ארכיון פוסטים מהקטגוריה "נוסטלגיה&#quot;‏

ריבי בן ארי ז”ל וטל יופה, ב”סינמה בלש”

יוני 28, 2008

אני פותחת את העיתון, קוראת כרגיל, את הכתבות שמעניינות אותי, ומדלגת על אלה שאינן מעניינות. והנה אני משתקעת לי בכתבה שנקראת “סינמה בלש” (ענת אור). המשפחה האלמונית מעניינת אותי, הסיפור של יופה מעניין אותי. אני מתקדמת ואופס - נעצרת לי הנשימה לרגע.

ריבי, האם זו לא ריבי שאני מכירה? אני חוזרת לתמונה ומסתכלת על ריבי החיילת, לא הכרתי אותה אז, אבל אין לי ספק: אלה הפנים של ריבי.

את ריבי ובעלה, מתי, הכרתי לפני הרבה שנים. הם היו חברים מאד טובים של נורית ודני. הייתה להם ילדה אחת, סיון.

היינו נפגשים בימי שישי, בד”כ בביתם של נורית ודני, מפצחים ומדברים. 3 זוגות צעירים. לי היו שני ילדים, לנורית לא היו ילדים, אבל קיונו שיהיו. היו להם כלבים, ובעזרתם קיבלנו את הכלב הראשון שלנו: פוינטר טיפש למדי.

במהלך השנים, כולנו התגרשנו. כל אחד הלך לדרכו. הבתים שלנו באחוזה, חיפה, פורקו לטובת בתים אחרים בארץ ובעולם.

ידעתי שריבי הלכה ללמוד פסיכולוגיה, כמה שנים אחרי. ובסופו של דבר גם היא נעלמה מעיני, כמו האחרים. אחר כך למדתי שנישאה לפסיכולוג בכיר ושנפטרה במהלך טיפולי הפרייה. כיוון שכבר לא שמרתי איתה על קשר, מצאתי את הדברים בעיתון. חבל, אמרתי לעצמי, הנה עוד אחת שירדה מהמדף של החיים ועברה לעולם שכולו טוב, טרם זמנה. 

לא ידעתי שהייתה בין מקימי שלום עכשיו, אבל - בהחלט נראה שהתאים לה.

החיים נמשכו, ורק לעיתים, ברגע קצרצר של נוסטלגיה, היה עולה זכרה של ריבי בראשי, והנה שוב מופיע העיתון ומביא את הסיפור שלה.

עכשיו מצאתי גם שהייתה בתם של ניצולי שואה, שאיבדו את בתם הבכורה בזמן המלחמה, שאחיה נהרג בסיני, ושאימה מתה משיברון לב אחרי נפילת הבן. 

אביה של ריבי נשאר לבד.

אחר כך נישא מחדש לפנינה גרינשפן, מגטו ורשה. חשבתי על האנשים האלה, שגם בני משפחתי היו ביניהם, שידעו לחזור ולתת אמון באחר, שידעו לחזור ולחפש קשר אינטימי. מקווה שהיה לו טוב. ככל שאפשר היה.

לפני כעשר שנים נפטר, לא לפני שביקש שימשיכו ויעלו לקברו של בנו.

וזהו, תם סיפור המשפחה. משפחת וולקוביץ - איננה עוד.

 

והסיפור היה אכן תם ונשלם, אלמלא טל יופה, שמצא בהם עניין.

 

שמחתי:

א. למצוא בכתבה, משהו אנושי וחם על מתי, שממשיך ועולה לקבר גיסו בכל יום זיכרון. 

ב. שיש מי שעולים לקברם של בני המשפחה, שאינם ממש בני משפחה שלהם, אבל שמשהו נגע בהם מספיק כדי להתמיד בשמירה על קשר כל השנים הללו.

ג. על שטל יופה, מצא מסמכים באשפה, ורגע לפני שנעלמו כמו ניירות רבים אחרים, טרח והפיק את סיפורה של משפחה אחת, סיפור שהתחיל בשואה והסתיים כאן. הסרט הזה על ניירות זרוקים במכולה ירוקה, הוא סיפור של כל כך הרבה משפחות.

ד. שתהיה לי אפשרות לראות את הסיפור של ריבי, שהיכרתי וכנראה לא הכרתי.

 

ואני - מחכה כבר לראות את הסרט.

