החיים הטובים ויומולדת 60 בעין הוד

היום בנוי בשבילי היום מפיסות:

פיסה ראשונה:

א. הכנות למפגש של הקבוצה הכותבת: ירקות חתוכים, סלט סלק אהוב, חומוס תוצרת בית, גבינות, לחם ועוד מיני מטעמים. כולם על השולחן ומחכים לראשוני הבאים.

ב. 10:30, צלצול בדלת, אפי מופיע ראשון, אחריו אסתר. טלי תהיה אחרונה. תמי לא תגיע בגלל התחייבויות בעבודה, וליעל לא נח היום והיא בלי רכב. רות עדיין לא נקלטה. תקלט או שלא? מדברים, מתעדכנים, ואחר כך אוכלים.

ג. עוברים לפינת הקריאה, המזגן מצנן. מקריאים, מתקנים, צוחקים, מעירים. משווים למה ואיך שאחרים כותבים. מגלים שוב את הסגנון הייחודי שלנו.

ד. מוציאים יומנים וקובעים שהפגישה הבאה תהיה על חוף הים. פעם ראשונה שקבוצת הכתיבה עוזבת את הבתים שלנו, ויוצאת למרחב. נראה איך יהיה. איזה כיף שאנחנו מדריכים את עצמינו ומשתלמים בספרות יפה!!!!

פיסת ביניים:

אחר כך משתרר בבית שקט, ואני מתכוננת לפגישה הבאה על פרויקט שמזדחל לו בעצלתיים, לא ממש מתקדם. הטלפון מודיע שבינתיים הפגישה נדחית לשעה מאוחרת יותר היום או למחר. מה אמרתי? מזדחל… וממשיך כך.

פיסה עתידית:

בשעה 18:00, אהיה בעין הוד, מסיבה לנשים בלבד, יומולדת לחברה בת שישים. אני מביאה חומוס תוצרת בית. בתור מתנה אביא שני כסאות מתקפלים. היא ביקשה להביא כריות או כיסאות ובגדים חמים, נשב כנראה על הגג שלה. אני שומרת על הגב שלי ומביאה את הכיסא שאשאיר לה כמתנה, כי מה כבר אפשר לקנות לבת שישים שיש לה גג ללא כסאות? בדקתי את רשימת המוזמנים, אני מכירה שם אישה אחת. אכיר היום הרבה נשים חדשות. היא ביקשה להביא משחקים. אני לא מביאה. היום אני בחופש: לא מנחה, לא מובילה, לא מציעה משחקים. רק כסאות וחומוס. את כל השאר אני מצפה לקבל!

 

איכשהו נדמה לי היום שהחיים הטובים מתחילים אחרי גיל 60.

 

 

המועדון הספרותי: רונית מטלון/קול צעדינו

כולנו קראנו את אותו הספר. בערב ישבנו באותו המקום. חתולה ג’ינג’ית ענקית הסתובבה בינינו ולא ניסתה  להגיע לאוכל שעל השולחנות. טעמתי עגבניית שרי שהולבשה על קיסם יחד עם פיסת גבינה וזית. הצגתי את מה שאני חושבת על הספר, ואת מה שאני יודעת על הסופרת, והתחלתי להקשיב לאנשים. למדתי שכרגיל הדעות מגוונות:

1. היו אוהבי הספר, היו כאלה שלא אהבו את הספר. נדמה לי שכל קבוצה הוותה כמחצית מהקהל.

2. הביקורות השליליות התמקדו ב: אורך הספר (לחלק היה קשה ואפשר היה לערוך/לקצר), השפה והלהטוטנות המילולית שלה, האופן שבו היא רואה את הדמויות (ללא חמלה), והאופן שבו היא רואה את עצמה (מורמת ונישאת).

3. הביקורות החיוביות התמקדו: באוטנטיות של הסיפור (רואים שהיא חייתה את זה), בשפה - בצורה שבה היא  כותבת, באהבה שלה וביחס החם שלה לדמויות, לתיאור המלא והעמוק של הדמויות (אפשר ממש לראות אותם).

