הרהורי הבוקר של אזרחית ותיקה

עכשיו שכבר יש בידי תעודה חתומה בידי השר לענייני גימלאים (ולכבודה אני פותחת קטגוריה חדשה), עולים בי כמה הרהורים, שעניינם אני. להלן כמה מהם:

1. כמה להתאמץ? הייתי רוצה לתת יותר מקום לעצלות שלי. יש לי חלק כזה. נזפתי בו הרבה במשך השנים. אולי הגיע הזמן לאפשר דיאלוג מכבד יותר?

2. כמה להתעמת עם מי שאני ומה שאני? רגע פרוידיאני/דינמי: כן, יש לי את הצל שלי (יונג דיבר עליו מזמן), לחלקו אני לא מודעת, חלק עולה וצץ ומיד מגורש. אולי הגיע הזמן לאפשר לצל לזוז טיפה לקדמת הבמה. ממילא הסופר אגו שלי כל כך מפותח, שדי קשה להאמין שהמקום שיתפוס יהיה גדול.

3. כמה להשתפר? אחת הסיסמאות של ה- TQM: שיפור מתמיד. נדמה לי שהפנמתי את העיקרון הזה. יותר מידי. אני מתענגת על השיפור. הגוף שלי מלמד אותי שיעור חשוב מאד: אי אפשר להשתפר כל הזמן. איך אני מאפשרת לעצמי והאם אני מאפשרת לעצמי שלא להשתפר? אולי זה השיפור שאני צריכה? אולי.

4. איך לחלק את הזמן שלי? התחרות על הזמן גדולה. עכשיו שאני יודעת שזמני הולך ומתקצר, סיימתי כשני שלישים מחיי, והסוף הוא כבר מעבר לפינה, אני חושבת על הזמן שנותר ויותר מזה: מה חשוב באמת באעשה? והתוצאה של החשיבה הזו? אני מנהלת את הזמן כמו בימים שעוד היה לי הרבה מאד זמן.

5. במה ובמי להשקיע יותר? בנכדים שלי - כולם? בחלקם? בבן הזוג שלי? בבנות שלי? בעצמי? במשפחה המורחבת שלי? בחברה הישראלית? בעבודה? בעיר שבה אני גרה? באוכלוסית מצוקה שעל ידי? בנשים שחלו בסרטן שד? בתלמידים שמעבר לים? אם זה נראה מפוזר/מגלומני/לא ממוקד - או קי, מי אמר שיותר קל להחליט היום על המסלול?

ורק שלא תבואנה הצעות כמו: קבעי לך יעד ולכי עליו.

6. איך להוריד מעצמי את מה שאני לא סובלת? זה קשה מאד. אבל זה מאבק מתמיד שלי, והאמת היא שלפי דעתי די הצלחתי במאבק הזה.

7. איך לשפר את איכות החיים שלי? חשוב מאד. איכות החיים שלי טובה, לדעתי. אפילו טובה מאד. צריך רק לשמר.

8. איך לשמור על הכסף שלי? איך להגדיל אותו? זה ממש לא פשוט. תמיד חשבתי שיש משהו משחית בכסף. אולי אלה השורשים הסוציאליסטיים שלי, אולי אלה האמונות שרכשתי לעצמי בגלל שידעתי שאני לא בן אדם של כסף. לא רדפתי אחריו בשום צורה. הקפדתי לא להיות מנוצלת (לא תמיד הצלחתי), אבל לא מעבר לזה. גיבשתי לעצמי אידיולוגיה של ילדת פרחים משנות השישים, וחייתי כך שנים רבות. יש לזה משמעות היום. למזלי, היה בי חלק קטן, בתוך עצמי, שבכל זאת שמר עלי ודאג למינימום. מה שגיליתי בצורה חד משמעית שכדי לשמור על איכות חיים טובה לעת זקנה: צריך כסף.

9. איך לטפח את הבריאות שלי? טוב, זה ברור. בלי זה אין כלום. כלום. כלום. וזה בעצם צריך להיות מספר 1. אבל כיוון שהחלטתי לנסות ולהשתפר פחות, אני שומרת על המיקום שניתן באופן ספונטני - 9.