לא נולדתי מחדש

יוני 23, 2008

ישבתי עם א. נ. ושוחחנו. המפגש התקיים בעקבות פגישתנו האחרונה בכנס, ועלו בו נושאים אישיים ונושאים של עבודה. איכשהו הגענו לעובדה שחליתי בעבר. א. נ. אמרה משהו על לידה מחדש של אנשים אחרי מחלה קשה. היא התכוונה גם אלי. אבל לא, ממש לא התאים לי המשפט הזה.

אני לא נולדתי מחדש. אני מרגישה שנולדתי מתוך אהבה, כאב ותקווה של הורי. המשכתי  משם והתפתחתי בכל פעם באופן אחר, והמחלה הייתה עוד אחת התחנות שעברתי. לדעתי לידת בנותי הייתה תחנה משמעותית הרבה יותר, ובה נולדתי גם כאם.

מה שכן: המחלה גרמה לצלצול פעמונים ולהבנה שזהו, אני, כמו הרבה מאד אנשים אחרים, צועדים בדרכי הגורל האנושי. לא לעולם חסד והמועד של סיום המסע הזה לא ידוע.

וזה הכל.

לא הרגשתי שנולדתי מחדש. ממש - לא. וזה לא אומר שאין אחרים שיספרו סיפור אחר.

 

בנוסף וללא כל קשר: רפי איתן, השר לענייני הגמלאים, שלח לי כרטיס של אזרח ותיק. זהו אני ותיקה. וזה שימח אותי. מעכשיו - הכל ברשות ואין שום חובה. וזה כמובן כיף גדול.

אהרון צ’חנובר, חזנות והאוניברסיטה הפתוחה - פתרון חידה לילית

יוני 12, 2008

כמעט שאין אף פינה לחניה. בסוף מצאנו, קצת בחול.

ממש בכניסה לאולם אני פוגשת את דוד אולמן. מכירה אותו מזמן: סטודנט בחוג לעבודה סוציאלית שלימדתי אותו מבוא לסוציולוגיה, כנראה וגם - מכר של אבי, משה רובינשטיין, מקריית חיים, כשאבי מצד אחד - בפעיל במועדון הפנסיונרים ודוד מהצד השני עובד בעיריית חיפה כעובד סוציאלי, ואולי היו להם גם קשרים קודמים. בעוד אני לוחצת את ידו של דוד, התמקם לו אבי ז”ל בינינו.

בתוך האולם, אנחנו יושבים בשורה שמונה. מתחתינו אני רואה יהודי גדל גוף בג’ינס, תלבושת לא שגרתית באולם, וכיפה גדולה מאד על ראשו ושורשיה מעוטרים זהב. אני מזהה את צ’חנובר, שקיבל פרס נובל למדעים.

אחר כך הקונצרט מתחיל. זו השנה השנייה שהאוניברסיטה הפתוחה מקיימת קונצרט מדהים שכזה.

על הבמה עומדים יהודים מכל גווני היהדות: מסולסלי פאות, מגולחים למשעי, עם כיפה סרוגה, עם כיפה שחורה, עם זקן, בלעדיו, עם חליפה מערבית ועניבה צוהלת, ועם מעיל שלושת רבעי, צעירים מאד, מבוגרים - כל הקשת.

בקהל, חילוניים רבים וגם דתיים במגוון הצבעים והתלבושות. אני שומעת עברית, אנגלית ומעט אידיש.

לפני יושבת אישה צעירה ומתמוגגת מתגובות אביה. דמעות זולגות על לחייו כשמשמיעים את היצירות הנפלאות האלה שליוו את העם היהודי כל כך הרבה שנים. הכי אהבתי את ה”א מוליקער ייד” שפרושו “יהודי מפעם”, שיר באידיש שהושר בסולו על ידי אחד החזנים, שגם בגופו ובתנועותיו הזכיר לי יהודי של פעם. לתדהמתי יכולתי להצטרף בהמהום או בשירה לרבות מהתפילות, השירים והנעימות. התגעגעתי למה ששכחתי.

באמצע קם צ’חנובר, שהוזמן לבמה ואמר שהזהירו אותו שעם קבלת הפרס, יתחיל להיות מומחה לכל דבר. אבל הערב הגיע כיוון שהוא אוהב חזנות והיא ציר חשוב בחייו.

מכאן ואילך אקדיש את הפוסט הזה לנקודות שהעלה בדבריו, ללא סדר עדיפות, קדימות ו/או אחר:

1. הקשר בינו לבין החזנות - ישיר: לולא החינוך היהודי והערכים שקיבל, כולל החזנות - לא היה מגיע לפרס נובל.

