יש דברים שאני לא מבינה. מכל הדברים שאני כותבת עליהם, איך דווקא סלט סלק אהוב נמצא כל הזמן בתמונה? יש כל כך הרבה אנשים שאוכלים סלט סלק? האם יש יותר אוכלי סלט מאנשים שעוסקים ביום יום (שהוא היום ביקור בוש והטיל באשקלון, למשל)?
יש דברים שאני לא מבינה. שבוע אחרי שבוע, יום אחרי יום, ב”סלט סלק אהוב” - מבקרים רבים. והרי כתבתי גם על החצילים של דבורה, שהם לא פחות טעימים.
בקיצור, יש דברים שאני לא מבינה.
ונראה כמה יכנסו לפוסט הזה.
היום אני חוזרת לסטודנטים שלי.
ברקע - חדשות רעות על הנעשה בעזה. חדשות רעות מאד. הלב נקרע ואני ממשיכה הלאה לשגרה, בעיקר מתוך תחושה של קושי. תמונות שמישהו דאג שלא אראה אותן בכל אכזריותן, אכזריות גם דרך עטיפות הבד הלבן והמוכתם. האבא השכול מקלקל את המדינה.
גם משבר האכול בעולם מעיק ואני שואלת את עצמי האם זה היה הכרח, לא רק בגלל שאני אשלם יותר, אלא בגלל עניי הארץ והעולם. מה יהיה עליהם?
וכל זה (’הדמות’ לפי הגשטלט) יעזב ויהפוך לרקע (’רקע’ לפי הגשטלט) כשאגיע לקבוצה שאני מנהלת. אני עתידה לברך את השבים אחרי שחזרו מחופשת הפסח, ולהכניס אותה למסלול, בקיצור נמרץ. אחר כך אעזוב אותן בידיהן האמונות של שתי יועצות בכירות שהן גם מדריכות מצויינות: דורית פרגמן וחגית שחר - והן כבר תמשכנה את היום איתן. בנוסף, עלי לטפל בעניין אחר. נראה, אולי אשתף אתכם (הכל עניין של אתיקה מקצועית), לא פשוט ה’עניין’ האחר הזה. המרשם שלי להצליח ב’עניין’ הלא פשוט הזה - הוא אוטנטיות, פשטות.
ובכל הזמן הזה יעטפו אותנו ברשת דקה - האירועים הקשים שמסביב. אבל כנראה שנוכל להתעלם מהם.
בהמשך אגיע לפגישה שמתכננת את סיום הלימודים של חבורה קודמת בתוכנית.
ועוד יותר בהמשך אפגוש את תלמידי מהחוג לסוציולוגיה, והם יביאו איתם את מה שיביאו. גם כאן אנחנו מתחילים להתכנס… סוף הלימודים נראה קרוב מאי פעם.וגם כאן נתעלם מהמסביב ואולי - לא.
בלילה, בדרך הביתה, אעבור דרך הבת שלי ובני ביתה ואגיד להם שלום קצר.
כמו שאמרתי - חוזרת לסדר היום של ימי ג’ ולשגרת העבודה הברוכה. מקווה שבמכונית בדרך הביתה, אגלה שמשהו התשנה כאן באזור ואם מחיר האורז עלה, אולי עלה גם מחירם של האנשים ויהיה שקט יותר בדרום. לא עוד נפגעים. משני הצדדים.
את השאלה הזו שואלים אותי (בעיקר סטודנטיות) לקראת סוף השנה. יש לי שלוש שאלות עיקריות שהתשובה עליהן מכתיבה את הדרך. להלן הפרוט:
א. מי את? מהו הייחוד שלך?
שאלה חשובה ביותר, היא תתווה לך את הדרך בהמשך. הזהות המיוחדת שלך: ערביה/יהודיה, כלכלנית/קיבוצניקית, מורה/עובדת סוציאלית - לא חשוב מה - תהיה הפלטפורמה עליה תבני את הקריירה שלך. וזה לא הנתון היחיד. אם את אוהבת ומבינה מחשבים/מתמטיקה/ספרות - כל אלה יכולים לעזור לך למצוא את הנישה שלך.
אני מאמינה שצריך להסתמך על עוגנים קודמים. לכל אחד יש. העוגנים האלה כבר הביאו לנו ניסיון. ניסיון יכול לעזור במצב של חיפוש עבודה.