10. איך להישאר מחוברת ולא להתייתר? אחד הדברים הכי עצובים שאני רואה הוא ההתייתרות. הרגע שאני עצמי/אתה/הוא - כבר לא רוצה כלום. אני עוברת ליד גנים ציבוריים לעיתים ורואה שם את הזקנים, יושבים על הספסל, הבעת פניהם אטומה משהו (אולי בגלל פרקינסון ואולי סתם כך), לידם, בתוך ים של מטפלות (פיליפיניות , עולות חדשות ו/או ותיקות מרוסיה ועוד), יושבים מטופלים אחרים, ילדים רצים, השפה זרה - והניתוק - טוטאלי. הם כמובן, לא חיים אולי רע, אבל אני מעדיפה שלא לחיות כך - אם אפשר. ואולי זה מתנשא מידי. אולי יהיה גורלי כגורל כל אחד מהם, ואולי זה החלום הרטוב של כולנו - להאריך חיים ולזכות בהרבה שנים של מיותרות? האמת - לא נראה לי שזה החלום שלי - אבל אולי אני לא יודעת. בינתיים החלומות שלי אחרים.

זהו להיום, אני צריכה לצאת לעוד יום של צעידה.

לא נולדתי מחדש

ישבתי עם א. נ. ושוחחנו. המפגש התקיים בעקבות פגישתנו האחרונה בכנס, ועלו בו נושאים אישיים ונושאים של עבודה. איכשהו הגענו לעובדה שחליתי בעבר. א. נ. אמרה משהו על לידה מחדש של אנשים אחרי מחלה קשה. היא התכוונה גם אלי. אבל לא, ממש לא התאים לי המשפט הזה.

אני לא נולדתי מחדש. אני מרגישה שנולדתי מתוך אהבה, כאב ותקווה של הורי. המשכתי  משם והתפתחתי בכל פעם באופן אחר, והמחלה הייתה עוד אחת התחנות שעברתי. לדעתי לידת בנותי הייתה תחנה משמעותית הרבה יותר, ובה נולדתי גם כאם.

מה שכן: המחלה גרמה לצלצול פעמונים ולהבנה שזהו, אני, כמו הרבה מאד אנשים אחרים, צועדים בדרכי הגורל האנושי. לא לעולם חסד והמועד של סיום המסע הזה לא ידוע.

וזה הכל.

לא הרגשתי שנולדתי מחדש. ממש - לא. וזה לא אומר שאין אחרים שיספרו סיפור אחר.

 

בנוסף וללא כל קשר: רפי איתן, השר לענייני הגמלאים, שלח לי כרטיס של אזרח ותיק. זהו אני ותיקה. וזה שימח אותי. מעכשיו - הכל ברשות ואין שום חובה. וזה כמובן כיף גדול.

עוד על הכנס באיכילוב, בנושא טיפול ותמיכה בנשים שחלו בסרטן שד

חלק א’:

ידעתי שפני מועדות לחדר הרצאות 2. אבל מעטים היו האנשים שידעו איפה הוא ממוקם. לבסוף מצאתי אותו: הוא ממש מול אגף ד’, ויש לרדת במעלית לקומה מינוס 2.

ירדתי. מתחת לאדמה שוכן לו המשך של בית החולים, ואור יום זוהר מהנורות הפלואורסנטיות. שלט קטן הפנה אותי למקום. נכנסתי. מאפים קטנים, תה וקפה, חיכו לי ולאחרות וכבר היה די מלא.

אחרי שטעמתי מהכיבוד, המשכתי פנימה לאודיטוריום שכסאותיו המרופדים באדום היו חגיגיים כמו בבית קולנוע משובח והשכיחו ממני את הידיעה שאנחנו בבית חולים. התיישבתי באחת השורות האחרונות, ליד אישה שאני לא מכירה, משאירה רווח של כסא בינינו. עוד כמה דקות וכל הרווחים יתמלאו והאולם יהיה דחוס. כל כך הרבה נשים! פה ושם נראה גם גבר, אבל הרוב הגדול מאד היה נשים. נשים מכל הסוגים: חרדיות, צעירות, מבוגרות, עם ראשים קצוצי שיער, עם ראשים מלאי שיער, עם ראשים מגולחים וצבע עור צהבהב.