2. נכון להיום בחר להיות שגריר של החינוך, שנושא את השבר הגדול של המערכת החינוכית בארץ.

3. רבע מחתני פרס נובל הם יהודים. הישג מרשים ביותר, בהתייחס לעובדה שסך כל היהודים בעולם הוא כגודל שנחאי או ניו יורק.

4. הוא זוכר את סיפורי אביו על בית הכנסת הגדול בורשה, שלא נשאר ממנו שריד. יהודים רבים מילאו את בית הכנסת וגם את הכיכרות והרחובות הסמוכים בחגי ם חשובים, והחזן יוסלה רוזנבליט היה ממלא בקולו את המקום. האחריות שהייתה מונחת על כתפיו של החזן הייתה גדולה מאד, לעזור ולפתוח את הדלתות, שישמעו את אלה שלמטה - למעלה, לפני נתנה תוקף.

5. עד כמה שהוא יודע, הוא חתן פרס נובל היחיד שהחזנות והתפילה הביאו אותו לגילוי המדעי וגם להזדמנות ללחוץ את ידיד מלך שבדיה.

5. החזנות היא כעין שכבה חיצונית בין הקהל לבורא, ותפקידו להביא את דבר הקהל למעלה.

 

היה משעשע, היה עצוב, היה מכיל, היה ארוך, היה קצר מידי. החזיר את רגעי הגדולה של יהדות שרבים מבניה הושמדו בשואה.

 

שלוש שעות שנתנה האוניברסיטה הפתוחה לקהילה - היו בשבילי חויה רוחנית, אסתטית, יהודית ואנושית נהדרת.

חידה לילית: מה בין אהרון צ’חנובר, האוניברסיטה הפתוחה וחזנות?

יוני 11, 2008

כמה ניחושים אפשריים, אבל את התשובה - תקבלו מחר… עכשיו אני כבר עייפה והולכת לישון…

קול צעדינו/רונית מטלון

מאי 24, 2008

מדליק, רבותי, מדליק.

פרוזה שבעצם היא שירה, במהותה.

בסגנון מיוחד שמגלה כישרון תפיסתי, חזותי ושמיעתי יוצא מגדר הרגיל, מתארת רונית מטלון את ההורים את האחים, את הצריף ואת התקופה. כל כך חי. אני יכולה לראות את הורדים שהאם עמלה עליהם כמו גם את האותיות העבריות שהיא מנסה לכתוב על הצ’ק, אבל מה לעשות בצרפתית זה כל כך הרבה יותר קל.

ופינת הנוסטלגיה: אימא של רונית מזכירה לי את לאה, שבבית הספר שלי, הייתה אחת מהנשים היותר אוהבות. למרות שלא אהבתי את טעם הקקאו המתוק מידי שהייתה מכינה בחדר מיוחד לזה, עם חומרים שנתרמו למען הילדים ע”י גופים כמו האו”ם או אחרים, אהבתי להיות תורנית קקאו ולעזור לה. איכשהו היום, אני מקווה שלאה קיבלה גם אהבה מהילדים שבישלה להם את הנוזל החם הזה שהיה נשפך וממלא את חדרי הכיתה והמחברות.

אבל, חזרה לרונית מטלון שמתארת את ה’שושלת אנטוניה’ שלה, בנויה בעיקר על נשים ששמרו על קשר משפחתי, על אבא שהיה ולא היה ועל אח שהיה שם תמיד בשבילה ובשביל האחרים במשפחה. ברקע - מופיעה האפלייה, זו שתמיד אופפת את המהגרים וחלק מהם היא אופפת וחונקת עוד יותר. דווקר בספר הזה, בניגוד לציפייה שלי, אחרי שקראתי גם את קראו וכתוב שלה - האפלייה הזו היא באמת ברקע. באמצע ניצבת האם ומערכת היחסים שלה עם הילדה.

ממש יכולתי לראות את מרים שאצלה עושים ציפורניים, כמו גם את הכלבים המסכנים שעוברים אצל אימא של רונית רגע לפני שהם עוברים הלאה, את הצבעוניות של הבגדים, התסרוקות והצעיפים, וגם את התיק שנתפר בשיעורי המלאכה ממעיל ששאריותיו הוסתרו.

מה אגיד?

