו.

האם השומר יצליח לעצור מחבל בדואר המרכזי ברח’ הרצל בנתניה?

שינויים הם דבר מבורך, והכרחי.

נכנסתי לדואר המרכזי בנתניה וגיליתי שהוא דומה יותר למרכזי המכירה והשרות של חברות הסלולר.

הפתעה נעימה. ממש בכניסה, מוצבת מכונה, ומאפשר להוציא פתקים שמסמנים את המספר שלי בתור הנכון לי. לראשונה - כולם יושבים ולא עומדים בשלשות כמו שהתרגלתי בתור הישראלי. מיזוג האויר מקרר היטב, וחום הקיץ לא מכביד. המספרים נקראים בקול רם, והלקוחות ניגשים כל אחד בתורו למקום שאליו כיוונו אותו.

עד כאן הכל נעים מאד, וכל הכבוד והתודות לרשות הדואר.

נתקלתי בשלושה קשיים:

א. המכונה יוצאת מידי פעם מכלל שימוש, ואז פונה השומר לאחד הפקידים, והוא עוזב את הדלפק ומתקן אותה.

ב. יש אנשים שסובלים מהסידור החדש: אלה שאינם קוראים או כותבים. וכך, ראיתי אנשים שאין להם מושג, איך לשלוף את המספר שלהם, מתי הגיע תורם, ואיפה לעמוד.

ג. לעזרתם ולעזרת המכונה המקולקלת בא גבר גבה קומה וליבו רחב. הוא, שתפקידו לבדוק תיקים, עוזר גם להוציא מספרים, מכוון ומדריך. מקסים. אבל, אהה…

היום היה פיגוע בירושלים (באמצעות טרקטור). גם על נתניה לא פסחו פיגועים. האם נכון שיעסוק השומר הנפלא הזה, בעניינים שאינם קשורים בשמירה? האם יצליח למנוע אסון בשעת לחץ?

שמעתי את הפקידה שטיפלה בי, משבחת את השומר (מה שנכון - הוא נפלא). אמרתי לה, שזה נכון, אבל… - היא הגיבה לדברי בביטול. לו הייתי מנהלת את הסניף - לא הייתי שקטה.

דודו דהאן בארץ הרעה ומלחמת המיילים בדואל שלי

דודו דהאן מצא את אימא שלו, ומצא משפחה. סוף טוב לסיפור כל כך עצוב, כל כך נורא.

מישהי, הד”ר מרגלית מבי”ח בתר (רופאה כנראה), מחליטה לפני כארבעים שנה, שדודו לא ראוי לגדול אצל אימא שלו, או שאימא שלו לא ראויה לגדל את בנה (לא ברור אם ההחלטה הייתה “אידיולוגית” או תמורת בצע כסף). ומכאן מתחיל מסע נוראי של דודו, בארץ הרעה שלנו, שנמצאת מחוץ לתודעה של רובינו.

בארץ הרעה הזו מתעללים חופשי בילדים, בחוסים, בפגועים כאלה או אחרים, מתייאשים מילדים, מכים אותם, סוגרים אותם במוסדות של מפגרים - גם אם אינם כאלה. כל זה בדרך כלל רחוק מהעין הציבורית והפרטית. פתרון סגור לילדים “רעים” שזכו למעט מאד אהבה. בארץ הרעה הזו עובדים אנשים, שגם אם לא נתנו ידם עד הסוף למעשה, ליבם - לא מנע את עצירתו.

עד שהילד “הרע” הזה מתעורר ובכוחות עצמו, בכוחות של איש כבו 40, שיודע מה הוא רוצה, הוא מגלה את אימא שלו. רק  המסע הזה, האמצעים הדלים שעמדו לרשותו וכח הרצון האדיר - יכולים ללמד כמה האיש לא מפגר.

כל זה ב”מבט שני” אתמול.

וכל זה על רקע של מלחמת מילים שמתנהלת אצלי בדואל הפרטי שלי, בין חכמים וידועים (פרופ’ רות גביזון, פרופ’ גיורא רהב, פרופ’ יקיר פלסנר, פרופ’ אליהוא כץ ועוד ועוד מכובדים): האם כן צריך עובדים סוציאליים או לא? את מי משרתת מחלקת הרווחה: את הלקוחות שלה או שאולי את העשירים?