3. אני למדתי שוב שכל אחד קורא ספר אחר, גם אם הוא קורא את אותו הספר, ואוכל את אותה העגבניה.

 

למדתי גם שאני אוהבת להנחות, אני אוהבת לקרוא, וכשאני מנחה - אני קוראת הרבה יותר לעומק.

שמחתי שהנחיתי.

 

 

 

 

 

הפרידה מהטקסט

לפני ימים ספורים גיליתי שרונית מטלון התייחסה לפרידה מהטקסט באירוע שהיה באחד מבתי הקפה התל אביביים.

לפני ימים ספורים עוד יותר אמר אחד מכותבי הבלוגים - שלא הבנתי אותו נכון.

השאלה היא אם יש “נכון” ואם הטקסט מקבל חיים עצמאיים אחרי כתיבתו.

התשובה שלי היא: “כן, בהחלט כן”. מרגע שגמרתי לכתוב - הטקסט הוא כבר לא בבעלותי וההקראה שלו בעל פה (למשל) הוא סוג של פרשנות, שלא לדבר כלל על כל מה שעוד ניתן לעשות בטקסט, החל מלצטט אותו (ואז אולי אומרים שהדברים הוצאו מהקשרם), וכלה בפעולות אפשריות לאחר הקריאה.

להלן 9 משפטים שחשבתי עלהים לאחר שקראתי את המאמר של ד”ר עימנואל ברמן “פסיכואנליזה וספרות: בחיפוש אחר נקודות מפגש” (שיחות, כרך 1 חוברת 3, 1987) :

1. “פרשנויות פסיכואנליטיות לספרות עוררו לא פעם בעבר תגובות הגנתיות אצל חוקרי הספרות אשר שללו אותן על הסף (הקדמה)”.

2.“גם הקשר בין דמויות שונות ביצירה מעוותת כאשר אנו מתייחסים אליהן כאילו היו אנשים שנפגשו, ומתעלמים מהעובדה שכולן נוצרו בתודעתו של מחבר אחד (210)”.

3.“כיצד יבינו חמישה סטודנטים שונים את סיפורו של פוקנר, “ורד לאמילי”?

4. “כל קורא למעשה יוצר מחדש את היצירה במונחים של תמות הזהות שלו” .

5. “הייתי מרחיב ניסוח זה ומדבר על העולם הייצוגי של הקורא הפוגש את כל דברי היצירה ומוצא בה (בתהליכים שניתן להגדירם כהזדהות השלכתית) הדים”.

6. אנו חייבים לפנות לתיאורטיקנים אחדים, אולי לעבודתו של ויניקוט על עצמי שקרי ואמיתי. אולי לעבודתה של מאהלר על תהליך ההיפרדות והאינדיווידואציה… אולי לניתוחיו של קוהוט על דרכי התגבשות העצמי…” 

7.“”המספר מתמזג בעולם שהוא מציג, הקורא מתמזג בעולם שהוא קורא” .

8.“ואילו חוקרי ספרות שהושפעו ממלאני קליין נוטים לחפש את המניע ליצירה כצורך בתיקון, ב- REPARATION, ורעיון זה יושם בכמה מחקרים.

9.“מה קורה כאשר אישיות הסופר ויצירתו מנותחים מתוך ידע חלקי מידי, או מתוך הנחות מוקדמות פסקניות מדי?”  

 

אדם זגייבסקי - נקמתם של המופנמים

“השירה היא נקמתם של המופנמים. האנשים המופנמים לא מוערכים מספיק בחברה - הם נשארים בבית, קוראים ספרים, מקשיבים למוסיקה, אף אחד לא צריך אותם במיוחד. אבל כשאתה המופנם מסוגל לייצר משהו כמו שיר, והשיר הזה נכנס לספירה הציבורית, פתאום באופן פרדוקסלי אתה מקבל תפקיד חברתי”.

ציטוט מדבריו של המשורר אדם זגייבסקי בכתבה של שירי לב ארי, גלריה של הארץ מהבוקר.