מדליק.

אם לא קראתם - חובה להצטייד בעותק ולקרוא מיד.

 

הפונקציה החיובית של האבל - אנה אנקוויסט

מאי 22, 2008

הבוקר, בגלריה של הארץ, קראתי את הראיון עם אנה אנקוויסט, שאיבדה את ביתה בתאונת דרכים.

שירי לב ארי אומרת: ‘נראה שאת ממשיכה לחוות את עוצמת האובדן גם עכשיו, שבע שנים אחרי’.

ואנה אנקוויסט מגיבה: ‘כל יום, כל רגע. וזה לעולם לא יעלם’.

שירי ממשיכה: ‘את לא רוצה לוותר על זה’.

ואנה עונה: ‘לא, זה מה שנשאר לי ממנה. לחשוב עליה זה לחיות אותה, ולכן גם כתבתי את הספר עליה. כך הייתי חייבת לחשוב על החיים שלה, על מי שהייתה…’.

ואני חושבת לעצמי שזה מה שאובדן קשה עושה.

זו ואריאציה על מה שקרה לי

בגלל שאימא שלי עזבה אותי בגיל כל כך צעיר ובאופן כל כך דרמטי - אני חושבת עליה באינטסנסיבות גבוהה יחסית. לא כל יום, לא כל רגע - אבל הרבה מאד.

היא הייתה הסיבה הראשונה בגללה למדתי פסיכולוגיה. היא הייתה המוטיבציה ללמוד ספרות. בינתיים הפקתי סביב חייה כמה עבודות וביום השואה האחרון מסרתי אותם למשמרת במשואה, המכון ללימודי השואה, בתל יצחק שכל כך קרובה לי גאוגרפית. וכך אני מחיה אותה גם בשביל אחרים.

ומי יודע לאן עוד יוביל אותי הקשר עם אימי?

ד”ר ציפורה בלכר - כמשל להיסטוריה שמהלכת בינינו

מאי 20, 2008

לפני כמה ימים צפיתי בטלויזיה. ציפורה הגיחה ומילאה את המסך בקולה האיטי ובעברית המודגשת שלה. לא ראיתי אותה שנים. רק עכשיו גיליתי שהייתה אישה לוחמת, אחות במלחמת העולם השנייה. אני היכרתי אותה רק כסוציולוגית באוניברסיטת חיפה, עולה חדשה מרוסיה. ההיסטוריה מהלכת בינינו ופעם אחרי פעם אני נוכחת בניתוק שלי ממנה.

ציפורה. לא הייתי סטודנטית שלה. היא עניינה אותי כאדם ולכן זכרתי אותה. לא החלפנו יותר ממילות שלום. אבל תמיד זכרתי את עיניה שחיפשו עוד משהו. אני רק יכולה לנחש שאולי הייתה זו הזדמנות לקשר, לשיחה, אולי סתם עניין שגילתה בי או בסובב אותה, אולי משהו אחר. שום דבר לא בטוח.

כמה מעט אני יודעת על האנשים סביבי, חשבתי לעצמי, כמה הכל בסופו של דבר - שטוח. ואלה שיש לי קשרים איתם. האם אני באמת מכירה אותם?

קצת באיחור - שמחתי מאד לשמוע על מקצת מקורותיה, שמחתי לשמוע אותה שרה והרגשתי שחבל לי, שהחמצתי אותה.

אבל טוב שראיתי ולמדתי עוד משהו, עליה ועל ההיסטוריה הנשית בעת מלחמה.

זהו, הסתיים הפסטיבל המשפחתי

מאי 18, 2008

ביום ו’, בשעה 11:30 לפני הצהרים הכל היה מוכן. אורי כבר עמד עם הכלים שלו וחיכה לאורחים, נעימות רכות נשמעו ברקע, שלושה שולחנות לאלה שירצו לשבת כוסו במפות בצבעי ירוק כחול, הכריזנטמות חיכו בצנצנות, הגבינות היו מונחות על מגשי הקרשים הנכונים, עגבניות השרי התבוננו זו בזו ותמהו על הקרבה הגדולה לברוקולי ולכרובית, הפשטידות חיכו לנוגסים הראשונים שישבחו אותן, הבקבוקים היו ברגעים האחרונים של סגירות מוחלטת, והעוגות התחבאו בצד.