בויכוח הזה שראשיתו במאמר שכתבה ד”ר אסתר הרצוג, מתגלים שני צדדים עיקריים של הוגים:

1. כאלה שתומכים במערכות רווחה וחושבים שהם “הומצאו” כדי להגן על אנשים שזקוקים להם, ולכן הם צריכים לחיות ולהתפתח.

2. כאלה שחושבים שמערכות הרווחה הומצאו ע”י בעלי הכח, הכסף והשררה, והם יכולים למות.

ביניהם, נמצאים אחרים שמבקשים לחקור את הסוגיה או “מבינים” את שני הצדדים.

 

אחת היא גורלו של הדיון האקדמי הזה (שכרגע נראה לי מעניין, אם כי עקר) שעוסק בעובדים סוציאליים ולא ברופאים שקיבלו החלטות זוועתיות: הירידה לקרקע המציאות, יכולה לגלות שהאמת נמצאת שם.

צריך לקוות שהשחיתות הנוראית, שליוותה את פרשת דודו דהאן, שעוד נחזור ונשמע עליה קרוב לוודאי בהמשך - לא יכולה לחזור היום.

כמוהו יש עוד כעשרים ילדים שחוו על בשרם את החויות הקשות האלה, בארץ הרעה. הארץ הרעה מאכלסת בעלי מקצועות שונים, ביניהם מורים, אחיות, רופאים, עו”ס וכל מי שיכול לחרוץ גורלות.

תיבת פנדורה נפתחה, והיא על האדמה. בינתיים רק סיפורו של דודו יצא משם. נראה מה תביא מחר.

אני גם מחכה למישהו שירים סרט דוקומנטרי של ממש בנושא.

הלשון - גורם שחיקה

אני יושבת בקבוצה ושומעת את הדברים הנאמרים. ‘הלשון, הלשון, החיים והמוות ביד הלשון’, אני אומרת לעצמי. ואכן, דרך אחת מיני רבות לשחוק אחרים בסביבה, היא השימוש בלשון. לשון שלילית. לשון תוקפנית. לשון שלא ממיינת ולא בוחרת את מילותיה אלא מתיזה אותם ללא חיוך בפני האחר.

יש דרכים רבות להגיד דברים. יש אפשרות לבנות, יש אפשרות לקלקל.

חבל, חבל לי.

אני בטוחה שהאישה הצעירה הזו שיושבת מולי, הורסת לעצמה הרבה, בקשר עם בעלה שאותו אני לא מכירה, בקשר עם ילדיה שאותם אני לא מכירה, בקשר עם הסביבה.

והכל - בגלל הדרך שלה להשתמש בלשונה.

וכך היא שוחקת את הסביבה, והסביבה שוחקת אותה.

 

ועצוב לי: אני בטוחה שהאישה הצעירה הזו חוותה קודם, לשון כזו גם על עצמה.

אימון מוקיר: פגישה מחודשת עם חמשת העקרונות

עוד סדנא.

כשאני נכנסת לחדר ובו אחרים מנחים, אני כבר לא מצפה למהפכים. הניסיון והידע שצברתי, העובדה שאני וראשי המקצועי כבר מצויירים ומפוסלים היטב, מאפשרת עכשיו עוד תוספות, ליטושים, אבל לא בניה מהתחלה.

לכן אני כל כך לא מבינה חברים/ות שאומרים משהו כגון: “טוב, הן לא חידשו מהפעם הקודמת” וכו’. אני לא חושבת שתמיד צריך לחדש ולהפוך. מספיק לי אם אני מסתכלת פעמיים על אותה התמונה. מיקוד רציני יגלה דברים שלא ראיתי. זאת המטרה שלי.

מומחה לקרדיולוגיה למשל, שמגיע למפגש מקצועי, סביר להניח שילמד פחות מסטודנט שמתחיל את ההתמחות שלו. אבל הלמידה של הוותיק - חשובה גם היא. מדובר בדלתות קטנות יותר. וזה בסדר. ולפעמים מדובר רק בתזכורת. ולפעמים מדובר רק במפגש עם עמיתים - וגם זה נפלא.

בשבוע שעבר, הייתה לי הזדמנות לפגוש שוב את אן (Ann Clancy) וג’קי (Jacqueline Binkert), ששבו אלינו. איכשהו יש קשר הדוק בין הגישה שלהן לגשטלט. אהבתי גם את זה. קל לי מאד עם העקרונות האלה והם מופנמים אצלי מאד.

