ביקור הגבירה - בגני תקווה

בין גועל נפש פוליטי אחד למישנהו, בין דקירה אחת של רופא לבין עוד תאונה מיותרת אחת, ובין פגישות עבודה והוראה מהנות, הזדמן לנו לראות את “ביקור הגבירה”. נהניתי מההצגה בתיאטרון החובבים הזה - מאד. נסענו לצורך זה אחרי יום עבודה מעייף לגני תקווה.

דיבי (הכרנו אותו בשם דוד), אחד מחברינו למסע לסין, הזמין אותנו לראות את המופע הנ”ל. הוא מילא תפקיד של רב משרתים, וצעד בצעדים מהדהדים עם מטריה אדומה בדרך כלל לכסות את פני הגבירה ממה שיכול ליפול עליה ממעל. גם שם, נרמס החלש. ומה לעשות שזו המציאות שאנו חיים בה היום. היה עצוב לחשוב שכך אנחנו בנויים.

שנה שלמה עבדה קבוצת האנשים על ההצגה היפה הזו ומילאה את האולם בחברים, מכרים ואחרים. 

ואם כבר בגני תקווה מדובר, לא יכולתי שלא לחשוב על המקום כפי שהוא מתואר ע”י רונית מטלון ב”קול צעדיה”. היא מספרת על צריף, היא מדברת על מצוקה. מה שאני פגשתי בדרכי להצגה: בתים יפים, ככרות גדושות צמחים, ושינוי גדול שהתרחש במשך השנים.

מעניין מה קרה לבעלי הצריפים למיניהם. והאם: צאצאיהם היו שם עימנו? או שאולי במקרה הזה, בניגוד למה שקרה בהצגה, גבירים רבים קנו את המקום?

 

 

הכשלון שלי: עודף משקל

בתוך כל יומן של ניצחון אפשר למצוא כשלונות. אי אפשר כנראה בלעדיהם. והחוכמה היא ללמוד מהם, אחרת, חבל על הכשלון, לא??

אני חייבת להוריד במשקל. אין ספק. אני גם לא אוהבת את מי שאני פוגשת במראה, אבל הרבה יותר מזה: לא בריא בשבילי העניין הזה.

כבר שמרתי פעמים רבות על דיאטות, וגם הצלחתי ואפילו שמרתי על משקל נכון לאורך זמנים ארוכים, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי - שוב לוחמת ולוחמת ושוב לוחמת במלחמה הבלתי פוסקת הזו.

אני צריכה להוריד קודם כל 10% מהמשקל שלי היום. זה לא כל כך הרבה, אבל זה קשה. אחר כך אולי אוריד עוד, אבל 10% הם הכרח של ממש.

משקל טוב יותר ישפר אולי: את מאזן השומנים בדם, את תפקודי הכבד, את רמת הסוכר. הוא גם יקטין את הסבירות של חזרה מחודשת של סרטן. ובכל זאת - כל כך קשה לי.

אני שומרת על כל השאר: מתעמלת, לוקחת תרופות בזמן, הולכת לבדיקות בכל המוסדות האמורים לעזור לי לשמור על חיי, מתעניינת ומעודכנת בחידושים רלוונטיים, פוגשת רופאים.

וזה לא מספיק.

לאחרונה: ויתרתי כמעט לגמרי על עוף בתפריט שלי. אני מרבה לאכול ירקות, קטניות. אני אוכלת ביצים, ומעט תוצרת חלב עיזים. אני מתקנאה בסינים הרזים שפגשתי במסע שלי. ראיתי אותם אוכלים: קערית אורז קטנה בפתח החנות. וזהו.

אבל אני אוכלת כנראה יותר מידי מהדיאטה.

אני גם חוטאת מדי פעם, במיוחד כשאני מתארחת.

