בשיחה עם נורית חברתי, על הא ועל דא, שוחחנו גם על הבלוג.
נורית אמרה לי שהבלוג הוא העיתון שלי. אני ממש מסכימה.
עוד היא אמרה שאין כאן צורך בשום עורך, ובשום מערכת, והחופש לכתוב מה שאני רוצה הוא גדול.
אני שוב מסכימה עם נורית.
המיזוג עובד וזה חשוב. לא רציתי לשבת בחוץ, היה חם מידי. בחרתי לנו שולחן ליד חלון. עוד מעט תגיעי. הנה, באיחור קטן את כאן. השארתי לך את צד השולחן שמאפשר לך לראות את כל הים.
אחר כך אנחנו עובדות. התחושה שיש לנו אופק, וים ושמים - מתגלגלת ונארגת לתוך העבודה שלנו. מה האופק שלך? מה הגבול שלך?
את רוצה להכניס שינויים בחיים, לדלל קצת את העומס שלך. נדמה לי שאין מקום טוב יותר מהקפה שליד הים, כאן המשרד שלנו חסר גבולות. כאן שקט ושלו.
כשאנחנו יוצאות, את אומרת שאני המודל שלך, הדמות להזדהות. אני גאה, וגם נבהלת קצת. זו אחריות גדולה.
בשנים האחרונות אני שומעת את זה יותר.
הגיל והניסיון עושים את שלהם.
אדווין נייויס הזהיר אותי פעם בקשר לזה, הוא, שכבר עבר את השמונים, אמר לי שזה עול כבד מאד. אני זוכרת את דבריו.
הערב כמעט יורד. המקום ששוקק כל כך הרבה חיים ביום, מתחיל להראות מנומנם. פה ושם אנשים. אני עוקבת אחרי השלט שמתעקל ומעלה אותי לקומה השלישית בבנין. הנה, הגענו.
דני מקבל את פני בחביבות הנעימה והרגילה שלו, פתוח מאד ואוהב אדם.
מצד ימין כיבוד מאורגן בצורה יפה. מוזיקת רקע נעימה. שולחנות עגולים ומפות כתומות, עציצי פרחים על השולחנות - מונעים מהפלקטים לעוף. טושים צבעוניים עומדים בכוסות חד פעמיות. עוד מעט נכתוב.
כאן: קפה ידע.
הצגה של המטרות, הצגה של איך זה נראה בלונדון, למשל, ציפיות שזה יקרה בקרוב מאד כאן, ואנשים ראשונים מעוניינים. אני מתבוננת סביב, רוב האנשים צעירים. אנחנו יוצרות שולחן של נשים. מספר הנשים קטן יותר. כמעט פי שניים גברים. חלקם של המשתתפים יועצים ארגוניים. מיעוט של אנשים מבוגרים. ‘ליזמות אין גבול של גיל’, אני אומרת לעצמי.
עכשיו מתחילים הפלקטים להתמלא בצרכים שלנו, כאלה שה- the-hub יכול לספק לנו.
בדרך החוצה אני אוכלת פרוסת פשטידה: גבינת עיזים וחצילים. טובה וטעימה כמו כל הערב הזה.
אני אוהבת את הרעיון, ואם דני יסכים - אפרט יותר. כבר ביקשתי את רשותו.
שינויים הם דבר מבורך, והכרחי.
נכנסתי לדואר המרכזי בנתניה וגיליתי שהוא דומה יותר למרכזי המכירה והשרות של חברות הסלולר.
הפתעה נעימה. ממש בכניסה, מוצבת מכונה, ומאפשר להוציא פתקים שמסמנים את המספר שלי בתור הנכון לי. לראשונה - כולם יושבים ולא עומדים בשלשות כמו שהתרגלתי בתור הישראלי. מיזוג האויר מקרר היטב, וחום הקיץ לא מכביד. המספרים נקראים בקול רם, והלקוחות ניגשים כל אחד בתורו למקום שאליו כיוונו אותו.
עד כאן הכל נעים מאד, וכל הכבוד והתודות לרשות הדואר.
נתקלתי בשלושה קשיים:
א. המכונה יוצאת מידי פעם מכלל שימוש, ואז פונה השומר לאחד הפקידים, והוא עוזב את הדלפק ומתקן אותה.