אני שמחה לחלוק אותם עם הקהילה. להלן  5 עקרונות שעניינן בתחקיר מוקיר:

א. עקרון המובנות: העיקרון אומר שהידיעה (knowing) וההתהוות (becoming) ארוגים זה בזה. הזיהוי ומתן ההכרה למי אנחנו, לאיך שנעשינו ולמה שאנחנו עכשיו - יכולים להיות בעלי ערך ניבויי חזק לגבי מה נהיה. העתיד שלנו הוא הרחבה של מה שאנחנו יודעים וגם מה שאנחנו לא יודעים. Reality is co-created “, Jackie Kelm ”.

ב. עיקרון הסימולטניות:עפ”י עיקרון זה החקירה וההשתנות מתקיימים בו זמנית. במילים אחרות: העתיד מתרחש בתוך וכתוצאה של ההוה. זרעי השינוי נראים בשאלות הראשונות שאנחנו שואלים כדי לגלות ולהניח יסודות. יסודות אלה הופכים לבסיס החלום ועיצוב הגורל. “There are no ’natural’ questions: every inquiery takes us somewhere even if it is back to what we originally believed”, Jackie Kelm .

ג. העיקרון הפואטי: עיקרון זה אומר שהסיפור של היחיד יכול להיכתב מחדש כדי להתאים יותר טוב לאיך שהלקוח רואה את עצמו בהווה ובעתיד. מציאויות שונות יכולות לנבוע מפרשנות סיפור חיים. אפשר למסגר אותו מחדש, אפשר לדמיין ולהתמקד יותר בפעילויות משמחות. “What we choose to focus on creates our reality”, Jackie Kelm.

ד. עיקרון הניבוי: העיקרון אומר שחלום  ספציפי, יכול להנחות אותנו  לקראת העתיד. מיקוד הלקוחות על החזון והחלום שלהם מאפשר פעילויות בהירות יותר לקראתו/ת. “The future is part of our reality”, Jackie Kelm.

ה. העיקרון החיובי: עמדות חיוביות, פעילויות וקשרים משפיעים לטווח רחוק. עיקרון החיוביות המתקיים בקשר שבין הלקוח למאמן או ליועץ, מבטיח תנועה לכיוון המצופה. “Discovering and appreciating what is right builds energy and momentum for change”, Jackie Kelm.

לא נולדתי מחדש

ישבתי עם א. נ. ושוחחנו. המפגש התקיים בעקבות פגישתנו האחרונה בכנס, ועלו בו נושאים אישיים ונושאים של עבודה. איכשהו הגענו לעובדה שחליתי בעבר. א. נ. אמרה משהו על לידה מחדש של אנשים אחרי מחלה קשה. היא התכוונה גם אלי. אבל לא, ממש לא התאים לי המשפט הזה.

אני לא נולדתי מחדש. אני מרגישה שנולדתי מתוך אהבה, כאב ותקווה של הורי. המשכתי  משם והתפתחתי בכל פעם באופן אחר, והמחלה הייתה עוד אחת התחנות שעברתי. לדעתי לידת בנותי הייתה תחנה משמעותית הרבה יותר, ובה נולדתי גם כאם.

מה שכן: המחלה גרמה לצלצול פעמונים ולהבנה שזהו, אני, כמו הרבה מאד אנשים אחרים, צועדים בדרכי הגורל האנושי. לא לעולם חסד והמועד של סיום המסע הזה לא ידוע.

וזה הכל.

לא הרגשתי שנולדתי מחדש. ממש - לא. וזה לא אומר שאין אחרים שיספרו סיפור אחר.

 

בנוסף וללא כל קשר: רפי איתן, השר לענייני הגמלאים, שלח לי כרטיס של אזרח ותיק. זהו אני ותיקה. וזה שימח אותי. מעכשיו - הכל ברשות ואין שום חובה. וזה כמובן כיף גדול.

עוד על הכנס באיכילוב, בנושא טיפול ותמיכה בנשים שחלו בסרטן שד

חלק א’:

ידעתי שפני מועדות לחדר הרצאות 2. אבל מעטים היו האנשים שידעו איפה הוא ממוקם. לבסוף מצאתי אותו: הוא ממש מול אגף ד’, ויש לרדת במעלית לקומה מינוס 2.

ירדתי. מתחת לאדמה שוכן לו המשך של בית החולים, ואור יום זוהר מהנורות הפלואורסנטיות. שלט קטן הפנה אותי למקום. נכנסתי. מאפים קטנים, תה וקפה, חיכו לי ולאחרות וכבר היה די מלא.