עניין נוסף שמקשה הוא התרופה שאני מקבלת: ארימידקס. היא עושה נזקים די גדולים: מעלה את השומנים, פוגעת בכבד, מגדילה את הסיכוי לאוסטאופורוזיס. בנוסף כתוב שהיא יכולה להביא למצב של אנורקסיה, ולעיתים להשמנה. ואצלי - היא  פוגעת בכל מה שכתוב כנזקים אפשריים, ומוסיפה לי גם השמנה.

עוד שבעה חודשים אסיים את החמש שלי איתה, ואולי קודם אצליח להוריד במשקל. האונקולוגית שלי אסרה עלי להפסיק את התרופה, בינתיים.

המלחמה נמשכת. אני עייפה, ולא מוותרת.

 

שישים (60!) מיליון סינים הושמדו ע”י הסינים עצמם

כבר עברו להם יותר משישה חודשים מאז חזרנו מסין, אבל המסע לא נגמר. הוא התחיל בחבורה של אנשים שיושבת באוטובוס ויוצאת לדרך ונמשך באופנים שונים.

מידי פעם מתקבלת הצעה, לצאת לטיול משותף בארץ, ומידי פעם מתקיימים מפגשים קטנים בין חבורות ו/או זוגות שיצרו קשר באוטובוס הזה.

המדריכה שלנו עדיין שולחת תזכורות אלקטרוניות.

בסוף החודש נלך להצגה בתיאטרון חובבים בגני תקווה: ‘ביקור הגבירה’, בהשתתפות דיבי בן יוסף, אחד המטיילים איתנו.

בשבת ארחנו את איגו ודבורה, זוג חברים שישבו לצידינו באוטובוס במהלך הטיול. ‘ברבורי פרא’,  הספר שקראנו לפני המסע הוא עדיין נושא לשיחה.

60 מיליון סינים הושמדו בידי הסינים עצמם בימי המהפכה.

 

לא יאומן, ואולי, כן. כן יאומן. מה שאנשים יכולים לעשות לאנשים!

 

 

זוטות מהחזרה לשגרה

בוקר. חוזרת לשגרת החיים, עדיין בהדרגה. קראתי חצי מהדה-מרקר (נתתי לאיש שלי שיצא לעבודה מוקדם) ואת כל שאר העיתון שנשאר בידי. הצטערתי מאד על המלחמות בסין. חשבתי על התרבות והשפעותיה על המלחמה, על הדרך בה רואים את הדברים האנשים ועל ה’איך’ של המחאה. המשחקים האולימפיים של סין בסכנה? לא יודעת. הדגלים השרופים, המחסומים וכלי הרכב של הצבא והמשטרה ברחובות - נראים כל כך שונים ממה שאני זוכרת בביקור שלי, קרוב לטיבט. רק האופניים - דומות.

אחר כך נכנסתי למייל שלי ומצאתי את המכתב של ניצה מאוסטרליה. איזה כיף לה: שנת טיולים בעקבות האקדמאי שבמשפחה, זה שמסתפק בישיבה בספריות ומשאיר לה את המרחבים העירוניים והאחרים - לטייל בהם. יתרונותיה של אשת פרופסור, בעלת עין חדה והבנה גדולה.

עד כאן החלק הבין תרבותי.

היום - הולכת לביטוח הלאומי שמרגיש שאפשר לגבות ממני כפל כפליים משום מה. לא עזרו כל פניותיו של רואה החשבון וכל פניותי. נראה מה יעלה הביקור. ייתכן שיתמצה בסיפור בלבד.

הולכת לקנות לי כיסא טוב לגב. אומרים לי שכיסא ברכיים או יציבון - הכי עוזר. לא יודעת. עוד לא בדקתי את עבודות הסטודנטים, קשה לי לשבת הרבה ליד המחשב. אני חייבת להם את זה. וגם לעצמי.

אחר כך, יהיה לי זמן לסדר את הניירות שעל השולחן שלי (איזה בלגן!) ועוד להספיק לדיקור סיני.

רק שהגב יפסיק להגיד לי: גם אני, גם אני!