ב. יש אנשים שסובלים מהסידור החדש: אלה שאינם קוראים או כותבים. וכך, ראיתי אנשים שאין להם מושג, איך לשלוף את המספר שלהם, מתי הגיע תורם, ואיפה לעמוד.
ג. לעזרתם ולעזרת המכונה המקולקלת בא גבר גבה קומה וליבו רחב. הוא, שתפקידו לבדוק תיקים, עוזר גם להוציא מספרים, מכוון ומדריך. מקסים. אבל, אהה…
היום היה פיגוע בירושלים (באמצעות טרקטור). גם על נתניה לא פסחו פיגועים. האם נכון שיעסוק השומר הנפלא הזה, בעניינים שאינם קשורים בשמירה? האם יצליח למנוע אסון בשעת לחץ?
שמעתי את הפקידה שטיפלה בי, משבחת את השומר (מה שנכון - הוא נפלא). אמרתי לה, שזה נכון, אבל… - היא הגיבה לדברי בביטול. לו הייתי מנהלת את הסניף - לא הייתי שקטה.
גובהה של מערת הפעמון הוא בערך 15 מטר. למעלה, ממש באמצעה חור שמעביר את השמים הכהים פנימה. זו רק אחת המערות, והיא קשורה לאחרות. אורות סגולים שמתחלפים בצהובים, מאירים את המערות הסמוכות שקשורות זו לזו וגם לזו שאני נמצאת בה. אני מתחת לאדמה, באזור בית גוברין, בגלל הבת מצווה של חברי מתורכיה.
השולחנות ערוכים. הקהל שר בתורכית, הילדים מדברים בתורכית. אני מדברת אל עצמי בעברית.
וגם חושבת שיש לי משיכה למערות. משהו שנשאר לי אולי מאז, כשלפני שנים רבות - זה היה המקום הכי בטוח. יש משהו דמוי רחם במערה שלי. אני אצל אימא אדמה. הקירות לבנים ונקיים. הכל נראה מתאים. מוגנת.
גם החברים שלי שבאו מרחוק, נמצאים עכשיו בבועת גבס. הם לא בתורכיה ולא ממש בישראל. הם בתוך המכנה המשותף של האבנים והאדמה. מסביב המוזיקה רועשת. רועשת יותר משהייתה אי פעם במקום הזה, יכולה לפורר עוד כמה עלי קיר לבנים.
אולי כדאי שאקום ואביא לי איזה סלט או שניים, אולי אוסיף עוף. הרי אני לא צריכה ללקט בחוץ וגם לא לחכות לציד.
צריכה לבדוק אם יש מערות ליד מיצרי הבוספורוס.
דודו דהאן מצא את אימא שלו, ומצא משפחה. סוף טוב לסיפור כל כך עצוב, כל כך נורא.
מישהי, הד”ר מרגלית מבי”ח בתר (רופאה כנראה), מחליטה לפני כארבעים שנה, שדודו לא ראוי לגדול אצל אימא שלו, או שאימא שלו לא ראויה לגדל את בנה (לא ברור אם ההחלטה הייתה “אידיולוגית” או תמורת בצע כסף). ומכאן מתחיל מסע נוראי של דודו, בארץ הרעה שלנו, שנמצאת מחוץ לתודעה של רובינו.
בארץ הרעה הזו מתעללים חופשי בילדים, בחוסים, בפגועים כאלה או אחרים, מתייאשים מילדים, מכים אותם, סוגרים אותם במוסדות של מפגרים - גם אם אינם כאלה. כל זה בדרך כלל רחוק מהעין הציבורית והפרטית. פתרון סגור לילדים “רעים” שזכו למעט מאד אהבה. בארץ הרעה הזו עובדים אנשים, שגם אם לא נתנו ידם עד הסוף למעשה, ליבם - לא מנע את עצירתו.
עד שהילד “הרע” הזה מתעורר ובכוחות עצמו, בכוחות של איש כבו 40, שיודע מה הוא רוצה, הוא מגלה את אימא שלו. רק המסע הזה, האמצעים הדלים שעמדו לרשותו וכח הרצון האדיר - יכולים ללמד כמה האיש לא מפגר.
כל זה ב”מבט שני” אתמול.