נפלא. ומה שנכון לשירה נכון גם במידה מסוימת לספרות בכלל, אם כי פחות.

זה לא המקצוע היחיד למופנמים. יש עוד. לא כל כך רואים את זה במסיבות סוף שנה של ביה”ס, אבל רואים את זה במסיבות ובנסיבות אחרות שהחיים מזמנים.

וזה נפלא שגם לאלה שעולים על הבמה הציבורית יש תפקידים, וגם לאלה שנשארים מחוץ לבמה. בסוף - הבמה הציבורית מתעשרת בכל מיני אנשים.

 

קול צעדינו/רונית מטלון

מדליק, רבותי, מדליק.

פרוזה שבעצם היא שירה, במהותה.

בסגנון מיוחד שמגלה כישרון תפיסתי, חזותי ושמיעתי יוצא מגדר הרגיל, מתארת רונית מטלון את ההורים את האחים, את הצריף ואת התקופה. כל כך חי. אני יכולה לראות את הורדים שהאם עמלה עליהם כמו גם את האותיות העבריות שהיא מנסה לכתוב על הצ’ק, אבל מה לעשות בצרפתית זה כל כך הרבה יותר קל.

ופינת הנוסטלגיה: אימא של רונית מזכירה לי את לאה, שבבית הספר שלי, הייתה אחת מהנשים היותר אוהבות. למרות שלא אהבתי את טעם הקקאו המתוק מידי שהייתה מכינה בחדר מיוחד לזה, עם חומרים שנתרמו למען הילדים ע”י גופים כמו האו”ם או אחרים, אהבתי להיות תורנית קקאו ולעזור לה. איכשהו היום, אני מקווה שלאה קיבלה גם אהבה מהילדים שבישלה להם את הנוזל החם הזה שהיה נשפך וממלא את חדרי הכיתה והמחברות.

אבל, חזרה לרונית מטלון שמתארת את ה’שושלת אנטוניה’ שלה, בנויה בעיקר על נשים ששמרו על קשר משפחתי, על אבא שהיה ולא היה ועל אח שהיה שם תמיד בשבילה ובשביל האחרים במשפחה. ברקע - מופיעה האפלייה, זו שתמיד אופפת את המהגרים וחלק מהם היא אופפת וחונקת עוד יותר. דווקר בספר הזה, בניגוד לציפייה שלי, אחרי שקראתי גם את קראו וכתוב שלה - האפלייה הזו היא באמת ברקע. באמצע ניצבת האם ומערכת היחסים שלה עם הילדה.

ממש יכולתי לראות את מרים שאצלה עושים ציפורניים, כמו גם את הכלבים המסכנים שעוברים אצל אימא של רונית רגע לפני שהם עוברים הלאה, את הצבעוניות של הבגדים, התסרוקות והצעיפים, וגם את התיק שנתפר בשיעורי המלאכה ממעיל ששאריותיו הוסתרו.

מה אגיד?

מדליק.

אם לא קראתם - חובה להצטייד בעותק ולקרוא מיד.

 

הפונקציה החיובית של האבל - אנה אנקוויסט

הבוקר, בגלריה של הארץ, קראתי את הראיון עם אנה אנקוויסט, שאיבדה את ביתה בתאונת דרכים.

שירי לב ארי אומרת: ‘נראה שאת ממשיכה לחוות את עוצמת האובדן גם עכשיו, שבע שנים אחרי’.

ואנה אנקוויסט מגיבה: ‘כל יום, כל רגע. וזה לעולם לא יעלם’.

שירי ממשיכה: ‘את לא רוצה לוותר על זה’.

ואנה עונה: ‘לא, זה מה שנשאר לי ממנה. לחשוב עליה זה לחיות אותה, ולכן גם כתבתי את הספר עליה. כך הייתי חייבת לחשוב על החיים שלה, על מי שהייתה…’.

ואני חושבת לעצמי שזה מה שאובדן קשה עושה.