כלניות בדרום האדום

בבוקר אספנו זוג חברים ויצאנו בדרך לכוכב מיכאל לפגוש חברים נוספים. אנחנו שישיה, היכרנו בטיול לסין. לולא הטיול - לא היינו נפגשים. ה-GPS , מדריך אותנו, לעיתים טועה, אבל בכוחות משותפים ובגלל הכביש הריק - אנחנו נמצאים שם אחרי שעה בערך.

שותים לימונדה, טועמים מאפים מעולים ויוצאים לדרך.

קצת קרוב לשדרות, די קרוב לאשקלון. בדרך שוטרים בצמתים. כמו תמיד עולה השאלה - מה זה אומר? טיל נפל בסביבה? כוחותינו יוצאים לכיוון עזה והשוטרים מוכנים?

דגלים אדומים של ‘דרום אדום’ על עמודי החשמל, פה ושם מעל למכונית. היקפנו את שדרות מצידה האחד, עברנו ליד בתי התושבים. עברנו סביב סביב לרוחמה ולדורות. מרבדים של כלניות נפרשו בפנינו. אנשים מכל הגילים ירדו לדרום ועכשיו הם מסבים על שטיחי הפרחים ולידם טפם, כולם אוכלים את מה שהביאו. חלק אחר (כמונו), ילך למסעדה מקומית.

מזג האויר מספר שיש כאן אי של שלווה. גם שמש נעימה וגם עננים. גן עדן נינוח. הפרות של חוות השקמים עוברות לידינו וממש לא מעניין אותן שאריק עדיין בקומה. הן לועסות את העשבים ומידי פעם מתבוננות בנו. עיריות גדולות מכוסות בחרקים. חלק מהכלניות לבנות (ראינו שלוש כאלה), הרוב אדום. ‘זה בגלל הרכב הקרקע’, אומר לנו המארח שלנו ומסביר את ההבדל בין הכלניות שהופרו (הן פתוחות ויש להן פס לבן ליד האבקנים), לאלה שמחכות להפריה (סגורות יותר, מסורקות יפה, ללא פס לבן) .

רעש התותחים נשמע. אנחנו לא יודעים אם הם שלהם או שלנו. מידי פעם שומעים חדשות. פרדוקס שכזה: גן עדן ליד הגיהנום. הכל בזעיר אנפין. פרדוקס.

אחר כך הולכים לאכול ב’החצר’ שבמושב גיאה. הארוחה מצוינת. בדרך חזרה אנחנו שומעים שגם בגאיה נשמע ‘צבע אדום’, חיילים פצועים, קל ואחד מהם בינוני. אחד מהמסובים אומר: ‘הם לא מבינים שאי אפשר לנצח אותנו’? ואחר עונה ב’לא’.

נפרדים בחיבוק.

ממש ליד הבית אומרים שיש גם לנו הרוגים. אני עולה הביתה, מהורהרת.

תמונה ראשונה במערכה שלי נגד סלקום

אז לא הייתי מרוצה.

אבל היה לי חשוב לשמור את המספר שלי, שהוא אחד היחידים שנשארו עקביים מאז שרשמתי את הצ’ק הראשון לקניית סלולארי, לפני שנים רבות מאד (ממש כשהשחר הפציע על העולם הסלולארי). מאז, החלפתי 5 פעמים את הכתובת שלי… רק מספר הטלפון, מספר תעודת הזהות ומספר הנעליים שלי - נשארו קבועים. 

ולא יכולתי לעזוב, כמובן - עד שניידות המספרים נכנסה לתוקף.

לא הייתי הראשונה להתנייד, חיכיתי.

נסעתי לסין. בינתיים התגלחו החברות ומשרד התקשורת על זקנם של אחרים. בשדה התעופה - רק ביקשתי דבר אחד: שאוכל לדבר עם הבית מסין. לקחתי את הטלפון שלי איתי ואילו בן זוגי קיבל מכשיר חלופי.