חתן השמחה נתבקש להישאר בבית. הוא כבר ידע, אבל לא ידע בדיוק, לא ידע כמה. מגולח היטב, לבוש בבגדי החג שלו, זפזף בטלויזיה, ומידי פעם נמצא ראשו מציץ מהקומה השמינית אל עבר הדשא, לראות מהי התכונה. וכך גילה למשל את נוכחותו של אורי וכלי הנגינה שלו.

אחרי שרבים הגיעו, נתבקשו הנכדים לעלות הביתה, לקרוא לו. אורי השמיע את הנעימה שתכנן, וחגיגות יום ההולדת ה-65 יצאו לדרך.

אחרי האוכל, החיבוקים, והאיחולים הגיע  תור הברכות. מה יש לו לאדם בחייו? לעיתים הוא לא יודע עד לרגע שקמים כמה אנשים ומספרים לו מי הוא בשבילם, ומה עשה בחייו. ותמיד יש הפתעות. ותמיד שווה לעשות איזה ” time out” ולראות מה הושג ומה נחשב. ההתרגשות הייתה שם, וחיכתה לשיאה עם מסירת ספר החיים, שהוכן בהרבה אהבה והומור על ידי קרן, הכלה היקרה. ימים רבים קודם לכן מסרו בשמחה הבנים, הגיסה ואחרים - תמונות ומכתבים. עוד כמה מגרות וארגזים חתומים הוציאו לאור בגניבה, סודות משפחתיים, אלבום גדול שצבעו ארגמן כשצבע הפרחים שעל השולחן - הכיל את כולם.

וזהו. גם זה עבר.

למחרת בבוקר נסענו לכפר ורדים לחברינו הטובים, ושם הוקלטתי באולפן הקלטות כשאני שרה את “על הדרך, על הדרך, נערה לבד עמדה” - והדיסק גם הוא הגיע לתעודתו.

במוצ”ש, עייפים משהו עוד הלכנו לקונצרט שלנו בנתניה.

היה טוב.  כמה אנשים נמצאו מתלוננים שאכלו יותר מידי. יש תקווה שהדבר יתוקן במהלך השבוע.

הסתיים הפסטיבל.

מה שבין מזקקת הויסקי לצוללות גרעיניות

מאי 14, 2008

בוקר חדש בא. אולי ישתפרו הדברים, לא?

כרגע אפרורי.

אני לוקחת לידי את ‘איזה עולם נפלא’ של עמית הגר. ובאמת איזה עולם נפלא ואינטליגנטי!

דווקא מתעכבת על תמונה אחת, שכותרתה: ‘יום עבודה רגיל במזקקת ויסקי גלנפרקלס בספיידסייד, סקוטלנד’. אנשים כפופים, לבושים בגדי עבודה כהים, מגלגלים חביות ויסקי (ריקות?) על רקע של מבני עץ וגגות מחודדים, ומסביב ירוק. סקוטלנד, עדיין לא שיכורה, ועובדת בשביל השותים למיניהם (לא אני).

סקוטלנד, ארץ יפה מזג אויר נורא, כותב עמית.

בשבילי סקוטלנד היא גם ארמונות ישנים, מגודרים באופן ידידותי, חדרים שבהם ישנה המלכה אליזבט וכבוד גדול נחשב לישון שם (אני לא רציתי, כי השרותים היו בחוץ, והעדפתי חדר קטן, מודרני, ושרותים בפנים. ישו היה נוכח ממילא בכל מקום), סוסים, אנשים חביבים מאד בפאבים וכמה קניות טובות מאד שביצעתי במקום.

בשבילי סקוטלנד היא גם אחד המקומות בהם ביקרתי כשהתחלתי ללמוד יעוץ ארגוני לפי גישת הגשטלט (1992), המקום בו לא הבנתי מה אומרים לי בשפה שגם הם קוראים לה אנגלית, ועזרתי לצוות של מנהלים במרכז לבנייה של צוללות גרעיניות, שנשאר ללא עבודה והיה צריך לעשות הסבה.

סקוטלנד היא אם כך, בשבילי, גם נקודת מפנה. חשבתי שלא יצטרכו עוד להתעסק עם צוללות גרעיניות או כורים ודומיהם, אבל טעיתי. זו הייתה כמעט נקודת מפנה. מספנה אחת עוד לא מבשרת את בוא האביב.

את הדרך לשדה התעופה, עשיתי מצד שמאל של הכביש בתקווה שחברי לקורס, שנהג כמו סקוטי, לא יטעה.