וכל זה על רקע של מלחמת מילים שמתנהלת אצלי בדואל הפרטי שלי, בין חכמים וידועים (פרופ’ רות גביזון, פרופ’ גיורא רהב, פרופ’ יקיר פלסנר, פרופ’ אליהוא כץ ועוד ועוד מכובדים): האם כן צריך עובדים סוציאליים או לא? את מי משרתת מחלקת הרווחה: את הלקוחות שלה או שאולי את העשירים?
בויכוח הזה שראשיתו במאמר שכתבה ד”ר אסתר הרצוג, מתגלים שני צדדים עיקריים של הוגים:
1. כאלה שתומכים במערכות רווחה וחושבים שהם “הומצאו” כדי להגן על אנשים שזקוקים להם, ולכן הם צריכים לחיות ולהתפתח.
2. כאלה שחושבים שמערכות הרווחה הומצאו ע”י בעלי הכח, הכסף והשררה, והם יכולים למות.
ביניהם, נמצאים אחרים שמבקשים לחקור את הסוגיה או “מבינים” את שני הצדדים.
אחת היא גורלו של הדיון האקדמי הזה (שכרגע נראה לי מעניין, אם כי עקר) שעוסק בעובדים סוציאליים ולא ברופאים שקיבלו החלטות זוועתיות: הירידה לקרקע המציאות, יכולה לגלות שהאמת נמצאת שם.
צריך לקוות שהשחיתות הנוראית, שליוותה את פרשת דודו דהאן, שעוד נחזור ונשמע עליה קרוב לוודאי בהמשך - לא יכולה לחזור היום.
כמוהו יש עוד כעשרים ילדים שחוו על בשרם את החויות הקשות האלה, בארץ הרעה. הארץ הרעה מאכלסת בעלי מקצועות שונים, ביניהם מורים, אחיות, רופאים, עו”ס וכל מי שיכול לחרוץ גורלות.
תיבת פנדורה נפתחה, והיא על האדמה. בינתיים רק סיפורו של דודו יצא משם. נראה מה תביא מחר.
אני גם מחכה למישהו שירים סרט דוקומנטרי של ממש בנושא.
היום אני נוסעת לחגיגת בת מצווה, שמסיימת (כנראה) כעשרה ימים של חגיגה, כאן בישראל.
במסגרת העבודה שלי, אני נוסעת מידי פעם לתורכיה (הנסיעה הקרובה במחצית השנייה של אוגוסט), ומעבירה סדנאות בגשטלט, יחד עם חברים. אני אוהבת את אנשיה של איסטנבול, ובמיוחד אני אוהבת את הקהילה היהודית שם. בשנים האחרונות התמקמנו לנו באוניברסיטת הבוספורוס. שם, ליד המים הכחולים, הגשרים הגדולים, הסמטאות והירוק עד - אני גם יוצרת קשרים חברתיים שלא יודעים גבולות. וזה בהחלט חלק מהכיף, ובינתיים - גם בגלל הקשרים האלה אני ממשיכה לעבוד שם. שימור הקשרים הופך למניע בפני עצמו.
כשאני בתורכיה, אני מתארחת, אצל בני משפחתה של גילה ובעלה איזי (יצחק), לקידוש ולארוחה. מסורת בפני עצמה. עכשיו אני מוזמנת לחגיגה שלהם כאן, כחודש וחצי לפני המפגש שם.
קבוצה גדולה של בני המשפחה, הגיעה ארצה לחגוג את בת המצווה של הקטנה שבבנות. הם נסעו בארץ לרוחבה ולאורכה, חלקם גם ביקרו בפטרה שבירדן. אני אצטרף רק לאירוע המסיים את החגיגה הגדולה.
אף פעם לא הייתי קודם בבת מצווה תורכית. מה שכן הספקתי כבר לראות, הן התמונות היפות של שישים בנות המצווה של הקהילה היהודית העתיקה הזו, שחגגו בבית הכנסת המקומי באיסטנבול. מה אגיד ומה אומר? שישים בנות, בשמלות לבנות זוהרות וזהות, עמדו שורות שורות. מרשים. נתן הרגשה שהקהילה קיימת ותמשיך להתקיים. תמונה של כח.