למותר לציין ששני המכשירים כאחד לא סיפקו את הסחורה, וכמעט שלא היה ניתן לדבר עם הארץ. מסביבי היו אנשים בעלי מכשירים אחרים (כולל סלקום) - שכן הצליחו להשיג את מבוקשם.

חזרתי ארצה וידעתי שאחליף את החברה.

החלפתי לאורנג’.

בהמשך פניתי לסלקום לוודא שהחשבון הסתיים. כן, אמרו, הכל סגור. החשבונית האחרונה הלא ברורה - היא האחרונה. ולא, אין צורך לבטל את הוראת הקבע, מעצם ביטול העיסקה - בטלה ומבוטלת גם המשיכה. האמנתי להם. שטות, נכון?

אחר כך קיבלתי מכתב אישי של תודה על שנותי הארוכות בסלקום וחשבתי לעצמי, שלפחות זה יפה. יודעים להגיד תודה על שנים ארוכות מאד של היותי לקוחה.

והנה ההפתעה: עוד חשבונית על 703.94 ש”ח . היום ביקרתי אותם ושאלה גדולה אחת לי: למה? למה?

והייתה להם תשובה. לטענתם בשדה התעופה הסכמתי על איזשהו חוזה.

- לא דובים ולא ציפורים, אמרתי להם, תראו לי חתימה שלי.

- אין חתימה, זה מתועד במחשב.

- אני לא הסכמתי לשום דבר, וגם בררתי ואמרו לי שזה סוף החשבון.

- את לא מקשיבה, אמרו לי.

- אני מאד מקשיבה וגם מבינה, לא הסכמתי לכלום.

לא אכביר מילים. רחלי חן, ראתה שקשה וקראה ליגאל שנירמכר, ושניהם כאחד אמרו שזה, אין מה לעשות עוד.

חזרתי הביתה, ביטלתי את העיסקה באמצעות חברת כרטיסי האשראי. הסתבר לי שסלקום פעלה בניגוד לחוק כשגבתה את הסכום הנ”ל, כיוון שעבר יותר מחודש מהרגע שסיימתי את העסקים איתה ועד שהגישה לחברת כרטיסי האשראי את דרישת התשלום.

שימו לב: יש לה 30 יום בלבד, לא יותר. זה דבר החוק. איזה בושה לחברה כל כך גדולה שמציפה אותנו בסגול. אולי אור בהיר יותר היה עוזר…

מקווה שזו התמונה הראשונה והאחרונה במערכה נגד סלקום. אני כמובן לא מתכוונת לוותר. אם יהיו חידושים - אעדכן אתכם. 

החצילים של דבורה

שני זוגות של חברים טובים רכשנו בנסיעה לסין. היום נפגשנו בפעם השנייה, לאחר המסע.

לשולחן יפהפה שעוצב בידי הבת של המארחים, הוגשו מנות ראשונו, עיקריות ואחרונות.

יש בידי את המרשם הנפלא של החצילים שאכלנו למנה ראשונה, שאני אקרא להם: החצילים של דבורה.

להלן המרשם:

לקלות 6-7 חצילים על האש ולקלף (לא מתחת למים).

להניח כשהם שלמים בקערה יפה (דבורה לא קצצה את ראשם, והם הציצו מחוץ לקערה).

להכין רוטב מ: 9 כפות רוטב סויה, 9 כפות יין לבן, 6 כפות סוכר, 3 כפיות דבש, 6 כפות חומץ בן יין, 7 שיני שום קצוץ.

לשפוך על החצילים את הרוטב שהוכן ולהניח על החצילים השלמים.

שעתיים אחר כך להגיש.

ממש מעדן!

שמש גדולה סביב עוקף עזה

בבוקר  של שבת, שינינו תוכניות. במקום לצאת לסיבוב ברגל ואחר כך לצאת לוינגיט, קמנו ללא שעון מעורר, ויצאנו אל הדרום.