זו ואריאציה על מה שקרה לי

בגלל שאימא שלי עזבה אותי בגיל כל כך צעיר ובאופן כל כך דרמטי - אני חושבת עליה באינטסנסיבות גבוהה יחסית. לא כל יום, לא כל רגע - אבל הרבה מאד.

היא הייתה הסיבה הראשונה בגללה למדתי פסיכולוגיה. היא הייתה המוטיבציה ללמוד ספרות. בינתיים הפקתי סביב חייה כמה עבודות וביום השואה האחרון מסרתי אותם למשמרת במשואה, המכון ללימודי השואה, בתל יצחק שכל כך קרובה לי גאוגרפית. וכך אני מחיה אותה גם בשביל אחרים.

ומי יודע לאן עוד יוביל אותי הקשר עם אימי?

פרס ישראל - זוית אישית

הייתי גאה.

אהבתי את הדגש שקיבלה הפעם האקדמיה, וגם ארגונים שעושים למען הכלל. אהבתי את העובדה שהיה מספר נשים רב מבעבר.

שמחתי מאד שהכרתי חלק מהמקבלים, באופן אישי, או דרך דברים שכתבו והגו.

שמחתי לראות את אידה פינק, שכוחה הפיזי כבר לא במותניה, אבל רוחה איתנה. אישה פינק כותבת נפלא ומי שעוד לא קרא את סיפוריה - טובה שעה אחת קודם. היא עזרה לי מאד במהלך השנים שלמדתי בחוג לספרות.

שמחתי מאד לראות את טוביה ריבנר. בשיעורים של שירה אקפרסטית, למדנו אותו. איש חזק, משורר גדול, איש עם רוחב יריעה אומנותי. נפלא. לצערי לא הספקתי ללמוד אצלו אישית, כי הוא כבר לא מלמד בחיפה.

שמחתי מאד לראות את אניטה שפירא וגם לשמוע אותה. גם היא מצוטטת בהרחבה בעבודה שהגשתי בחוג לספרות. אני מוצאת שעשתה עבודה גדולה כשסיפרה את הסיפור של הקהיליה בארץ, שלא ממש קלטה את ניצולי השואה. האמת - חשובה.

שמחתי מאד לראות את סמי סמוחה, איש יקר, חכם, אנליטי, אמיץ וצנוע שליווה אותי בחוג לסוציולוגיה, כשהייתי אסיסטנטית שלו, וגם בהמשך.

שמחתי שפר”ח מקבלים פרס - מגיע להם. ושוב, הכרתי אותם דרך עבודה.

שמחתי שעזר מציון קיבלו פרס. פגשתי אותם לראשונה באמצעות הסנדויצ’ים שלהם שמצאתי בהקרנות ובימים ארוכים במחלקה האונקולוגית של תל השומר.

שמחתי בארגוני הנשים ששניים מהם (ויצו ונעמת) הכרתי טוב, בעיקר דרך עבודה.

ושמחתי גם באחרים.

הייתה הזדמנות נהדרת לראות מה יש ומה נעשה.

החויה המרכזית שלי מיום העמצאות - היה הטקס. חיכיתי ונהניתי.

שישים (60!) מיליון סינים הושמדו ע”י הסינים עצמם

כבר עברו להם יותר משישה חודשים מאז חזרנו מסין, אבל המסע לא נגמר. הוא התחיל בחבורה של אנשים שיושבת באוטובוס ויוצאת לדרך ונמשך באופנים שונים.

מידי פעם מתקבלת הצעה, לצאת לטיול משותף בארץ, ומידי פעם מתקיימים מפגשים קטנים בין חבורות ו/או זוגות שיצרו קשר באוטובוס הזה.

המדריכה שלנו עדיין שולחת תזכורות אלקטרוניות.

בסוף החודש נלך להצגה בתיאטרון חובבים בגני תקווה: ‘ביקור הגבירה’, בהשתתפות דיבי בן יוסף, אחד המטיילים איתנו.

בשבת ארחנו את איגו ודבורה, זוג חברים שישבו לצידינו באוטובוס במהלך הטיול. ‘ברבורי פרא’,  הספר שקראנו לפני המסע הוא עדיין נושא לשיחה.

