עוד על הכנס באיכילוב, בנושא טיפול ותמיכה בנשים שחלו בסרטן שד

חלק א’:

ידעתי שפני מועדות לחדר הרצאות 2. אבל מעטים היו האנשים שידעו איפה הוא ממוקם. לבסוף מצאתי אותו: הוא ממש מול אגף ד’, ויש לרדת במעלית לקומה מינוס 2.

ירדתי. מתחת לאדמה שוכן לו המשך של בית החולים, ואור יום זוהר מהנורות הפלואורסנטיות. שלט קטן הפנה אותי למקום. נכנסתי. מאפים קטנים, תה וקפה, חיכו לי ולאחרות וכבר היה די מלא.

אחרי שטעמתי מהכיבוד, המשכתי פנימה לאודיטוריום שכסאותיו המרופדים באדום היו חגיגיים כמו בבית קולנוע משובח והשכיחו ממני את הידיעה שאנחנו בבית חולים. התיישבתי באחת השורות האחרונות, ליד אישה שאני לא מכירה, משאירה רווח של כסא בינינו. עוד כמה דקות וכל הרווחים יתמלאו והאולם יהיה דחוס. כל כך הרבה נשים! פה ושם נראה גם גבר, אבל הרוב הגדול מאד היה נשים. נשים מכל הסוגים: חרדיות, צעירות, מבוגרות, עם ראשים קצוצי שיער, עם ראשים מלאי שיער, עם ראשים מגולחים וצבע עור צהבהב.

האישה שאני לא מכירה, שאלה אותי מתי עברתי את הניתוח, וסיפרה לי שהיא עברה אותו לפני יותר מעשרים שנים. שמחתי בשבילה ואמרתי שזה סימן מאד טוב בשבילי, יותר טוב מכל הרצאה. “כן, אבל אחר כך הוציאו לי את השחלות והרחם”, הוסיפה. “מה את אומרת?!, אבל את חיה, וזה נהדר”. “כן, זה נהדר, אבל עכשיו אני בטיפול נפשי”, אמרה והוסיפה שההקרנות פגעו לה בוושט. חשבתי שלא צריך דווקא סרטן כדי להיות בטיפול נפשי, והעיקר, היא חיה והיא כבר בת יותר משבעים. מקווה שיום אחד אוכל גם אני לספר שזה היה לפני עשרים שנה.

אחר כך עלה הפרופ’ משה ענבר ודיבר על נפיצות המחלה (לא שגיאה, ככה הוא אמר), ומה שסיפר - היו בשבילי חדשות טובות מאד, כי הרי יש לי בנות, ונכדות, ומצידי - שתיעלם. הוא דיבר בקצרה, וחוש ההומור שלו הוסיף קולות משועשעים של נשים לאווירה שהייתה לפעמים קרה מידי ולעיתים חמה מידי, כמו בהרבה מקומות ממוזגים אחרים. עוד אמר שהפסקת הצהרים המתוכננת ארוכה מידי, הוא עצמו לא אכל מזה שנים רבות 45 דקות, ביום עבודה רגיל, ולכן יקצר את ההפסקה. שמחתי. ממילא אני צריכה לצאת מוקדם יותר.

דמוגרפיה: שמתי לב שיש רוב של נשים (4) בין הרופאים שהופיעו (7 סה”כ). כלומר, שינוי דרמטי מאז הייתי ילדה ונערה, שאז מספר הרופאות היה נדיר ביותר. מהכיתה שלי יצאו רופאים רבים (מגמה ביולוגית) ואף לא רופאה אחת (אבל שתי לבורנטיות ומורה אחת לביולוגיה). שמחתי גם על זה. לחלק (3) היה מבטא זר: רוסי, רומני. ושוב שמחתי. מעבר לכל הביקורות שיש לנו על ישראל, אין ספק שאנחנו חברה קולטת עליה. וגם: איכות העליה שלנו - טובה מאד. את אחת הרופאות זיהיתי משרותי בחיל הים (פרופ’ עינת אבן ספיר). שתינו שרתנו בבה”ד בתפקידים מקצועיים. היא הייתה רופאה ומיוחדת מאד. עסקה גם בצלילה, תזזיתית משהו, חברהמנית.  מתאימה לחיל. כשעזבה את האולם החלפנו כמה מילים (וואו, איך עברו כמעט שלושים שנה… כן… ומה את עושה בכנס?… גם אני… גם את במבורכות?… כן, גם אני…).