הפתיעו אותי:

א. זמן הנסיעה הקצר אל אחד המושבים שליד שדרות ואשקלון - שהיה מטרה ויעד: רק 50 דקות מרמת פולג. חשבתי, לראשונה, ששדרות לא כל כך רחוקה ממני. זה קרה לי במהלך המלחמה כשחשבתי שחיפה ואפילו זכרון לא רחוקות מקריית שמונה. ישראל כל כך קטנה.

ב. שחברתי המארחת (שאותה היכרתי בטיול המאורגן לסין) קראה נכון את תמונת המצב, ודאגה לגבולות של הטיול והשהייה בשטח. היא ידעה שמשהו מתרחש על פי תנועת כלי הרכב הצבאיים, היריות מנשק אוטומטי ששמענו ברקע ועוד. ובכל זאת, אנחנו יצאנו לשטח, לסיור שכלל את אחד ממאגרי המים של השפדן, ועוד. וכמונו גם משפחות עם ילדים שעשו על האש - ב”חץ השחור” ובמקומות אחרים.

ג. העובדה שהקיבוצים במשבר וגם שיש נסיגה מעבודות חקלאות, הולידה ועוד תוליד שינוי גדול במפעל המים. עכשיו שהכל מתחיל להיות מופרט, אין מי שילחץ על בנייה של פרויקטים שיובילו מים לדרום וגם לחקלאות. הייתי רוצה לראות דרום ירוק.

התעצבתי:

1. מריבוי האנדרטאות. אי אפשר היה להסתובב שם ולהתעלם מהמחיר הכבד שאנחנו משלמים על החיים בארץ הזו. אולי אנדרטת החץ השחור, שאומרים עליה שהיא אחת מהיפות בארץ - היא דוגמא לזה. כל החללים האלה, וכל מילות ההספד של חיים גורי, נתן אלתרמן, בן גוריון ופסוקים מהתנ”ך - רק מדגישים את העובדה הזו שכל כך הרבה שנים אנחנו מייצרים מתוך כאב.

2. העצב היה כפול למראה המצפור ע”ש אסף סיבוני, אחד מהחללים של אסון המסוקים: לא רק שאיש צעיר כל כך - נפל, אלא שהמצפור היפה שעליו מוקמת אנדרטה מאד מיוחד - זוכה גם למבקרים שגונבים חלק מהעינבלים. שירת חייו של אסף - נפסקה, אבל אפילו עכשיו, בעינבלים חסרים (12 במקום 20 כמספר שנות חייו), היא לא נעלמה לגמרי וממשיכה לנגן ברוח נעימה חופשית, לא מולחנת. אולי אפילו ענבל אחד יספיק לזה.

3. מעץ הזית של נביה דרעי, אלוף משנה שנפל. עץ הזית שעומד שם נשתל בביתו, כמו במסורת הדרוזית. אחרי מותו, הועבר העץ לאנדרטה היפה שממנה עזה ובית להיה,  כל כך ברורות. וגם כאן, בקודש הקודשים הזה - הייתה חבלה: מבקרים השאירו בעקבותיהם ניירות ואריזות של אוכל. 

ובתוך כל זה יש לפעמים פסק זמן לתושבי המקומות שמסביב לסכסוך הזה. ולא ברור בכלל מתי יחשיך האור מהצד השני ואם זה יועיל למישהו. אולי אפילו יגביר את המלחמה.

הייתה שמש גדולה סביב סביב, רגע לפני שמזג האויר משתנה. כשחזרנו הביתה שמענו ששני טילי קאסם נורו לעבר השטחים בהם הסתובבנו, וגם שהייתה היתקלות על הגדר. שני עמים עוד נלחמים זה בזה, ועוד ילחמו.

מחברת מסע 9: אנשים ואבנים - ביער האבן

יש אנשים ויש אבנים ולפעמים הם נפגשים ממש כמו בבוקר הזה. ירד גשם, אפשר לראות את הברק שהותיר אחריו על המרצפות. לא צריך לדאוג, הוא יתחדש מיד, אבל בינתיים אפשר לנצל את ההזדמנות ולהתחבק קצת בין כל המבקרים, ולהבטיח עוד תמונה אחת מהמסע המפליא הזה.