האישה שאני לא מכירה, שאלה אותי מתי עברתי את הניתוח, וסיפרה לי שהיא עברה אותו לפני יותר מעשרים שנים. שמחתי בשבילה ואמרתי שזה סימן מאד טוב בשבילי, יותר טוב מכל הרצאה. “כן, אבל אחר כך הוציאו לי את השחלות והרחם”, הוסיפה. “מה את אומרת?!, אבל את חיה, וזה נהדר”. “כן, זה נהדר, אבל עכשיו אני בטיפול נפשי”, אמרה והוסיפה שההקרנות פגעו לה בוושט. חשבתי שלא צריך דווקא סרטן כדי להיות בטיפול נפשי, והעיקר, היא חיה והיא כבר בת יותר משבעים. מקווה שיום אחד אוכל גם אני לספר שזה היה לפני עשרים שנה.

אחר כך עלה הפרופ’ משה ענבר ודיבר על נפיצות המחלה (לא שגיאה, ככה הוא אמר), ומה שסיפר - היו בשבילי חדשות טובות מאד, כי הרי יש לי בנות, ונכדות, ומצידי - שתיעלם. הוא דיבר בקצרה, וחוש ההומור שלו הוסיף קולות משועשעים של נשים לאווירה שהייתה לפעמים קרה מידי ולעיתים חמה מידי, כמו בהרבה מקומות ממוזגים אחרים. עוד אמר שהפסקת הצהרים המתוכננת ארוכה מידי, הוא עצמו לא אכל מזה שנים רבות 45 דקות, ביום עבודה רגיל, ולכן יקצר את ההפסקה. שמחתי. ממילא אני צריכה לצאת מוקדם יותר.

דמוגרפיה: שמתי לב שיש רוב של נשים (4) בין הרופאים שהופיעו (7 סה”כ). כלומר, שינוי דרמטי מאז הייתי ילדה ונערה, שאז מספר הרופאות היה נדיר ביותר. מהכיתה שלי יצאו רופאים רבים (מגמה ביולוגית) ואף לא רופאה אחת (אבל שתי לבורנטיות ומורה אחת לביולוגיה). שמחתי גם על זה. לחלק (3) היה מבטא זר: רוסי, רומני. ושוב שמחתי. מעבר לכל הביקורות שיש לנו על ישראל, אין ספק שאנחנו חברה קולטת עליה. וגם: איכות העליה שלנו - טובה מאד. את אחת הרופאות זיהיתי משרותי בחיל הים (פרופ’ עינת אבן ספיר). שתינו שרתנו בבה”ד בתפקידים מקצועיים. היא הייתה רופאה ומיוחדת מאד. עסקה גם בצלילה, תזזיתית משהו, חברהמנית.  מתאימה לחיל. כשעזבה את האולם החלפנו כמה מילים (וואו, איך עברו כמעט שלושים שנה… כן… ומה את עושה בכנס?… גם אני… גם את במבורכות?… כן, גם אני…).

חלק ב’:

הדוברים עלו וכל אחד מהם דיבר כ-עשרים דקות. הסדר המופתי נשמר. להלן חלק קטן מאד מתוך מה שנאמר:

1. טיפולים ביולוגיים חדשים כגון, אוסטין, שמיועדת לחולים בסרטן המעי, הופכים להיות גם חלק מהטיפול בנשים שחלו בסרטן שד. למרות תופעות הלוואי (מעלה לחץ דם, מוריד את התפקוד הלבבי), מגדיל את ההישרדות של נשים (ד”ר נאורה יעל חושן). בעיקרון הוא מונע ייצור של כלי דם חדשים, שגידולים סרטניים כל כך זקוקים להם.

