הוועד האולימפי הציץ לתוך חיי
יוני 15, 2008אז יצאתי לדרכי וצעדתי כמעט שעה.
הם חלפו על פני, היא בחצאית טניס לבנה וקצרצרה, בגופיה כתומה ובהליכה קופצנית ומעכסת משהו, רגליה הארוכות כמו גזורות מעיתון אופנה ו/או ספורט, וצווארה ארוך. אין עליה גרם אחד של שומן מיותר. הוא צעד לצידה, עם כובע כתום, חולצה שחורה ומכנסיים קצרות בהירות. צעדיו שתולים ומפושקים קמעה, מבנה גופו גוצי יותר, נמוך ממנה במעט מאד. תמיד יש להם על מה לדבר. תמיד הם שקועים בעולמם. אף פעם לא החלפנו שלום או בוקר טוב או אחר. לו היינו צועדים על שפת אגם בניו ג’רסי, כבר היינו אומרים איזו ברכת בוקר וגם שהיום יום יפה.
היא החזיקה במשקולות ירקרקות זוהרות, הוא החזיק במשקולות שחורות כבדות יותר.
אני רואה אותם כבר שנים. הם נראים כמו פרסומת לזוגיות של בני חמישים +, עד לפני כשנה ליווה אותם כלב זאב שחור וזקן, אפשר להניח שהורדם בינתיים. לא עונים לקטגוריה של יחסים נזילים שעליה דיבר פרופ’ באומן הזקן. כאן הכל יציב וקבוע. רק הכלב יצא מהתמונה.
ואז צלצל הטלפון הנייד וכשחלפתי על פניהם בפעם השנייה, שמעתי אותו אומר: אז נשנה… נחכה למכתב… מהוועד האולימפי.
תמיד נראו לי ספורטיביים מאד, עכשיו הבנתי שלפחות בעיסוקיו הוא קרוב לספורט.
זוג יפה, צועד לכיוון דרום מערב, על רקע הבניינים הנבנים והמנופים הכתומים צהובים. הכרתי אותם קצת יותר. הוועד האולימפי יצא מהמסך הקטן והתקרב אלי דרכם.
חזרתי הביתה ואכלתי יוגורט. עוד יום מתחיל.
עוד מעט אשתלב במסלול שיביא אותי לתל אביב.