60 מיליון סינים הושמדו בידי הסינים עצמם בימי המהפכה.

 

לא יאומן, ואולי, כן. כן יאומן. מה שאנשים יכולים לעשות לאנשים!

 

 

‘המוות והפינגוין’ + ‘אהבה זועקת בלב העולם’ - מוות אוקראיני מנוכר ומוות יפני רגיש

שני ספרים סיימתי לאחרונה:

‘המוות והפינגווין’ של אנדרי קורקוב ו’אהבה זועקת בלב העולם’ של קיואיצ’י קאטאימה.

שניהם עוסקים במוות.

בספר הראשון, המוות הוא תופעה שמתרחשת, בלי שמישהו מתייחס אליה, הוא מתוכנן מראש, כולל טקסים מטקסים שונים, כולל הכנת נקרולוגים לאנשים חיים שבמהלך הספר מתגלים כמי שמסמנים את המוות הקרב, המתוכנן ומופק ע”י אחרים. המוות הוא עוד אחת מהתופעות שמעידות על ההתפוררות ההולכת וגוברת, על האנומיה החברתית שמאפשר שכל דבר יקרה בה, ממש באופן סתמי. 

ילדה ננטשת בבית זר, אישה צעירה מוצאת את עצמה במיטתו של איש,  אנשים נעלמים סתם כך וגבר שמקבל אקדח כדי שיתאבד בו - הם חלק ממה שקורה שם, במין אגדה אכזרית או חלום רע.

הנקרולוגיה שם היא לא רק עיסוק ומקצוע, היא ז’אנר ספרותי, שיש לו ביקוש.

הארגון שמאחורי ההמתה של אנשים, מאורגן כמו כל ארגון, יש בו בוס, מזכירה, כספת, חדרים, עובדים אחרים, דולרים, חופשות מתוכננות ולא מתוכננות, משימות ומועדים לסיומן, משובים ועוד.

הכל מזכיר לי את הרולטה הרוסית. על המוות הזה אף אחד לא מזיל דמעה. המוות הוא ממש סתמי ולא אישי, כולו עניין של אינטרסים ואדמיניסטרציה. על מות סבתו, יודע הגיבור חצי שנה אחרי שמתה, וגם היא כדמויות אחרות, נקברת באופן סתמי.

אחת הדמויות המענינות היא הפינגוין, שבסופו של דבר מקבל בהשתלה לב של ילד. יחיה או לא? לא ברור, אבל אולי הפינגוין הזה שבסופו של דבר הושתל בגופו לב של ילד מת - הוא הדמות הכי אנושית בסיפור.

ניגוד גמור ביחס למוות הזה ניתן למצוא בספר השני.

המוות מופיע כמפיק געגוע שנמשך ומשתרע על מספר שנים.

הוא מופיע גם באמצעות סבו של הגיבור, השודד בעזרת נכדו את הקבר של אהובתו משכבר הימים, כדי שיהיו לידו, לעת זקנתו ובמותו - כמה מעצמותיה. הנוסטלגיה קורמת עור וגידים חיים ועכשויים.

הנכד עצמו, נער כבן 16, מגלה את רכותה ועוצמתה של האהבה גם דרך הסיפור של סבו וגם דרך אהבתו המתרקמת והולכת ונטווית בעדינות של כורי עכביש דקיקים אל נערה בת גילו, ילדה בבית הספר שלו.

הספר מתחיל בפרידה של הגיבור והורי חברתו מהנערה הצעירה שחלתה בלוקמיה ממנה לא החלימה. הם יוצאים לאוסטרליה, כי לשם רצתה להגיע הגיבורה האהובה, שם רצתה שאפרה יפוזר. הוא מסתיים בשובו של הגיבור אל המקום ממנו הכל התחיל עם אהבתו החדשה ועם חלק קטן מאפרה של חברתו הקודמת. רק עכשיו הוא יכול להיפרד ממקצת האפר שלה, ולדבר ולזכור את מה שהיה לו עם הנערה ועם הסב שמת בינתיים.