2. מבין הנשים שחלו, אצל שליש יש הישנות, ושליש ימותו מסרטן שד. שתי בדיקות נותנות את האפשרות להחליט על הטיפול הרצוי: אונקוטייפ וממפרינט (ד”ר אירנה זיבליוק). נשים שיש להן סיכוי נמוך לקבל את המחלה שוב (ללא קשר לגיל או למנופאוזה), לא תקבלנה טיפול כימותרפי בעקבות הבדיקה. בעבר, נשים רבות כאלה - כן קיבלו. עניין זה מאפשר לטפל בנשים בצורה יותר מדויקת, בהתאם ל”תעודת הזיהוי” הספציפית של כל אחת מהן.

3. כיום נמצאת בשלבי פיתוח מתקדם, בדיקת דם (CTC), שמאפשרת זיהוי תאים סרטניים והערכת כמותם. הבדיקה הזו שהיא פשוטה מאד לביצוע, מספקת מידע משמעותי, ניבוי של משך חיים תוך הישענות על בסיס גנטי. לבדיקה ערך פרוגנוסטי רב (פרופ’ אילן רון).

4. 80% מהחזרות של המחלה הן במקום שהיה גידול בעבר, וקרוב אליו. היום מנסים ככל הניתן למקד את ההקרנות ולהעמיק אותן במקומות הנכונים, בעוד שבעבר כיסוי שטחים רבים ויצרו בעיות גדולות נוספות (ד”ר דיאנה מצ’בסקי).

5. Pet CT  ו-CT, כמו גם בדיקות אחרות, אינן עוזרות תמיד. בחלק מהמקרים אין בכלל צורך בהן. רופאים רושמים אותן בלי לדעת בדיוק מתי הן חשובות ולמי. המשמעות היא קבלת כמויות קרינה גדולות - ללא צורך.  לפעמים יש כפל בדיקות. למשל, מיפוי עצמות - אין בו צורך אחרי Pet CT. הבדיקה הנכונה כדי לראות הישנות היא כנראה MRI (פרופ’ עינת אבן ספיר), ועוד ועוד.

6. תפריטי מזון מערביים (כולל ג’אנק פוד), דיכאון ובידוד חברתי - מעודדים סרטן. תזונה ים תיכונית, ואו מזרחית: הודית/סינית, שמחה וחברה - מזרזים החלמה.

חלק ג’:

ואז הגיעה זמנה של ארוחת הצהרים הקלה, לאחריה דיברה סכסולוגית, אבל - אני כבר הלכתי.

 

חלק ד’:

מילה על שיווק: על השולחן מצאתי חומרים רבים שבית החולים וגם “אחת מתשע” השאירו לי ולנשים האחרות.  ומסתבר שיש מרפאה לייעוץ מיני שניתנת לכל מי שחלה בסרטן, חינם. וכמו כן נפתח מועדון (צרכנים) שנקרא Be Well, הוא מועדון שוחרי הבריאות של המרכז הרפואי. ההצטרפות אינה כרוכה בתשלום, היא מאפשרת עלון חודשי, מגזין תקופתי, כניסה לכנסים והרצאות, הנחות בטיפולים שניתנים במרכז, הטבות בבתי עסק, עדכונים הנוגעים לבריאות הילד ועוד. אפשר לצפות בכל אלה באתר: www.tasmc.org.il//bewell

חלק ה’:

ומי אמר שבתי חולים לא נערכים היום לשינויים מתבקשים? מי אמר שבתי חולים לא תורמים לקהילה? אני הייתי ונתרמתי. וכמוני היו רבות אחרות. הייתי אומרת שזהו סוג שיווק שאני מאד אוהבת.

הנפיצות של סרטן השד, ירדה!

“עוד מעט אפשר יהיה להגיד: אחת מעשר”, אמר פרופ’ משה ענבר, אתמול, בכנס שעסק בטיפול ובתמיכה בנשים שחלו בסרטן שד.

לראשונה מזה שנים רבות, ירד מספר הנשים שחלו, אולי בגלל הירידה בשימוש בהורמונים.

גם התמותה מסרטן שד ירדה ב-20%  (או שלא שמעתי טוב?).

ושני פרטים אלה - מתוך כלל הכנס, שאכתוב עליו יותר - הן החדשות הטובות מאד.