ב. מה את רוצה להיות כשתהיי “גדולה”?
זה יכתיב את המסלול שלך במסע הזה. אם את רואה את עצמך כשכירה, לא תחפשי מקום של עצמאות, אלא אם כן נסגרו בפניך מסיבה כזו או אחרת כל האפשרויות להיות שכירה (גיל, למשל - יכול לסגור). עכשיו את כבר יודעת מהו יעד המסע שלך ואת יכולה לפנטז את אבני הדרך. אין כמו פנטזיה כדי למלא את המקום הזה. ייתכן שבפנטזיה שלך את רואה את עצמך יושבת בקבוצות. בקבוצות של מנהלים, למשל. זה כמובן יכתיב את הצורך ללמוד עוד, הפעם הנחיית קבוצות.
ג. איך את יכולה לעזור לעצמך - להגיע לשם, לאן שקבעת לעצמך?
קודם כל לזכור שהדרך ארוכה, שבונים אותה כמו שבנאי בונה בית. ולכן חשוב לדאוג ליסודות, ולכן, כשהבית כבר עומד על תילו, חשוב לשפץ/להוריד/להוסיף מידי פעם. כלומר: ללמוד, להתפתח, להסתכל רגע ולבחון: עשיתי כמה שצריך וכמו שצריך? מה חסר לי עכשיו? איזה לבנה? איזה בלוק?
לזכור שאת יכולה לעזור לעצמך עד גבול מסוים לבד. בגבול מאד מצומצם. בשביל כל השאר את צריכה אנשים. להיות בקשר, לפגוש, להתחבר, זה המסלול.
ולסיכום מה שאסור לעשות:
1. להתייאש.
2. להיות שטחית/שרלטנית ולחפש תוצאות לטווח קצר בלבד.
3. להמציא את הגלגל מחדש.
ושיהיה בהצלחה!
אני רוצה לספר לכם על אגדת לחם. אבל כדי לתת את הרקע, אני מרשה לעצמי לספר קצת יותר:
ובכן, אני נוסעת בעמק חפר, בכביש 4 מדרום לצפון ונכנסת ימינה ומזרחה לכפר הרואה שנמצא בין נתניה לחדרה. אני פונה שוב ימינה ומשוטטת במקום. הסיבה: הכנות לקראת יומולדת שבו תשתתף אוכלוסיה דתית וחילונית כאחד. אני מגלה מקום תוסס ברעיונות ובעסקים. המוכר לי ביותר הוא ‘הרואה בקפה’ ושם אני מתחילה את הסיור שלי. לא, אין הם יכולים לעזור לי ולערוך את החגיגה במקום, אבל מציעים לי לבקר ב”מור וקינמון”, גן אירועים וייתכן שהם יוכלו.
רגע לפני ההמשך, אני נכנסת למבנה הצמוד אליהם ובו המאפיה של שושנה. נפלא. נכנסתי, ראיתי ונשביתי. הכל, כל כך פשוט. כל כך חמים. ארץ ישראל הישנה. האיש שאיתו אני מדברת, כמעט מזכיר לי את דוד שלמה מכפר חסידים… אבל מה שעבר, עבר. בררתי מה שבררתי ונראה שאוכל לקנות שם פשטידות ועוגות. הכל באישור הרב המקומי. מתאים לי.
אני יוצאת לחפש את “מור וקינמון”, בדרך אני עוברת על פני חנות מיוחדת של ספרי ילדים, אבל אין לי זמן להיכנס אליה. “מור וקינמון”, מרשימים. החתונות והאירועים נערכים מאחורי הבית. בחלק הקדמי - חנות למתנות. קדימה הכל מתוקתק בלבן. יפה מאד. מאחור צבעים של ירוק ושל עץ - ממלאים את הרחבה הנקייה והמצוחצחת שמחכה לזוג שינשא שם הערב. ולא, אין להם מקום פנוי עבורי. חבל.
עכשיו שכבר יש לי איפה לרכוש את הפשטידות והעוגות, אני מתחילה לחשוב שבסופו של דבר יתקיים האירוע בחצר של הבית רב-הקומות שבו אני גרה.