סיפור האהבה הפך לאגדה טובה.

המוות הוא אישי. יש לו שם, ריח, פרחים ומרחבים.

שני ספרים שכדאי לקרוא בנושא שמרכיב כל דרמה אנושית. אולי אפילו כדאי לקרוא בצמידות ולשים לב שהמוות, כמו הלידה וכמו החיים עצמם, יכול להיות אישי או לא. לבחירה?

קשקושה, השקט לפני שהכל חוזר לשגרה, מסירת הנכדים והספרים

החזרתי גם את הנכדה שלי הביתה, לא לפני שצחקנו עד דמעות כשדיברה על קשקושה (במקום שקשוקה) ויצאתי עם הקטן שבחבורה (בן שנתיים וחצי) לפארק המשחקים. בעוד כשנתיים יוכל גם אולי הוא להצטרף לסבב הנכדים בחופשות, ולגרום לי להתגלגל מצחוק. הוא כבר גדל בתוך העברית ולכן יצטרך ללמוד להצחיק אותי באופנים אחרים…

קצת עייפה. יש דברים שהיו טובים ויש פעילויות מתוכננות שלא הצלחתי לבצע עם הנכדים. אבל, החשיבות הגדולה ביותר שאני רואה בביקור שלהם, מעבר לסיפוק צרכים פסיכולוגיים שלי ושלהם, הוא ההזדמנות לדאוג לערכים מסויימים שיעברו הלאה, החל מביקורים במוזיאונים שנערכו לצורך זה וכלה בויכוחים על מה אני כן או לא קונה.

ומכאן בזוית חדה כמעט חוזרת לשגרה: ממש בימים אלה שאני מרגישה מועשרת ועשירה בגלל הקשר עם דור ההמשך, אני מרגישה גם עשירה מידי בחפצים, עד כדי הצפה. אני מחליטה מידי זמן לוותר על כמה מהם. אחרי שנתתי סטים שלמים של כוסות לאחת מהבנות, ואחרי שתרמתי גביעי קריסטל עדינים, פגיעים ובאותה מידה יפהפיים, שהשארתי אצלי  אחרי מות אימי, אני מתחילה להיפרד מספרים.

הניקיון הזה, שרונית מטלון, מורתי לשעבר, בוודאי לא תוכל להבין - נחוץ לי.  מידי פעם אני מרגישה חנוקה מהתרבות כפי שהיא משתקפת בבית שלי, שלא רק שהלך ונעשה קטן עם השנים, אלא שגם קל מאד להעמיס עליו מחדש.

היום, כשאבקר אצל אחי, אמסור חמישה ספרים למי מילדיו שירצה בכך:

1. עבודה זה שמחה של סקוט אדמס, שקיבלתי כמתנה מאיפ”א.

2. הטאו של פו מאת בנג’מין הוף, שקיבלתי מנועץ לשעבר.

3. סערת נפש של ד”ר יובל יורם, שקניתי לעצמי בשעתו.

4. כלים שלובים של יהודית ריכטר, ספר שכתבה בימים שלפני מדינול, ושקניתי לעצמי מזמן.

5. ספר שנקרא “Honku” מאת אהרון נפרסטק, שיקבלתי מחברה טובה ועוסק בזן.

 

עוד ספר אחד שנקרא ‘שיטת ה- IBM, מאת באק רוג’רס עומד להימסר לקרוב משפחה שמצא את עצמו ממש בימים אלה ב- IBM.

 

אני מסתכלת בארון הספרים שלי ונראה שחסרות לו כמה שיניים במקום שיצאו הספרים שאמסור. המשמעות: יש צורך לסדר אותו מחדש.

ספרים שכרגע לא אמסור בכלל:

ספרות יפה, גשטלט, יסודות הפסיכולוגיה, וספרים מרכזיים ביעוץ ארגוני.

כל השאר עומד לצאת מפתח הבית בימים ובשבועות הקרובים.

אני דווקא נהנית מהפרידה הזו. נושמת לרווחה.

 

ואחרי שאמסור הכל - ישוב השקט לשכון כאן.