אחרי שטעמתי מהכיבוד, המשכתי פנימה לאודיטוריום שכסאותיו המרופדים באדום היו חגיגיים כמו בבית קולנוע משובח והשכיחו ממני את הידיעה שאנחנו בבית חולים. התיישבתי באחת השורות האחרונות, ליד אישה שאני לא מכירה, משאירה רווח של כסא בינינו. עוד כמה דקות וכל הרווחים יתמלאו והאולם יהיה דחוס. כל כך הרבה נשים! פה ושם נראה גם גבר, אבל הרוב הגדול מאד היה נשים. נשים מכל הסוגים: חרדיות, צעירות, מבוגרות, עם ראשים קצוצי שיער, עם ראשים מלאי שיער, עם ראשים מגולחים וצבע עור צהבהב.

האישה שאני לא מכירה, שאלה אותי מתי עברתי את הניתוח, וסיפרה לי שהיא עברה אותו לפני יותר מעשרים שנים. שמחתי בשבילה ואמרתי שזה סימן מאד טוב בשבילי, יותר טוב מכל הרצאה. “כן, אבל אחר כך הוציאו לי את השחלות והרחם”, הוסיפה. “מה את אומרת?!, אבל את חיה, וזה נהדר”. “כן, זה נהדר, אבל עכשיו אני בטיפול נפשי”, אמרה והוסיפה שההקרנות פגעו לה בוושט. חשבתי שלא צריך דווקא סרטן כדי להיות בטיפול נפשי, והעיקר, היא חיה והיא כבר בת יותר משבעים. מקווה שיום אחד אוכל גם אני לספר שזה היה לפני עשרים שנה.

אחר כך עלה הפרופ’ משה ענבר ודיבר על נפיצות המחלה (לא שגיאה, ככה הוא אמר), ומה שסיפר - היו בשבילי חדשות טובות מאד, כי הרי יש לי בנות, ונכדות, ומצידי - שתיעלם. הוא דיבר בקצרה, וחוש ההומור שלו הוסיף קולות משועשעים של נשים לאווירה שהייתה לפעמים קרה מידי ולעיתים חמה מידי, כמו בהרבה מקומות ממוזגים אחרים. עוד אמר שהפסקת הצהרים המתוכננת ארוכה מידי, הוא עצמו לא אכל מזה שנים רבות 45 דקות, ביום עבודה רגיל, ולכן יקצר את ההפסקה. שמחתי. ממילא אני צריכה לצאת מוקדם יותר.

דמוגרפיה: שמתי לב שיש רוב של נשים (4) בין הרופאים שהופיעו (7 סה”כ). כלומר, שינוי דרמטי מאז הייתי ילדה ונערה, שאז מספר הרופאות היה נדיר ביותר. מהכיתה שלי יצאו רופאים רבים (מגמה ביולוגית) ואף לא רופאה אחת (אבל שתי לבורנטיות ומורה אחת לביולוגיה). שמחתי גם על זה. לחלק (3) היה מבטא זר: רוסי, רומני. ושוב שמחתי. מעבר לכל הביקורות שיש לנו על ישראל, אין ספק שאנחנו חברה קולטת עליה. וגם: איכות העליה שלנו - טובה מאד. את אחת הרופאות זיהיתי משרותי בחיל הים (פרופ’ עינת אבן ספיר). שתינו שרתנו בבה”ד בתפקידים מקצועיים. היא הייתה רופאה ומיוחדת מאד. עסקה גם בצלילה, תזזיתית משהו, חברהמנית.  מתאימה לחיל. כשעזבה את האולם החלפנו כמה מילים (וואו, איך עברו כמעט שלושים שנה… כן… ומה את עושה בכנס?… גם אני… גם את במבורכות?… כן, גם אני…).

חלק ב’:

הדוברים עלו וכל אחד מהם דיבר כ-עשרים דקות. הסדר המופתי נשמר. להלן חלק קטן מאד מתוך מה שנאמר:

1. טיפולים ביולוגיים חדשים כגון, אוסטין, שמיועדת לחולים בסרטן המעי, הופכים להיות גם חלק מהטיפול בנשים שחלו בסרטן שד. למרות תופעות הלוואי (מעלה לחץ דם, מוריד את התפקוד הלבבי), מגדיל את ההישרדות של נשים (ד”ר נאורה יעל חושן). בעיקרון הוא מונע ייצור של כלי דם חדשים, שגידולים סרטניים כל כך זקוקים להם.