חלק ב’:

הדוברים עלו וכל אחד מהם דיבר כ-עשרים דקות. הסדר המופתי נשמר. להלן חלק קטן מאד מתוך מה שנאמר:

1. טיפולים ביולוגיים חדשים כגון, אוסטין, שמיועדת לחולים בסרטן המעי, הופכים להיות גם חלק מהטיפול בנשים שחלו בסרטן שד. למרות תופעות הלוואי (מעלה לחץ דם, מוריד את התפקוד הלבבי), מגדיל את ההישרדות של נשים (ד”ר נאורה יעל חושן). בעיקרון הוא מונע ייצור של כלי דם חדשים, שגידולים סרטניים כל כך זקוקים להם.

2. מבין הנשים שחלו, אצל שליש יש הישנות, ושליש ימותו מסרטן שד. שתי בדיקות נותנות את האפשרות להחליט על הטיפול הרצוי: אונקוטייפ וממפרינט (ד”ר אירנה זיבליוק). נשים שיש להן סיכוי נמוך לקבל את המחלה שוב (ללא קשר לגיל או למנופאוזה), לא תקבלנה טיפול כימותרפי בעקבות הבדיקה. בעבר, נשים רבות כאלה - כן קיבלו. עניין זה מאפשר לטפל בנשים בצורה יותר מדויקת, בהתאם ל”תעודת הזיהוי” הספציפית של כל אחת מהן.

3. כיום נמצאת בשלבי פיתוח מתקדם, בדיקת דם (CTC), שמאפשרת זיהוי תאים סרטניים והערכת כמותם. הבדיקה הזו שהיא פשוטה מאד לביצוע, מספקת מידע משמעותי, ניבוי של משך חיים תוך הישענות על בסיס גנטי. לבדיקה ערך פרוגנוסטי רב (פרופ’ אילן רון).

4. 80% מהחזרות של המחלה הן במקום שהיה גידול בעבר, וקרוב אליו. היום מנסים ככל הניתן למקד את ההקרנות ולהעמיק אותן במקומות הנכונים, בעוד שבעבר כיסוי שטחים רבים ויצרו בעיות גדולות נוספות (ד”ר דיאנה מצ’בסקי).

5. Pet CT  ו-CT, כמו גם בדיקות אחרות, אינן עוזרות תמיד. בחלק מהמקרים אין בכלל צורך בהן. רופאים רושמים אותן בלי לדעת בדיוק מתי הן חשובות ולמי. המשמעות היא קבלת כמויות קרינה גדולות - ללא צורך.  לפעמים יש כפל בדיקות. למשל, מיפוי עצמות - אין בו צורך אחרי Pet CT. הבדיקה הנכונה כדי לראות הישנות היא כנראה MRI (פרופ’ עינת אבן ספיר), ועוד ועוד.

6. תפריטי מזון מערביים (כולל ג’אנק פוד), דיכאון ובידוד חברתי - מעודדים סרטן. תזונה ים תיכונית, ואו מזרחית: הודית/סינית, שמחה וחברה - מזרזים החלמה.

חלק ג’:

ואז הגיעה זמנה של ארוחת הצהרים הקלה, לאחריה דיברה סכסולוגית, אבל - אני כבר הלכתי.

 

חלק ד’:

מילה על שיווק: על השולחן מצאתי חומרים רבים שבית החולים וגם “אחת מתשע” השאירו לי ולנשים האחרות.  ומסתבר שיש מרפאה לייעוץ מיני שניתנת לכל מי שחלה בסרטן, חינם. וכמו כן נפתח מועדון (צרכנים) שנקרא Be Well, הוא מועדון שוחרי הבריאות של המרכז הרפואי. ההצטרפות אינה כרוכה בתשלום, היא מאפשרת עלון חודשי, מגזין תקופתי, כניסה לכנסים והרצאות, הנחות בטיפולים שניתנים במרכז, הטבות בבתי עסק, עדכונים הנוגעים לבריאות הילד ועוד. אפשר לצפות בכל אלה באתר: www.tasmc.org.il//bewell

חלק ה’:

ומי אמר שבתי חולים לא נערכים היום לשינויים מתבקשים? מי אמר שבתי חולים לא תורמים לקהילה? אני הייתי ונתרמתי. וכמוני היו רבות אחרות. הייתי אומרת שזהו סוג שיווק שאני מאד אוהבת.