אני ממשיכה הלאה, לתחנה הבאה: הגבינות של יעקבס. אני שומעת את גאיית הפרות. נחמד לי. השפע מוצג בקדמת החנות. ‘צריך 100 גרם לאדם’, היא אומרת לי. אני חושבת שצריך פחות. כל הגבינות שאני מנסה - טעימות מאד, אוהבת במיוחד את גבינות העיזים. אני משתפת את המוכרת החביבה במה שאני צריכה והיא מחזקת את ידי: תעשי לבד.
יהיו לי כשמונים אורחים. היא תציע לי. אני שמחה.
‘ולחם את יכולה לקנות באגדת לחם’. איפה אגדת לחם?
היא מסבירה לי ואכן אני מוצאת בקלות.
וכאן מתחילה האגדה האמיתית. אני פוגשת את שני, בת ה23. היא ואחותה ניבי, בת ה27, הקימו עסק שרק אפשר להתפעל ממנו. פשוט, פשוט, בתוך מבנה כמעט תעשייתי, ליד מרכז לאופנה שלא נכנסתי אליו, בחלל גדול הקימו את המאפייה שלהן. אני מתפעלת מהיזמות ומתחקרת. ‘כן, שמעה של המאפייה יוצא כבר לרחוק, באים מתל אביב, באים מרעננה’. ראשיתו של העניין בהחלטה. אחר כך גייסו מומחה ללחם. הוא לימד אותן הכל. עכשיו הן עובדות עם עובד אחד. עושים ביחד הכל. שתיהן אופות. היא מראה לי את הסינור מכוסה בקמח. קמים ב11 בלילה להתחיל את העבודה, עובדים במשמרות. ולא קל.
ולמה שיהיה קל?
כל יזם מכיר את הדרך הארוכה של התחלת עסק, וברור כמה צריך להשקיע וכמה קל להפסיד. והן, שתי בנות צעירות. והיזמות היא באפן. ומה הן ידעו על עסקים? כשתי יוצאות קיבוץ עין חרוד - מעט מאד.
והשיחה מתגלגלת. איכשהו אני שואלת לשם המשפחה שלה: ‘טבנקין’, היא עונה לי בענווה. ‘טבנקין ההוא’? אני שואלת כי הקשר בין עין חרוד לטבנקין מעלה אצלי זכרונות, ‘כן טבנקין ההוא’. ‘לא פשוט לחיות עם שם כזה, נכון?’ אני מוסיפה, והיא אומרת לי שכבר לא כל כך, יש כאלה שלא מבינים ושואלים ‘טטנקין’? בקיצור - בשביל חלק מהאנשים, השם שלהן הוא עוד שם לא כל כך מוכר.
ביציאה אני חושבת לעצמי שכל כך מעניין איך הגנים של היזמות עוברים במשפחה, כי הרי טבנקין היה יזם גדול. הוא עזב את בלארוס לפולין כדי להקים את ארגון פועלי ציון, היה בין מקימי קיבוץ עין חרוד וממייסדי אחדות העבודה, נמנה עם מקימי מפ”ם וממנהיגי אחדות העבודה. אז הנה, הגנים עוברים במשפחה, רק שהוא היה יזם חברתי והן יוזמות עסק.
אחר כך, בבית, אני נוברת באינטרנט, ולהשלמה, מוצאת כתבה בהארץ שאומרת:
“חוות העלמות
לו רק היו במשפחת טבנקין, צאצאיו של איש העבודה יצחק טבנקין, חמש עלמות יפות תואר, במקום שתיים, יכול היה הסיפור הזה להיגמר בגרסה ישראלית, דביקה וחיננית ל”שבע כלות לשבעה אחים”. ניבי טבנקין, נינתו של טבנקין מעין חרוד, נדדה לכפר הרא”ה בעקבות סיפור אהבה עם אחד מבני משפחת יעקבס. בעקבותיה הגיעה גם שני, אחותה, ומכיוון שמן המפורסמות הוא שלחם טוב הוא שידוך נאה לגבינה עוד מימים ימימה, שתי הנשים הנמרצות והרהוטות האלה פתחו מאפיית לחמי שאור בהשראה צרפתית. במכנסיים מרובבי קמח הן מגשימות בדרכן את חזונה של תנועת העבודה: מחצות הליל ועד צהרי היום הן עמלות על מלאכת אפיית כיכרות הלחם בתנור לבנים איטלקי. הידע והמחמצת הראשונה נרכשו מאופה צרפתי, ועכשיו, אחרי שהלחמים הצרפתיים הקלאסיים בעלי הטעם החמצמץ והקרום הקשה והפריך יצאו לשביעות רצונן, הן מנסות לשלב בהם גם את הטעם הים-תיכוני הישראלי, עם תבלינים ותוספות כמו זעתר, תאנים, עגבניות וזיתים. במבנה ששימש פעם כבית הכנסת של בית הספר המקומי, שבאחד מחלונותיו עדיין קבועים ויטראז’ים צבעוניים של 12 השבטים, פועלות המאפייה והחנות המזמינה.