2. מבין הנשים שחלו, אצל שליש יש הישנות, ושליש ימותו מסרטן שד. שתי בדיקות נותנות את האפשרות להחליט על הטיפול הרצוי: אונקוטייפ וממפרינט (ד”ר אירנה זיבליוק). נשים שיש להן סיכוי נמוך לקבל את המחלה שוב (ללא קשר לגיל או למנופאוזה), לא תקבלנה טיפול כימותרפי בעקבות הבדיקה. בעבר, נשים רבות כאלה - כן קיבלו. עניין זה מאפשר לטפל בנשים בצורה יותר מדויקת, בהתאם ל”תעודת הזיהוי” הספציפית של כל אחת מהן.

3. כיום נמצאת בשלבי פיתוח מתקדם, בדיקת דם (CTC), שמאפשרת זיהוי תאים סרטניים והערכת כמותם. הבדיקה הזו שהיא פשוטה מאד לביצוע, מספקת מידע משמעותי, ניבוי של משך חיים תוך הישענות על בסיס גנטי. לבדיקה ערך פרוגנוסטי רב (פרופ’ אילן רון).

4. 80% מהחזרות של המחלה הן במקום שהיה גידול בעבר, וקרוב אליו. היום מנסים ככל הניתן למקד את ההקרנות ולהעמיק אותן במקומות הנכונים, בעוד שבעבר כיסוי שטחים רבים ויצרו בעיות גדולות נוספות (ד”ר דיאנה מצ’בסקי).

5. Pet CT  ו-CT, כמו גם בדיקות אחרות, אינן עוזרות תמיד. בחלק מהמקרים אין בכלל צורך בהן. רופאים רושמים אותן בלי לדעת בדיוק מתי הן חשובות ולמי. המשמעות היא קבלת כמויות קרינה גדולות - ללא צורך.  לפעמים יש כפל בדיקות. למשל, מיפוי עצמות - אין בו צורך אחרי Pet CT. הבדיקה הנכונה כדי לראות הישנות היא כנראה MRI (פרופ’ עינת אבן ספיר), ועוד ועוד.

6. תפריטי מזון מערביים (כולל ג’אנק פוד), דיכאון ובידוד חברתי - מעודדים סרטן. תזונה ים תיכונית, ואו מזרחית: הודית/סינית, שמחה וחברה - מזרזים החלמה.

חלק ג’:

ואז הגיעה זמנה של ארוחת הצהרים הקלה, לאחריה דיברה סכסולוגית, אבל - אני כבר הלכתי.

 

חלק ד’:

מילה על שיווק: על השולחן מצאתי חומרים רבים שבית החולים וגם “אחת מתשע” השאירו לי ולנשים האחרות.  ומסתבר שיש מרפאה לייעוץ מיני שניתנת לכל מי שחלה בסרטן, חינם. וכמו כן נפתח מועדון (צרכנים) שנקרא Be Well, הוא מועדון שוחרי הבריאות של המרכז הרפואי. ההצטרפות אינה כרוכה בתשלום, היא מאפשרת עלון חודשי, מגזין תקופתי, כניסה לכנסים והרצאות, הנחות בטיפולים שניתנים במרכז, הטבות בבתי עסק, עדכונים הנוגעים לבריאות הילד ועוד. אפשר לצפות בכל אלה באתר: www.tasmc.org.il//bewell

חלק ה’:

ומי אמר שבתי חולים לא נערכים היום לשינויים מתבקשים? מי אמר שבתי חולים לא תורמים לקהילה? אני הייתי ונתרמתי. וכמוני היו רבות אחרות. הייתי אומרת שזהו סוג שיווק שאני מאד אוהבת.

“טעות אנוש” - הלקוחה צריכה להבין את עובדי סלקום

סלקום דורשים ממני יותר מ-700 ש”ח.

לדבריהם, הכל מתועד אצלם במחשב ולכן הם צודקים ואין צורך בחתימה שלי. ולכן מה שהם אומרים - כך היה. ויתרה מזו, אם נאמר לי משהו אחר, הרי מי שאמרה לי שאני לא חייבת כסף, היא מי שהייתה לה טעות אנוש. מכאן נובע שאני כן חייבת כסף.

הבנתם?

אני הבנתי חלקית.