מילים חמות על שוקי כץ

שוקי כץ הוא חבר ותיק.

בשעתו, הייתי מזמינה אותו להעביר סדנאות בחיל הים, והנחנו בכיף - ביחד. כל רעיון מטורף היה מתקבל על דעתו, ועשינו את הדברים ביחד ובהנאה רבה!

עברו הרבה מים בשדות המרעה שלנו, אני עברתי לאינטל ואחר כך לאוניברסיטה, וגם לעצמאות, והייתי ליו”ר איפ”א. שוקי מצא את מקומו בבנק הפועלים, אחר כך כיועץ עצמאי וגם כחבר בהנהלת איפ”א, אחר כך כאיש עסקים בפולין. לאחרונה אחרי שלמד עוד פרק חשוב בהילכות ניהול חזר שוקי להיות יועץ, וכמובן, שהזמנתי אותו להעביר מפגש בתוכנית להכשרת יועצים ארגוניים שאני מנהלת. הצגתי אותו, השארתי אותו ועליתי לפגוש סטודנטים אחרים, בידיעה שהקבוצה בידים טובות.

בסוף היום, בדרך הביתה, במקום שהקליטה לא כל כך טובה (יערות הכרמל) הרמתי טלפון ושמעתי משוקי שהיה טוב מאד והם היו מרוצים. רק שההפרעות הקשו לנהל שיחה רצינית. אז קיצרנו.

ואז, כשאני כבר על כביש החוף, קיבלתי טלפון, מסטודנטית: אנחנו רוצים עוד מפגש עם שוקי. הוא היה גדול!

 

עכשיו אני מחפשת אותך, שוקי. איפה אתה? תשמיע קול! אולי עוד כמה שעות?

חיבוק ותודה!

 

אהרון צ’חנובר, חזנות והאוניברסיטה הפתוחה - פתרון חידה לילית

כמעט שאין אף פינה לחניה. בסוף מצאנו, קצת בחול.

ממש בכניסה לאולם אני פוגשת את דוד אולמן. מכירה אותו מזמן: סטודנט בחוג לעבודה סוציאלית שלימדתי אותו מבוא לסוציולוגיה, כנראה וגם - מכר של אבי, משה רובינשטיין, מקריית חיים, כשאבי מצד אחד - בפעיל במועדון הפנסיונרים ודוד מהצד השני עובד בעיריית חיפה כעובד סוציאלי, ואולי היו להם גם קשרים קודמים. בעוד אני לוחצת את ידו של דוד, התמקם לו אבי ז”ל בינינו.

בתוך האולם, אנחנו יושבים בשורה שמונה. מתחתינו אני רואה יהודי גדל גוף בג’ינס, תלבושת לא שגרתית באולם, וכיפה גדולה מאד על ראשו ושורשיה מעוטרים זהב. אני מזהה את צ’חנובר, שקיבל פרס נובל למדעים.

אחר כך הקונצרט מתחיל. זו השנה השנייה שהאוניברסיטה הפתוחה מקיימת קונצרט מדהים שכזה.

על הבמה עומדים יהודים מכל גווני היהדות: מסולסלי פאות, מגולחים למשעי, עם כיפה סרוגה, עם כיפה שחורה, עם זקן, בלעדיו, עם חליפה מערבית ועניבה צוהלת, ועם מעיל שלושת רבעי, צעירים מאד, מבוגרים - כל הקשת.

בקהל, חילוניים רבים וגם דתיים במגוון הצבעים והתלבושות. אני שומעת עברית, אנגלית ומעט אידיש.

לפני יושבת אישה צעירה ומתמוגגת מתגובות אביה. דמעות זולגות על לחייו כשמשמיעים את היצירות הנפלאות האלה שליוו את העם היהודי כל כך הרבה שנים. הכי אהבתי את ה”א מוליקער ייד” שפרושו “יהודי מפעם”, שיר באידיש שהושר בסולו על ידי אחד החזנים, שגם בגופו ובתנועותיו הזכיר לי יהודי של פעם. לתדהמתי יכולתי להצטרף בהמהום או בשירה לרבות מהתפילות, השירים והנעימות. התגעגעתי למה ששכחתי.

באמצע קם צ’חנובר, שהוזמן לבמה ואמר שהזהירו אותו שעם קבלת הפרס, יתחיל להיות מומחה לכל דבר. אבל הערב הגיע כיוון שהוא אוהב חזנות והיא ציר חשוב בחייו.