את פני הבאים מקדמות ערימות נאות של פוקצ’ות, פוקצ’ינות זעירות, לחמים ולחמניות. יחד עם הגבינות של משק יעקבס, זו תחנת עצירה והצטיידות מצוינת”.
ועכשיו לצד הפרקטי, להמלצות: אם יש לכם יום חול יפה, ואתם רוצים לשתות קפה, לכו לרואה בקפה. אם אתם רוצים לקנות עוגה או פשטידה - שושנה תעזור בשמחה, ואם אתם רוצים לחם טוב מאד - לכו לאגדת לחם. על הפרוסות הנפלאות תוכלו לשים פרוסת גבינה של יעקבס.
מקום נפלא.
אגדה קולינרית.
הפגישה הייתה צריכה להתחיל בשעה 08:00, אבל התחילה כחצי שעה מאוחר יותר.
אני אוהבת לארח, וכיוון שנתארכה הציפייה - הורדתי את מהירות העשייה ובנחת פרשתי על צלחת הגשה גדולה: שעועית ירוקה שבישלתי אתמול במעט מים, עלי חסה קרועים ביד, נבטי חמניות, פלחי עגבניות, תלתלי כרובית, נבטי ברוקולי. הצבעים היו יפהפיים: ירוק, אדום לבן. לקישוט הוספתי נבטי שעועית שחורה ונבטי מש שאני מנביטה לבד.
הנחתי גם ביצים קשות, טחינה גולמית, קרקים של שיפון והכנתי את המים במצב רותח.
כשהגיעה האורחת שלי, ישבנו, אכלנו, שוחחנו, ואחר כך - עבדנו על המאמר החדש שנפרסם בימים הקרובים: הנושא סופרויז’ן על פי גישת הגשטלט.
התבנית הזו, של פגישת עבודה בבית, עם אוכל בריא ויפה, ועם נוף פתוח לים - יוצרת אצלי פרצי אנרגיה מרוממים.
למי שמודע/ת לחשיבות השימוש בנבטים, הרי אופן ההכנה:
משרים במים עדשים שחורים ו/או מש. משך ההשרייה הרצוי הוא לילה ועוד חצי יום. מסננים, משאירים בתוך מסננת, ומכסים במגבת מטבח כהה. מידי פעם (בבוקר, ובער - כמינימום) - מרטיבים את הנבטים. אחרי שלושה ימים משאירים את הנבטים ללא המגבת שיתייבשו ומכניסים למקרר.
האנזימים שווים הרבה בריאות! בתיאבון.
מפתיע או לא, אבל מתעסקים הרבה באוכל כשאין הרבה אוכל. אז אתמול, שברתי את צום המיצים שלי והכרזתי בדרכי המורדת ש’לא עוד’. ביקשתי ארוחת ערב רגילה. גם ארוחת ערב רגילה היא מאד לא רגילה בשבילי: קצת חסה, נבטים (חילבה, גרעיני חמניות ותלתן), כמה זרעונים, מעט גזר, ואם אני רוצה - קצת רוטב שהוכן במיוחד מגזר ו/או משהו דומה.
לאלה מכם שחושבים שהשמש שאני רואה כאן היום (ואולי גם אתם), מסמנת את התחלת האביב אני מציעה אחד מסוגי הסלטים היותר קונבנציונאליים, שמופיעים בחוברת שלי:
החומרים: חסה ערבית אחת, שלושה גזרים מרוסקים גס, 1 צנון מגורד גס (או חבילת צנוניות מגורדות גס), 1 סלק מגורד גס, 4 בצלים ירוקים קצוצים, מיץ משני לימונים, רבע כוס שמן זית ורבע כפית מלח (אם אתם מוכרחים). לערבב הכל.