אני הבנתי שמילותיו של נציג או נציגת שרות שווים כסף. ובכן, הם לא תמיד שווים כסף, במיוחד כשסלקום יכולה להרויח.

שוחחתי היום עם ורד, שאמרה שיתקשר אלי מישהו מעליה, אחר כך שוחחתי עם סיגל שאמרה שהיא מנהלת, וכשסיגל ואני לא הגענו להסכמה - הציעה שאדבר עם מישהו מעליה. אבל אני לא חשבתי שנכון לבזבז את זמני וזמנם של אלה שמעליה, הם עונים באותן תשובות לאותם בעיות. כולם הודרכו היטב על ידי אנשי מכירות. החלטתי לוותר על הניסיון לשכנע את סלקום.

אני הולכת לפנות לכולם:

לשר התקשורת, אריאל אטיאס, לאמון ישראל, למועצה לצרכנות ולכל מי שאיכפת לו.

אם יש בכם נפגעים נוספים - אולי אפשר לעשות עם זה משהו.

 

 עדכון: שלחתי תלונה במייל, דרך האתר של משרד התקשורת. מאד יעיל. קיבלתי פרטים ושם של אדם לפנות אליו. מקווה שיגמר בזה. אכל אולי לא? 

נפלאות ומציאות ברחוב: African Heart Art

אני צועדת ברח’ הארבעה שכבר גמרו לשפץ אותו, והחנויות מצלות מהשמש ומונעות ממני עוד קצת ויטמין D. סתם ככה מסתכלת לי. תמיד יש כאן חידושים. לא הייתי באף אחת מהמסעדות להוציא את “מתוקה”, שגם אתמול קניתי בה קפה הפוך וגם מאפה קטנטן ופריך מבצק גבינות, עם מילוי בטטות (ממש מומלץ). והנה, תופסת את העין שלי, מודעה, שאומרת:

African Heart Art  

מסתבר שמדובר בפרויקט, שהתחיל בדרום אפריקה וצבר תאוצה. ילדים אפריקאיים, רבים מהם יתומים בגיל של פחות מחמש,  מציירים ומעבדים חויות קשות של הישרדות בכל תנאי, דרך האומנות.

תערוכה גדולה תוקם בגרמניה בחודשים הקרובים, ובינתיים ניתן כאמור לקנות רפרודוקציות של ציוריהם הצבעוניים מאד, ב-5 ש”ח, שמהווים תרומה וחוזרים לילדים האפריקאיים.

מסעדת אולי אולי, רח’ הארבעה 18, שאף פעם לא ביקרתי בה, תקבל עדיפות במקרה שארצה לאכול משהו גדול יותר מקפה, בפעם הבאה.

מקסים בעיני.

חפשו יותר ב:  www.myspace.com/africanheartart

 

חשבתי לעצמי, שאפשר להשתמש ברעיון הנפלא הזה לכל אוכלוסיה שסובלת מהדרה, כאן בארץ וגם בגבולותיה.

 

והיא עוד נעלבת

מצלצלת אלי גב’ צעירה ומתחיל דו שיח שנשמע בערך כך:

- אפשר לדבר עם גב’ בן זיו?

- מדברת.

- שלום גב’ בן זיו, שמי שירי ואני מ…., מה שלומך?

- תודה טוב, ומה שלומך?  וכי למה זה תשאלי לשלומי?

- אני רוצה לעניין אותך ב…

- את רוצה למכור לי משהו?

- לא, אני רק רוצה לקבוע איתך פגישה…

- ואז את רוצה שאקנה משהו?

- לא, אני רואה שאת רוצה ישר ולעניין, אז נגיע לשורה התחתונה, אני רוצה לתת לך הזדמנות לקבל יעוץ כלכלי…

- תודה, אני ממש לא מעונינת.

- אבל זה חינם..

- מאד יפה מצידכם, אבל אני ממש לא מעונינת.

החלפנו עוד כמה שורות, ובסופו של דבר היא ברכה אותי לשלום די נעלב וירדה מהקו.

ובכן, ממש לא התכוונתי להעליב את שירי או גילי או אחרות מהבנות הנעימות והמתחנחנות הללו. פשוט, המצב הוא שכבר פיתחתי אלרגיה, ובכל פעם שמציעים לי פגישה, או טיפול פנים, או מוצר אחר, או שאלון שיקח לי רק כמה שניות/דקות - אני מתחילה להתגרד.

מנפלאות הפלישה לפרטיות.