מכאן ואילך אקדיש את הפוסט הזה לנקודות שהעלה בדבריו, ללא סדר עדיפות, קדימות ו/או אחר:

1. הקשר בינו לבין החזנות - ישיר: לולא החינוך היהודי והערכים שקיבל, כולל החזנות - לא היה מגיע לפרס נובל.

2. נכון להיום בחר להיות שגריר של החינוך, שנושא את השבר הגדול של המערכת החינוכית בארץ.

3. רבע מחתני פרס נובל הם יהודים. הישג מרשים ביותר, בהתייחס לעובדה שסך כל היהודים בעולם הוא כגודל שנחאי או ניו יורק.

4. הוא זוכר את סיפורי אביו על בית הכנסת הגדול בורשה, שלא נשאר ממנו שריד. יהודים רבים מילאו את בית הכנסת וגם את הכיכרות והרחובות הסמוכים בחגי ם חשובים, והחזן יוסלה רוזנבליט היה ממלא בקולו את המקום. האחריות שהייתה מונחת על כתפיו של החזן הייתה גדולה מאד, לעזור ולפתוח את הדלתות, שישמעו את אלה שלמטה - למעלה, לפני נתנה תוקף.

5. עד כמה שהוא יודע, הוא חתן פרס נובל היחיד שהחזנות והתפילה הביאו אותו לגילוי המדעי וגם להזדמנות ללחוץ את ידיד מלך שבדיה.

5. החזנות היא כעין שכבה חיצונית בין הקהל לבורא, ותפקידו להביא את דבר הקהל למעלה.

 

היה משעשע, היה עצוב, היה מכיל, היה ארוך, היה קצר מידי. החזיר את רגעי הגדולה של יהדות שרבים מבניה הושמדו בשואה.

 

שלוש שעות שנתנה האוניברסיטה הפתוחה לקהילה - היו בשבילי חויה רוחנית, אסתטית, יהודית ואנושית נהדרת.

חידה לילית: מה בין אהרון צ’חנובר, האוניברסיטה הפתוחה וחזנות?

כמה ניחושים אפשריים, אבל את התשובה - תקבלו מחר… עכשיו אני כבר עייפה והולכת לישון…

הפרידה מהטקסט

לפני ימים ספורים גיליתי שרונית מטלון התייחסה לפרידה מהטקסט באירוע שהיה באחד מבתי הקפה התל אביביים.

לפני ימים ספורים עוד יותר אמר אחד מכותבי הבלוגים - שלא הבנתי אותו נכון.

השאלה היא אם יש “נכון” ואם הטקסט מקבל חיים עצמאיים אחרי כתיבתו.

התשובה שלי היא: “כן, בהחלט כן”. מרגע שגמרתי לכתוב - הטקסט הוא כבר לא בבעלותי וההקראה שלו בעל פה (למשל) הוא סוג של פרשנות, שלא לדבר כלל על כל מה שעוד ניתן לעשות בטקסט, החל מלצטט אותו (ואז אולי אומרים שהדברים הוצאו מהקשרם), וכלה בפעולות אפשריות לאחר הקריאה.

להלן 9 משפטים שחשבתי עלהים לאחר שקראתי את המאמר של ד”ר עימנואל ברמן “פסיכואנליזה וספרות: בחיפוש אחר נקודות מפגש” (שיחות, כרך 1 חוברת 3, 1987) :

1. “פרשנויות פסיכואנליטיות לספרות עוררו לא פעם בעבר תגובות הגנתיות אצל חוקרי הספרות אשר שללו אותן על הסף (הקדמה)”.

2.“גם הקשר בין דמויות שונות ביצירה מעוותת כאשר אנו מתייחסים אליהן כאילו היו אנשים שנפגשו, ומתעלמים מהעובדה שכולן נוצרו בתודעתו של מחבר אחד (210)”.

3.“כיצד יבינו חמישה סטודנטים שונים את סיפורו של פוקנר, “ורד לאמילי”?

4. “כל קורא למעשה יוצר מחדש את היצירה במונחים של תמות הזהות שלו” .

5. “הייתי מרחיב ניסוח זה ומדבר על העולם הייצוגי של הקורא הפוגש את כל דברי היצירה ומוצא בה (בתהליכים שניתן להגדירם כהזדהות השלכתית) הדים”.