בכלל, נראה היה שהמקום של מי שרוצה לחדש היום - נמצא בין האונקולוגים.

טוב שיש מי שדואג בתחום: בית החולים, אחת מתשע ובני המשפחה של זיוה אסימוב ריבקינד, שנפטרה בהיותה בת 56 - ובצוואתה ציוותה כנסים ופעילויות דומות .

ועוד - בהמשך. 

השתלמויות מגוונות

בשבילי יום עיון הוא השתלמות. ולעיתים הוא באמת השתלמות טהורה.

מחר, אני נוסעת ליום עיון בנושא של סרטן שד, כאן חברו אחת מתשע ובי”ח איכילוב ויספקו את החדשות האחרונות. כמי שחלתה פעם אני יודעת שאני צריכה להתעדכן. אני מתעדכנת. אביא לכאן את החדשות האחרונות.

מחרתיים, אני נוסעת למפגש מסוג אחר, השתלמות בנושא Coaching - שנערכת מטעם איפ”א, עם שתי מרצות ידועות שנצרבו בתודעה שלי כ’אן וג’קי’. את המפגשים האלה אני מכירה היטב דרך פעילותי כיו”ר איפ”א בעבר. אז זה היה כרוך בהרבה מאד עבודה מאחורי המסך, ורק אז - הייתי מופיעה.

הפעם, זה פשוט יותר - אני משלמת ובאה וזה ממש כיף. לרוצים פרטים: www.ippa.org.il

ובינתיים, בין לבין, אני יוצאת ליום עבודה ארוך בחיפה. אפילו לא אספיק לצעוד כיוון שאני יוצאת מוקדם.

ככה נראים החיים הבריאים שלי.

 

What’s your budget?

עין הוד. פגישה עם חברה שגרה שם חצי שבוע. אחת מאלה שהחיים השתנו לה לפני כמה שנים בעקבות סרטן שד ועניינים אחרים. אחת מאלה שלמדה שיותר טוב לחיות היום, באופן מלא, את החלומות אם רק אפשר. לוקחת שיעורי ציור אצל שניים, ויש לה סטודיו קטן וחמוד ביותר.

מצרפת את נכדי שהוא כמעט בן 10, ובטוח שגדל בניו יורק. כמה מהר שוכחים… הוא גדל בניו ג’רסי, ונכון שבילה הרבה בניו יורק.

לא חשבתי על ההוצאות שלי באותו היום, להוציא את העובדה שנאכל שם צהרים.

אבל הנכד שלי חשב ואמר:

Safta, what’s your budget?

אין לי  ”budget “, אמרתי לו.

 

הוא התחיל לנבור בין הפסלים. חיפש מתנה לאימא שלו.

ראיתי שהוא מתמקד בגדולים, וידעתי, כיוון שאני מכירה אותו היטב, שכדאי להרגיע אותו במשהו קטן. שלחתי אותו לראות עדיים מקרמיקה. 60 ש”ח בלבד, אמרתי לעצמי.

והוא בחר משהו יפה לאימו.

אבל אז חשבתי שצריך שאקנה גם לביתי השנייה, וה- budget קפץ ל-120.

ומה איתי, שאלתי?

וכך הוא קפץ ל- 180.

הנכד שלי מקבל חינוך אחר, אין ספק. הוא יגיע לחנות עם תקציב מוכן מראש, והוא קרוב לוודאי לא יעלה אותו מאפס ל180. לא בטוח שיותר טוב, אבל בטוח שאחרת.

ובין לבין - גם אני לומדת.

כי אם כל כך קשה לאדם בחייו, למה שיהיה לו קל יותר במותו? - משל ההוספיס

אחרי שהורידו את העניים לפת לחם, אחרי שזרקו את הזקנים חזרה למשפחותיהם לשם הישרדות, אחרי שחברות כח אדם קיבלו את כל הלגיטימציה להוריד את מעמד העובדים לכדי כלום וכלום ואחרי…

וגם אחרי שמעטפות שמנות עם כסף הגיעו לזה או לאחר בעילית של המדינה, ואחרי שההון הלך אחרי ועם השלטון ו/או להיפך וגם עשירי הארץ הלכו ובודדו את עצמם הרחק מההמון…

 - הגיע כנראה זמנם של ההוספיסים. ההוספיס של תל השומר שבו ניתנת לקבוצה  קטנה של אנשים, לבוא, ולמות בשלווה, בכבוד - בתוך כשבועיים - עומד להיסגר.