אני מצפה למשהו מאד מיוחד הערב, ובעיקר ללמידה חדשה. לא בכל יום אני פוגשת את אצולת הבוספורוס היהודית מגיעה לכאן. בכלל, המפגש הבין תרבותי כל כך מרשים אותי!
נראה לי שרק מעטים ידברו שם עברית.
אני פותחת את העיתון, קוראת כרגיל, את הכתבות שמעניינות אותי, ומדלגת על אלה שאינן מעניינות. והנה אני משתקעת לי בכתבה שנקראת “סינמה בלש” (ענת אור). המשפחה האלמונית מעניינת אותי, הסיפור של יופה מעניין אותי. אני מתקדמת ואופס - נעצרת לי הנשימה לרגע.
ריבי, האם זו לא ריבי שאני מכירה? אני חוזרת לתמונה ומסתכלת על ריבי החיילת, לא הכרתי אותה אז, אבל אין לי ספק: אלה הפנים של ריבי.
את ריבי ובעלה, מתי, הכרתי לפני הרבה שנים. הם היו חברים מאד טובים של נורית ודני. הייתה להם ילדה אחת, סיון.
היינו נפגשים בימי שישי, בד”כ בביתם של נורית ודני, מפצחים ומדברים. 3 זוגות צעירים. לי היו שני ילדים, לנורית לא היו ילדים, אבל קיונו שיהיו. היו להם כלבים, ובעזרתם קיבלנו את הכלב הראשון שלנו: פוינטר טיפש למדי.
במהלך השנים, כולנו התגרשנו. כל אחד הלך לדרכו. הבתים שלנו באחוזה, חיפה, פורקו לטובת בתים אחרים בארץ ובעולם.
ידעתי שריבי הלכה ללמוד פסיכולוגיה, כמה שנים אחרי. ובסופו של דבר גם היא נעלמה מעיני, כמו האחרים. אחר כך למדתי שנישאה לפסיכולוג בכיר ושנפטרה במהלך טיפולי הפרייה. כיוון שכבר לא שמרתי איתה על קשר, מצאתי את הדברים בעיתון. חבל, אמרתי לעצמי, הנה עוד אחת שירדה מהמדף של החיים ועברה לעולם שכולו טוב, טרם זמנה.
לא ידעתי שהייתה בין מקימי שלום עכשיו, אבל - בהחלט נראה שהתאים לה.
החיים נמשכו, ורק לעיתים, ברגע קצרצר של נוסטלגיה, היה עולה זכרה של ריבי בראשי, והנה שוב מופיע העיתון ומביא את הסיפור שלה.
עכשיו מצאתי גם שהייתה בתם של ניצולי שואה, שאיבדו את בתם הבכורה בזמן המלחמה, שאחיה נהרג בסיני, ושאימה מתה משיברון לב אחרי נפילת הבן.
אביה של ריבי נשאר לבד.
אחר כך נישא מחדש לפנינה גרינשפן, מגטו ורשה. חשבתי על האנשים האלה, שגם בני משפחתי היו ביניהם, שידעו לחזור ולתת אמון באחר, שידעו לחזור ולחפש קשר אינטימי. מקווה שהיה לו טוב. ככל שאפשר היה.
לפני כעשר שנים נפטר, לא לפני שביקש שימשיכו ויעלו לקברו של בנו.
וזהו, תם סיפור המשפחה. משפחת וולקוביץ - איננה עוד.
והסיפור היה אכן תם ונשלם, אלמלא טל יופה, שמצא בהם עניין.
שמחתי:
א. למצוא בכתבה, משהו אנושי וחם על מתי, שממשיך ועולה לקבר גיסו בכל יום זיכרון.
ב. שיש מי שעולים לקברם של בני המשפחה, שאינם ממש בני משפחה שלהם, אבל שמשהו נגע בהם מספיק כדי להתמיד בשמירה על קשר כל השנים הללו.
ג. על שטל יופה, מצא מסמכים באשפה, ורגע לפני שנעלמו כמו ניירות רבים אחרים, טרח והפיק את סיפורה של משפחה אחת, סיפור שהתחיל בשואה והסתיים כאן. הסרט הזה על ניירות זרוקים במכולה ירוקה, הוא סיפור של כל כך הרבה משפחות.
ד. שתהיה לי אפשרות לראות את הסיפור של ריבי, שהיכרתי וכנראה לא הכרתי.