6. אנו חייבים לפנות לתיאורטיקנים אחדים, אולי לעבודתו של ויניקוט על עצמי שקרי ואמיתי. אולי לעבודתה של מאהלר על תהליך ההיפרדות והאינדיווידואציה… אולי לניתוחיו של קוהוט על דרכי התגבשות העצמי…” 

7.“”המספר מתמזג בעולם שהוא מציג, הקורא מתמזג בעולם שהוא קורא” .

8.“ואילו חוקרי ספרות שהושפעו ממלאני קליין נוטים לחפש את המניע ליצירה כצורך בתיקון, ב- REPARATION, ורעיון זה יושם בכמה מחקרים.

9.“מה קורה כאשר אישיות הסופר ויצירתו מנותחים מתוך ידע חלקי מידי, או מתוך הנחות מוקדמות פסקניות מדי?”  

 

קבוצה ואהבה

הקבוצה לא קמה בשביל לספק לחבריה אהבה. היא קמה כדי למלא משימה, כמו קבוצות רבות אחרות.

אבל, בישיבה תחת העצים, על המרפסת הפתוחה שגגה פסים, פסים, זה מה שמסתבר: אנשים אוהבים לבוא לכאן, אוהבים להיות חלק ממנה.

יש אומרים שזה בגלל שהיא מקבלת, הביקורת (ויש כזו), היא עניינית, לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. אין התנפלות. יש שבחים. אומרים מה מוצא חן ומה אוהבים.

לכל אחד ואחת כאן - יש עוד כמה דברים לעשות, אבל את הקבוצה - מעמידים בראש סדר העדיפויות. לא מוותרים עליה אפילו אם צריך להגיע מרחוק, להתכווץ, לשנות.

אין יותר נחת מזה.

והסיפורים: קולחים. אתמול נוסה משהו חדש: אחת המשתתפות שלחה לי מה שכתבה, הכנסתי תיקונים שיכולים לשדרג את הסיפור לדעתי, כלומר כתבתי אותו שוב עם השינויים.

ואני שלחתי שוב לקבוצה את הסיפור שלי, גם הוא עם שינויים בעקבות ההערות.

צריך הרבה אמון כדי לתת את המילים למישהו אחר, לבקש לסדר, לשנות, להיטיב. ממש כמו עם תינוק.

אהבתי גם את התוצאה הזו.

בחודש הבא, ממש תחת אותו העץ - ניפגש שוב.

הטרמפ של אתמול

יצאתי משערי המפעל ב-10:30, אחרי 3 שעות של עבודה, כשאני בדרכי לאן שהוא אחר.

בתחנה, ממש בשער, עמדה לה אישה, בשנות החמישים. שיער אדמוני בהיר, צבוע, משקפיים, גוף שמתחיל להראות כבד.

עצרתי לה. היא רצתה לרדת באולגה. אולגה היא בדרך ולכן אספתי אותה בשמחה.

התחלנו לדבר על דא והא.

שאלתי אם היא עובדת במקום וענתה בחיוב.

היא אמרה לי שהיא מטפלת של קשישים. מקודם עלתה מרוסיה וליתר דיוק מאוקראינה. הייתה בת 40, ולמדה קודם לכן בסתר באולפן. עם כל זה הגיעה עם רמה נמוכה של ידיעת השפה. היא מהנדסת אלקטרוניקה, אבל בלי שפה - לא מצאה עבודה מתאימה. בינתיים טיפלה בסבתה אוחר כך באימה. שתיהן נפטרו מזמן.

בלית ברירה, הלכה לעבוד כמטפלת: מה שעשתה לסבתה - עושה עכשיו לזקנים אחרים. ואז הוציאה את תמונת הבן מהארנק והראתה לי. הוא קצין. יש לו יכולת טובה לעשות קשר. “מאיפה זה”. שאל המפקד שלו בקורס הקצינים, “מאימא”, ענה, והיא הייתה מאד גאה. ויש לה עוד בן.

מרוסיה עלו כדי שלבנים יהיה טוב יותר.

היא מרוצה מהעבודה, אין לה טענות. היום היא כבר יודעת עברית, אבל מי מחפש מהנדסת אלקטרוניקה בת 53, שסוף כל סוך למדה עברית ושכבר 13 שנים לא התקרבה למקצוע?

במקום העבודה מכבדים אותה. מאד נעים לעבוד בבית סיעודי בקיבוץ. יש לה שם ופנים. היא לא שקופה. ויש גם פנסיה. ולא זורקים 18000 ש”ח במחכים לה בפרישה, סתם כך. וכן, למרות הירידה שחוותה - היא מרוצה החלקה.