ואם אתם ממש בעניין של מזון טבעי וחי (שכאן זה ה’בית מקדש’ של זה ), תחתכו מינימום ותאכלו ממש מהטבע. כמה שיותר טרי.
ושתהיו בריאים.
שני זוגות של חברים טובים רכשנו בנסיעה לסין. היום נפגשנו בפעם השנייה, לאחר המסע.
לשולחן יפהפה שעוצב בידי הבת של המארחים, הוגשו מנות ראשונו, עיקריות ואחרונות.
יש בידי את המרשם הנפלא של החצילים שאכלנו למנה ראשונה, שאני אקרא להם: החצילים של דבורה.
להלן המרשם:
לקלות 6-7 חצילים על האש ולקלף (לא מתחת למים).
להניח כשהם שלמים בקערה יפה (דבורה לא קצצה את ראשם, והם הציצו מחוץ לקערה).
להכין רוטב מ: 9 כפות רוטב סויה, 9 כפות יין לבן, 6 כפות סוכר, 3 כפיות דבש, 6 כפות חומץ בן יין, 7 שיני שום קצוץ.
לשפוך על החצילים את הרוטב שהוכן ולהניח על החצילים השלמים.
שעתיים אחר כך להגיש.
ממש מעדן!
אתמול הכנתי עוגת שוקולד מספר של דנית סלומון, ‘שוקולד ושושנים’. את הספר קיבלתי כמתנת פרידה מיועצת שליויתי במשך כשנה (סופרויז’ן).
העוגה שנבחרה הייתה עוגת שוקולד-שקדים. הבחירה נעשתה בגלל שאין בה קמח, והיא מיועדת למשפחה שאחת מחבריה רגישה לגלוטן.
נהניתי כל כך ללקק את הקעריות בהן היא נעשתה!!! כבר שכחתי את טעם השוקולד האסור והטוב הזה. היה נפלא להכין, היה נפלא ללקק, היה נפלא להריח את הריח. חבל שלא הייתם. הייתם נהנים גם.
בן זוגי היקר, שהיה עסוק בדיוק באותו הזמן בשמירה על כושרו, הרגיש שממש בגדתי בו שלא השארתי לו דבר.
את העוגה אטעם היום (טיפה, טיפה), אבל מי שקצת התגרה, להלן יחידת העבודה והמתכון:
תת יחידה א’, העוגה:
שלב ראשון: להניח על האש סיר ובו מים, ובתוכו סיר קטן. להמיס בסיר הקטן: 200 ג’ שוקולד מריר עם 125 ג’ חמאה לא מלוחה, 2 כפות מים קרים, 2 כפות ליקר שקדים (אני השתמשתי בליקר שוקולד - זה מה שהיה בבית).
שלב שני: תוך כדי להקציף 3 חלבונים עם רבע כוס סוכר - לקצף נוקשה, ומיד לאחר מכן להקציך בקערית אחרת את 3 החלמונים עם רבע כוס סוכר נוספת, וגם עם 125 ג’ שקדים מולבנים טחונים.
שלב שלישי: בינתיים השוקולד כבר נמס, ואפשר לערבב אותו עם החלמונים/סוכר/שקדים (לשמור את הסיר שבו המסנו את השוקולד, נשתמש בו אחר כך).
שלב רביעי: גם הקצף מחכה, ואפשר בזהירות ובלי לשבור אותו לערבב עם התערובת של השוקולד והביצים. לאט. לא למהר. הכל באהבה.
שלב אחרון: להכניס לשליש התחתון של התנור, חום של 170 מעלות, עד שעה בערך ו/או שהקיסם הננעץ - יבש.
תת יחידה ב’, הציפוי והעיטור:
ממיסים 100 ג’ שוקולד + 50 ג’ חמאה בסיר הקודם ששמרנו לצורך הזה, יחד עם כף אחת ליקר. אחרי שהעוגה חמה והקרם התקרר קמעה והוא מתאים למריחה - מורחים ומקשטים.
אני קישטתי בסוכריות צבעוניות וכתבתי: ירדן בן 7. אתם יכולים לקשט כמו במתכון ברצועות של שוקלוד מגורד בשני צבעים או אחר.