כי אם כל כך קשה לאדם בחייו, למה שיהיה לו קל יותר במותו?

כיוון שזה כל כך מעצבן - אין לי יותר מילים.

היום יום הולדת 65 לאיש שלי

ברכתי אותו על הבוקר, וחיבקתי. כבר אתמול שאלתי אותו אם היו לאימו צירים ממושכים, אבל הוא אמר לי שהוא לא יודע. בבוקר אמרתי לו שאולי הוא כבר נולד. זה היה באלבי שליד טולוז, שבצרפת. קצת צחקנו על ענייני הצירים ושעת הלידה. האיש היקר שלי נולד בתוך המלחמה. הוא הפך לבכור, אחרי שאחיו שהיה בכור לפניו נפטר. במהלך המלחמה, נולד לו עוד אח. אחרי המלחמה חזרה המשפחה שלו לאנטורפן. משם עלו ארצה, כשהם שלושה אחים. 

לא, אין לו חלומות שהוא רוצה להגשים, אבל, כן, הוא מוכן להגיע לסלון האווירי פעם. הסתבר שיש שניים: אחד בבריטניה ואחד בצרפת (אני מכירה דווקא את הצרפתי), והם נערכים בכל שנה באחד משני המקומות לחילופין. וזאת יש להגיד: האיש אהב תמיד מטוסים והתחיל לעסוק בהם בגדנ”ע אויר. די הרבה שנים הוא בביזנס הזה.

אחר כך היה יום רגיל עד לצהרים. פה ושם צלצלו להגיד לו מזל טוב.

בצהרים נסענו למסעדה שהציע, ושם הוא שתה יין ואני מים.

אכלתי למנה ראשונה סלט חסה, ולמנה שנייה דניס בגריל, בתוספת סלט גם כן. לקינוח - חצי פרוסת עוגת גבינה ללא סוכר.

הוא אכל: מרק פרות ים, שרימפס בחמאה ושום, ואורז. לקינוח אכל את החצי השני של עוגת הגבינה, ועוד כוס קפה.

איחלתי לו שתי ברכות: הפרקטית: שיהיה בריא, הבונוס: שיהיה מאושר, ושלא ייקח ללב שטויות. שאלתי אותו אם אפשר כבר לקבוע שנחגוג לו כאן 75 בעוד 10 שנים. בלחש אמרתי לעצמי שאני מקווה להיות אז איתו.

בינתיים הסתבר שביקשו ממנו להאריך את החוזה בעבודה לעוד שנתיים.

שמחתי בשבילו.

בשבוע הבא - המסיבה. מקווה שיהיה מוצלח. 

הכשלון שלי: עודף משקל

בתוך כל יומן של ניצחון אפשר למצוא כשלונות. אי אפשר כנראה בלעדיהם. והחוכמה היא ללמוד מהם, אחרת, חבל על הכשלון, לא??

אני חייבת להוריד במשקל. אין ספק. אני גם לא אוהבת את מי שאני פוגשת במראה, אבל הרבה יותר מזה: לא בריא בשבילי העניין הזה.

כבר שמרתי פעמים רבות על דיאטות, וגם הצלחתי ואפילו שמרתי על משקל נכון לאורך זמנים ארוכים, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי - שוב לוחמת ולוחמת ושוב לוחמת במלחמה הבלתי פוסקת הזו.

אני צריכה להוריד קודם כל 10% מהמשקל שלי היום. זה לא כל כך הרבה, אבל זה קשה. אחר כך אולי אוריד עוד, אבל 10% הם הכרח של ממש.