אפשר גם ללמוד קצת סינית, באותה הזדמנות. השלט שמאחור, חצוב בסלע ומודגש באדום, בנוי משתי מילים ומבהיר כל כך יפה שהשפה הסינית היא שפה של תבניות. ממש גשטלטים. אפילו למי שסינית רחוקה ממנו מאד, יכול להיות ברור שמדובר כאן על יער ועל אבן. צודקת? הנה שתי המילים הסיניות הראשונות שלכם: שני עצים מסמלים את היער, וגם את האבן אפשר לראות בברור.

ועוד באותה הזדמנות, כמי שמתבוננת היטב בתמונה, אני מגלה שאת החולצה שאני לובשת בהזדמנות קיבלתי בקייפ קוד שלחופי האוקיינוס בארה”ב, והסמל עליה הוא של מכון הגשטלט שם, המעיל שאני מחזיקה ביד הוא ממסע עם משלחת גמלאי צה”ל לפולין, המכנסיים נקנו בישראל, את התיק שכמעט לא רואים - כבר קניתי בסין - אבל הכל, כולל בגדי בן זוגי היקר - הכל” made in China” ברוח הזמן והמקום…

בקיצור, נפלאות הגלובליזציה: אנחנו ישראלים שבאנו בגופנו ורוחנו לבקר בסין. קודם לכן היה הקשר שלנו עם הארץ הענקית הזו, דרך הבגדים (האמת שלא רק… גם דרך מחירי הנפט הגואים, המתכות שנעלמות, הסרטים, הספרים…). עכשיו יהיה הקשר גם באמצעות החויות, במיוחד אלה המצולמות בזיכרון האנושי או זה שבמחשב.

מחברת מסע 8: אישה עובדת

בבית של הטיבטנית בת ה-72, אני מרגישה מאד נח. יפה כאן. פשטות צבעונית וחמימה נזרקת החוצה מהאריגים והרקמות. הייתי משתרעת על אחד המרבצים ונחה מהטיול הזה. אולי מבלה כאן יומיים, טועמת מהגבינות המיוחדות שהם מתייחסים אליהם כיוגורט (מונחות, כאן בתמונה, ליד הראש שלי, מאחור. הטיבטנים הם היחידים בסין שאוכלים מהחלב של היאק ומתוצרתו). אבל אי אפשר, צריך להמשיך הלאה.

אישה עובדת היא ‘החברה הטיבטנית שלי לרגע’. מארחת את הבאים במבנה המשפחתי ומקבלת על זה תשלום. נמצאת באלבומים רבים בכל העולם. מספרת בשקט חסר מילים ובחיוך את הסיפור של הטיבטנים.

אחת עשרה שנים מפרידות בינינו וגם עולם שלם. היא לא קיבלה אף פעם הורמונים ולא הייתה אצל קוסמטיקאית. היא לא חבשה את ספסל הלימודים באוניברסיטה. אני בטוחה שהיא לא התגרשה, ולא קיבלה תלוש משכורת. אני מתארת לעצמי שגם חיסון נגד שפעת - לא קיבלה. המכונית שלה לא עומדת ליד הבית.

היא ילדה בבית שבו היא גם משמשת היום סבתא פעילה ומארחת תיירים סקרנים במעון המורחב שלה, פוגשת כל יום את בני משפחתה שגרים איתם כמו בשבט קטן. היא שורדת רק בכח הבריאות הטבעית שלה ולא בכוחן של תרופות שעברו מעבדות רבות ונוסו קודם על בעלי חיים.

כשאני מסתכלת בפניה ורואה את האור והחיוך, אני יודעת שהיא יודעת כל כך הרבה. אני כבר לא אספיק ללמוד את כל מה שהיא יודעת. 

איכשהו נקשרה נפשי אליה. לא יודעת למה. הייתי נשארת עוד קצת, אבל הקבוצה ממשיכה הלאה. אני לא אומרת על זה מילה. ממשיכה.