ואני - מחכה כבר לראות את הסרט.
לקליר רבין - יומולדת 60.
נשים רובצות על כריות שמונחות על מחצלות. מגג הבית בעין הוד, רואים ירוק ושומעים את מוזיקת החתונות מהאולם בניר עציון. חתול ענק רוצה להתחכך. מגרשים אותו והוא חוזר. סלט הטונה טעים לו וגם לדבורים - רגע לפני שהשמש שקעה.
קליר שותה אוזו, מירב מנגנת בגיטרה רגע אחרי שחילקה שירונים. עכשיו הגיע תור הברכות. קליר הילדה, קליר האינטלקטואלית , קליר החברה, קליר הספונטנית. קליר שמכירים יותר משלושים שנה וקליר שמכירים רק מלפני שבועיים. קליר שחלתה וקליר שהבריאה. קליר הפרופסור וקליר התלמידה.
קליר שומעת בעיניים עצומות .
אחר כך היא אומרת שהיא עייפה, ונרדמת.
פעם גם אני הייתי שותה כוס יין ונרדמת, והאורחים שלי היו מבלים יפה. היום אני לא שותה, אפילו כוסית קטנה אחת. אפילו לא בחגים, אפילו לא בקידוש.
אחרי 4 שעות, ירדתי מהגג בעין הוד שהייתה קרירה, אספתי למכונית שתי נשים (כנרת ופסיכותרפיסטית) ונסענו. במהלך השיחה הסתבר שכולנו חלינו בעבר בסרטן והחלמנו. בנתניה, הורדתי אותן והן המשיכו לדרכן במונית.
חגיגת יומולדת 60 מביאה הפתעות.
היום בנוי בשבילי היום מפיסות:
פיסה ראשונה:
א. הכנות למפגש של הקבוצה הכותבת: ירקות חתוכים, סלט סלק אהוב, חומוס תוצרת בית, גבינות, לחם ועוד מיני מטעמים. כולם על השולחן ומחכים לראשוני הבאים.
ב. 10:30, צלצול בדלת, אפי מופיע ראשון, אחריו אסתר. טלי תהיה אחרונה. תמי לא תגיע בגלל התחייבויות בעבודה, וליעל לא נח היום והיא בלי רכב. רות עדיין לא נקלטה. תקלט או שלא? מדברים, מתעדכנים, ואחר כך אוכלים.
ג. עוברים לפינת הקריאה, המזגן מצנן. מקריאים, מתקנים, צוחקים, מעירים. משווים למה ואיך שאחרים כותבים. מגלים שוב את הסגנון הייחודי שלנו.
ד. מוציאים יומנים וקובעים שהפגישה הבאה תהיה על חוף הים. פעם ראשונה שקבוצת הכתיבה עוזבת את הבתים שלנו, ויוצאת למרחב. נראה איך יהיה. איזה כיף שאנחנו מדריכים את עצמינו ומשתלמים בספרות יפה!!!!
פיסת ביניים:
אחר כך משתרר בבית שקט, ואני מתכוננת לפגישה הבאה על פרויקט שמזדחל לו בעצלתיים, לא ממש מתקדם. הטלפון מודיע שבינתיים הפגישה נדחית לשעה מאוחרת יותר היום או למחר. מה אמרתי? מזדחל… וממשיך כך.
פיסה עתידית:
בשעה 18:00, אהיה בעין הוד, מסיבה לנשים בלבד, יומולדת לחברה בת שישים. אני מביאה חומוס תוצרת בית. בתור מתנה אביא שני כסאות מתקפלים. היא ביקשה להביא כריות או כיסאות ובגדים חמים, נשב כנראה על הגג שלה. אני שומרת על הגב שלי ומביאה את הכיסא שאשאיר לה כמתנה, כי מה כבר אפשר לקנות לבת שישים שיש לה גג ללא כסאות? בדקתי את רשימת המוזמנים, אני מכירה שם אישה אחת. אכיר היום הרבה נשים חדשות. היא ביקשה להביא משחקים. אני לא מביאה. היום אני בחופש: לא מנחה, לא מובילה, לא מציעה משחקים. רק כסאות וחומוס. את כל השאר אני מצפה לקבל!
איכשהו נדמה לי היום שהחיים הטובים מתחילים אחרי גיל 60.