משקל טוב יותר ישפר אולי: את מאזן השומנים בדם, את תפקודי הכבד, את רמת הסוכר. הוא גם יקטין את הסבירות של חזרה מחודשת של סרטן. ובכל זאת - כל כך קשה לי.

אני שומרת על כל השאר: מתעמלת, לוקחת תרופות בזמן, הולכת לבדיקות בכל המוסדות האמורים לעזור לי לשמור על חיי, מתעניינת ומעודכנת בחידושים רלוונטיים, פוגשת רופאים.

וזה לא מספיק.

לאחרונה: ויתרתי כמעט לגמרי על עוף בתפריט שלי. אני מרבה לאכול ירקות, קטניות. אני אוכלת ביצים, ומעט תוצרת חלב עיזים. אני מתקנאה בסינים הרזים שפגשתי במסע שלי. ראיתי אותם אוכלים: קערית אורז קטנה בפתח החנות. וזהו.

אבל אני אוכלת כנראה יותר מידי מהדיאטה.

אני גם חוטאת מדי פעם, במיוחד כשאני מתארחת.

עניין נוסף שמקשה הוא התרופה שאני מקבלת: ארימידקס. היא עושה נזקים די גדולים: מעלה את השומנים, פוגעת בכבד, מגדילה את הסיכוי לאוסטאופורוזיס. בנוסף כתוב שהיא יכולה להביא למצב של אנורקסיה, ולעיתים להשמנה. ואצלי - היא  פוגעת בכל מה שכתוב כנזקים אפשריים, ומוסיפה לי גם השמנה.

עוד שבעה חודשים אסיים את החמש שלי איתה, ואולי קודם אצליח להוריד במשקל. האונקולוגית שלי אסרה עלי להפסיק את התרופה, בינתיים.

המלחמה נמשכת. אני עייפה, ולא מוותרת.

 

פרס ישראל - זוית אישית

הייתי גאה.

אהבתי את הדגש שקיבלה הפעם האקדמיה, וגם ארגונים שעושים למען הכלל. אהבתי את העובדה שהיה מספר נשים רב מבעבר.

שמחתי מאד שהכרתי חלק מהמקבלים, באופן אישי, או דרך דברים שכתבו והגו.

שמחתי לראות את אידה פינק, שכוחה הפיזי כבר לא במותניה, אבל רוחה איתנה. אישה פינק כותבת נפלא ומי שעוד לא קרא את סיפוריה - טובה שעה אחת קודם. היא עזרה לי מאד במהלך השנים שלמדתי בחוג לספרות.

שמחתי מאד לראות את טוביה ריבנר. בשיעורים של שירה אקפרסטית, למדנו אותו. איש חזק, משורר גדול, איש עם רוחב יריעה אומנותי. נפלא. לצערי לא הספקתי ללמוד אצלו אישית, כי הוא כבר לא מלמד בחיפה.

שמחתי מאד לראות את אניטה שפירא וגם לשמוע אותה. גם היא מצוטטת בהרחבה בעבודה שהגשתי בחוג לספרות. אני מוצאת שעשתה עבודה גדולה כשסיפרה את הסיפור של הקהיליה בארץ, שלא ממש קלטה את ניצולי השואה. האמת - חשובה.

שמחתי מאד לראות את סמי סמוחה, איש יקר, חכם, אנליטי, אמיץ וצנוע שליווה אותי בחוג לסוציולוגיה, כשהייתי אסיסטנטית שלו, וגם בהמשך.

שמחתי שפר”ח מקבלים פרס - מגיע להם. ושוב, הכרתי אותם דרך עבודה.

שמחתי שעזר מציון קיבלו פרס. פגשתי אותם לראשונה באמצעות הסנדויצ’ים שלהם שמצאתי בהקרנות ובימים ארוכים במחלקה האונקולוגית של תל השומר.

שמחתי בארגוני הנשים ששניים מהם (ויצו ונעמת) הכרתי טוב, בעיקר דרך עבודה.

ושמחתי גם באחרים.

הייתה הזדמנות נהדרת לראות מה יש ומה נעשה.

החויה המרכזית שלי מיום העמצאות - היה הטקס. חיכיתי ונהניתי.