היו ימים.

ועוד לא אמרתי שאת עמית הגר אני מכירה מילדותו, גרנו זה ליד זה, והייתי חברה של אימו, תמי.

‘המוות והפינגוין’ + ‘אהבה זועקת בלב העולם’ - מוות אוקראיני מנוכר ומוות יפני רגיש

מאי 3, 2008

שני ספרים סיימתי לאחרונה:

‘המוות והפינגווין’ של אנדרי קורקוב ו’אהבה זועקת בלב העולם’ של קיואיצ’י קאטאימה.

שניהם עוסקים במוות.

בספר הראשון, המוות הוא תופעה שמתרחשת, בלי שמישהו מתייחס אליה, הוא מתוכנן מראש, כולל טקסים מטקסים שונים, כולל הכנת נקרולוגים לאנשים חיים שבמהלך הספר מתגלים כמי שמסמנים את המוות הקרב, המתוכנן ומופק ע”י אחרים. המוות הוא עוד אחת מהתופעות שמעידות על ההתפוררות ההולכת וגוברת, על האנומיה החברתית שמאפשר שכל דבר יקרה בה, ממש באופן סתמי. 

ילדה ננטשת בבית זר, אישה צעירה מוצאת את עצמה במיטתו של איש,  אנשים נעלמים סתם כך וגבר שמקבל אקדח כדי שיתאבד בו - הם חלק ממה שקורה שם, במין אגדה אכזרית או חלום רע.

הנקרולוגיה שם היא לא רק עיסוק ומקצוע, היא ז’אנר ספרותי, שיש לו ביקוש.

הארגון שמאחורי ההמתה של אנשים, מאורגן כמו כל ארגון, יש בו בוס, מזכירה, כספת, חדרים, עובדים אחרים, דולרים, חופשות מתוכננות ולא מתוכננות, משימות ומועדים לסיומן, משובים ועוד.

הכל מזכיר לי את הרולטה הרוסית. על המוות הזה אף אחד לא מזיל דמעה. המוות הוא ממש סתמי ולא אישי, כולו עניין של אינטרסים ואדמיניסטרציה. על מות סבתו, יודע הגיבור חצי שנה אחרי שמתה, וגם היא כדמויות אחרות, נקברת באופן סתמי.

אחת הדמויות המענינות היא הפינגוין, שבסופו של דבר מקבל בהשתלה לב של ילד. יחיה או לא? לא ברור, אבל אולי הפינגוין הזה שבסופו של דבר הושתל בגופו לב של ילד מת - הוא הדמות הכי אנושית בסיפור.

ניגוד גמור ביחס למוות הזה ניתן למצוא בספר השני.

המוות מופיע כמפיק געגוע שנמשך ומשתרע על מספר שנים.

הוא מופיע גם באמצעות סבו של הגיבור, השודד בעזרת נכדו את הקבר של אהובתו משכבר הימים, כדי שיהיו לידו, לעת זקנתו ובמותו - כמה מעצמותיה. הנוסטלגיה קורמת עור וגידים חיים ועכשויים.

הנכד עצמו, נער כבן 16, מגלה את רכותה ועוצמתה של האהבה גם דרך הסיפור של סבו וגם דרך אהבתו המתרקמת והולכת ונטווית בעדינות של כורי עכביש דקיקים אל נערה בת גילו, ילדה בבית הספר שלו.

הספר מתחיל בפרידה של הגיבור והורי חברתו מהנערה הצעירה שחלתה בלוקמיה ממנה לא החלימה. הם יוצאים לאוסטרליה, כי לשם רצתה להגיע הגיבורה האהובה, שם רצתה שאפרה יפוזר. הוא מסתיים בשובו של הגיבור אל המקום ממנו הכל התחיל עם אהבתו החדשה ועם חלק קטן מאפרה של חברתו הקודמת. רק עכשיו הוא יכול להיפרד ממקצת האפר שלה, ולדבר ולזכור את מה שהיה לו עם הנערה ועם הסב שמת בינתיים.

סיפור האהבה הפך לאגדה טובה.

המוות הוא אישי. יש לו שם, ריח, פרחים ומרחבים.

שני ספרים שכדאי לקרוא בנושא שמרכיב כל דרמה אנושית. אולי אפילו כדאי לקרוא בצמידות ולשים לב שהמוות, כמו הלידה וכמו החיים עצמם, יכול להיות אישי או לא. לבחירה?