הצטערתי כשעצרתי לה בתחנה. דווקא רציתי לשאול אותה עוד. סתם לדבר על העבודה שלה ועל סיפורי המהגרת שבאמתחתה.

את הערב של אותו היום - קינחתי בתאונה.

אני נוסעת הרבה מידי שעות על הכביש, רואה תאונות, אבל גם פוגשת סיפורים של שורדים.

הצטיינות של לקוח מביאה סיפוק רב

סיפור אמיתי:

פגשתי אותו לפני כמה שנים. הוא רצה מאד תפקיד שהיה קשה להתקבל אליו.

הייתי שם ועזרתי לו. הוא זכה בתפקיד. תחת שרביטו התפתח התחום שעליו הוא מופקד.

לפני כמה חודשים פנה אלי שוב. פגשתי אותו. שלושה חודשים קיימנו שיחות וראיתי את השינוי שחל בו מאז וגם את השינוי במהלך 3 החודשים האחרונים לעבודתינו.

היום סיימנו שוב את הקשר בינינו. הוא יוצא ל- time out , אבל לא מתנתק מהארגון.

קיימנו פגישת סגירה.

הלקח הכי גדול שלי: אני אוהבת להיות יועצת טובה, אפילו מצוינת. התנאי העיקרי: ההצטיינות של לקוח. לקוח שנותן אמון, לקוח עם מוטיבציה, לקוח שיכול לשמוע את עצמו ואותי ואחר כך גם ליישם, לקוח שיודע לעבור את הגשר ולהשאיר אותו שלם גם בשביל האחרים - הוא הלקוח האידיאלי בשבילי.

כמובן שלא אוכל לומר יותר.

הרגשתי כל כך טוב. דמעות עמדו בעיני.

ההצלחה שלו = ההצלחה שלי.

 

להשקות את הרס”ר

לפעמים צריך להשקות (באלכהול) את הרס”ר שיושב בבטנו של כל איש מקצוע, להרגיע אותו, אולי להרדים אותו קצת. אין תמיד צורך להצטיין. מותר לעשות שגיאות. מותר להאט את הקצב. מותר לנשום. אין הכרח להוציא מתחת לידיים, בכל פעם מחדש - ‘יצירת אומנות’. ייתכן שמשהו יהיה טיוטא וישאר טיוטא.

זה מה שאני אומרת, בסופו של דבר, בפגישת עבודה עם יועצת אחרת.

ניכר בה, כמו גם בי, כמו גם ביועצים אחרים שפגשתי, שאי שמירה על הכללים האלה - גורם לשחיקה בעבודה הייעוצית. הסופר אגו שפרויד דיבר עליו, שממש מטופח בתהליכי הסוציאליזציה המקצועית - יכול גם להפריע ולהזיק, ממש כמו כל דבר שניתן במנה גדושה מידי.

מקווה בשבילה שתצליח לשכר קצת את הרס”ר. אחרת יהיה קשה להישרד בארגון לאורך זמן. ויש לה סיבה טובה לעשות את זה.

 

אדם זגייבסקי - נקמתם של המופנמים

“השירה היא נקמתם של המופנמים. האנשים המופנמים לא מוערכים מספיק בחברה - הם נשארים בבית, קוראים ספרים, מקשיבים למוסיקה, אף אחד לא צריך אותם במיוחד. אבל כשאתה המופנם מסוגל לייצר משהו כמו שיר, והשיר הזה נכנס לספירה הציבורית, פתאום באופן פרדוקסלי אתה מקבל תפקיד חברתי”.

ציטוט מדבריו של המשורר אדם זגייבסקי בכתבה של שירי לב ארי, גלריה של הארץ מהבוקר.

נפלא. ומה שנכון לשירה נכון גם במידה מסוימת לספרות בכלל, אם כי פחות.

זה לא המקצוע היחיד למופנמים. יש עוד. לא כל כך רואים את זה במסיבות סוף שנה של ביה”ס, אבל רואים את זה במסיבות ובנסיבות אחרות שהחיים מזמנים.

וזה נפלא שגם לאלה שעולים על הבמה הציבורית יש תפקידים, וגם לאלה שנשארים מחוץ לבמה. בסוף - הבמה הציבורית מתעשרת בכל מיני אנשים.