הושלמה יחידת העבודה. נשארו הריח שבחלל הבית והעוגה שבמקרר.
להלן 10 מהתכונות/מיומנויות של המנחה הטובה (כל האמור נכון גם לגבי המנחה הטוב), לדעתי:
1. אוהבת אנשים.
2. יודעת להפריד בין צרכיה האישיים, צרכי הקבוצה, צרכי פרטים בקבוצה.
3. יודעת לעבוד בכמה רמות של עבודה: קבוצתית, בינאישית ואישית, ולהבחין ביניהן.
4. זוכרת שהמטרה היא לקדם את האנשים בקבוצה, ואת הקבוצה כולה, ולכן יודעת שהיא איננה במרכז.
5. יודעת להבחין בין תוכן, תהליך ודינמיקה, וכן יודעת כיצד לקדם את התהליך באמצעות תוכן וההיפך.
6. יודעת לעבוד לבד וגם ביחד עם מנחה נוספת.
7. יודעת לעבוד בכאן ועכשיו ולהביא לידי ביטוי את הכוחות העולים בתוך הקבוצה.
8. יודעת לטפל בהתנגדויות בדרך מעוררת כבוד ולא מתוך כוונה ל”נצח”.
9. יודעת לבנות חוזה ברור מהתחלה ולא מעוררת ציפיות שוא.
10. הכי חשוב: מבינה אתיקה מקצועית: שומרת על סודיות, מקבלת הדרכה כשצריך - הכל כדי להיות שם כשצריך וכמו שצריך.
בקריית חיים של הימים ההם, גרנו ברח’ נ”ח, ליד משפחה שעלתה לישראל מרומניה (משפחת סגל), כשקיר משותף אחד מפריד בינינו. משפחת סגל הייתה בנויה משלושה דורות: הסבא והסבתא, הבן שהיה צורף ולבת המצווה שלי קיבלתי ממנו טבעת זהב שאהבתי מאד. קראו לו אאורל, ואת שם אשתו - שכחתי, היו להם שני ילדים: יוסי היה הגדול שבהם.
על המרפסת עמדה פתיליה, ועל הפתיליה היה בדרך כלל מונח חציל. הפכו והפכו בו - עד שנצלה ואז פנו למלאכת ההשלמה: הכנתו נמשכה זמן קצר. בדרך כלל הייתה זו משימתה של האישה הצעירה, אבל מדי פעם מילאה את התפקיד גם הסבתא.
מאותם השכנים, למדה אימא דינה את המתכון ובמשך השנים גם אני עברתי להשתמש בו בצרוף כמה שינויים קטנים:
אני מניחה חציל גדול על להבת הגז, שישרף קצת. אני אוהבת את הריח. הוא שולח אותי ישר למרפסת ההיא. כדאי שהחלון יהיה פתוח.
החציל, יקבל כאן את הריח המיוחד שלו, את המשך הצליה אני עושה בגריל שבתנור.
כשהחציל רך למגע של מזלג נעוץ, אני מוציאה, חותכת אותו באמצעו ועם כף מוציאה את פנימיותו. אם עד עכשיו לא הרגשת את הרוחניות הצרופה בהכנת חציל - חשוב לעצור כאן. אם כן הרגשת - אפשר להמשיך.
את התוכן של החציל אני מעבירה למעבד מזון (למדייקים: אפשר לקצץ את בשרו הלבנבן-אפרפר באמצעות סכין, מה שנותן מרקם גס יותר), מוסיפה פטרוזיליה ו/או כוסברה שהתרעננו קודם במים זורמים, שום, לימון, שמן זית - ומערבלת. זה גם מקומם של התבלינים: אני מוסיפה מלח, אפשר גם פלפל ו/או פפריקה.
גיוונים:
א. בצל במקום שום.
ב. גמבה/פלפל אדום - כתוספת.
ג. במקום שמן זית - טחינה.
ד. להוסיף פלפל ירוק או אדום - חריף.
ה. ואפשרות נוספת שאני לא משתמשת בה - מיונז במקום שמן זית. בעבר, חויתי את הסלט הזה עם מיונז - פעמים רבות ובהנאה, היום כבר לא.
בקיצור, בשבילי החציל הוא עבודה רוחנית, נוסטלגית, פסיכוביוגראפית, עשירה בטעמים. שווה כל התקשקשות.
