ארכיון פוסטים מהקטגוריה "שואה&#quot;‏

ריבי בן ארי ז”ל וטל יופה, ב”סינמה בלש”

יוני 28, 2008

אני פותחת את העיתון, קוראת כרגיל, את הכתבות שמעניינות אותי, ומדלגת על אלה שאינן מעניינות. והנה אני משתקעת לי בכתבה שנקראת “סינמה בלש” (ענת אור). המשפחה האלמונית מעניינת אותי, הסיפור של יופה מעניין אותי. אני מתקדמת ואופס - נעצרת לי הנשימה לרגע.

ריבי, האם זו לא ריבי שאני מכירה? אני חוזרת לתמונה ומסתכלת על ריבי החיילת, לא הכרתי אותה אז, אבל אין לי ספק: אלה הפנים של ריבי.

את ריבי ובעלה, מתי, הכרתי לפני הרבה שנים. הם היו חברים מאד טובים של נורית ודני. הייתה להם ילדה אחת, סיון.

היינו נפגשים בימי שישי, בד”כ בביתם של נורית ודני, מפצחים ומדברים. 3 זוגות צעירים. לי היו שני ילדים, לנורית לא היו ילדים, אבל קיונו שיהיו. היו להם כלבים, ובעזרתם קיבלנו את הכלב הראשון שלנו: פוינטר טיפש למדי.

במהלך השנים, כולנו התגרשנו. כל אחד הלך לדרכו. הבתים שלנו באחוזה, חיפה, פורקו לטובת בתים אחרים בארץ ובעולם.

ידעתי שריבי הלכה ללמוד פסיכולוגיה, כמה שנים אחרי. ובסופו של דבר גם היא נעלמה מעיני, כמו האחרים. אחר כך למדתי שנישאה לפסיכולוג בכיר ושנפטרה במהלך טיפולי הפרייה. כיוון שכבר לא שמרתי איתה על קשר, מצאתי את הדברים בעיתון. חבל, אמרתי לעצמי, הנה עוד אחת שירדה מהמדף של החיים ועברה לעולם שכולו טוב, טרם זמנה. 

לא ידעתי שהייתה בין מקימי שלום עכשיו, אבל - בהחלט נראה שהתאים לה.

החיים נמשכו, ורק לעיתים, ברגע קצרצר של נוסטלגיה, היה עולה זכרה של ריבי בראשי, והנה שוב מופיע העיתון ומביא את הסיפור שלה.

עכשיו מצאתי גם שהייתה בתם של ניצולי שואה, שאיבדו את בתם הבכורה בזמן המלחמה, שאחיה נהרג בסיני, ושאימה מתה משיברון לב אחרי נפילת הבן. 

אביה של ריבי נשאר לבד.

אחר כך נישא מחדש לפנינה גרינשפן, מגטו ורשה. חשבתי על האנשים האלה, שגם בני משפחתי היו ביניהם, שידעו לחזור ולתת אמון באחר, שידעו לחזור ולחפש קשר אינטימי. מקווה שהיה לו טוב. ככל שאפשר היה.

לפני כעשר שנים נפטר, לא לפני שביקש שימשיכו ויעלו לקברו של בנו.

וזהו, תם סיפור המשפחה. משפחת וולקוביץ - איננה עוד.

 

והסיפור היה אכן תם ונשלם, אלמלא טל יופה, שמצא בהם עניין.

 

שמחתי:

א. למצוא בכתבה, משהו אנושי וחם על מתי, שממשיך ועולה לקבר גיסו בכל יום זיכרון. 

ב. שיש מי שעולים לקברם של בני המשפחה, שאינם ממש בני משפחה שלהם, אבל שמשהו נגע בהם מספיק כדי להתמיד בשמירה על קשר כל השנים הללו.

ג. על שטל יופה, מצא מסמכים באשפה, ורגע לפני שנעלמו כמו ניירות רבים אחרים, טרח והפיק את סיפורה של משפחה אחת, סיפור שהתחיל בשואה והסתיים כאן. הסרט הזה על ניירות זרוקים במכולה ירוקה, הוא סיפור של כל כך הרבה משפחות.

ד. שתהיה לי אפשרות לראות את הסיפור של ריבי, שהיכרתי וכנראה לא הכרתי.

 

ואני - מחכה כבר לראות את הסרט.

אהרון צ’חנובר, חזנות והאוניברסיטה הפתוחה - פתרון חידה לילית

יוני 12, 2008

כמעט שאין אף פינה לחניה. בסוף מצאנו, קצת בחול.

ממש בכניסה לאולם אני פוגשת את דוד אולמן. מכירה אותו מזמן: סטודנט בחוג לעבודה סוציאלית שלימדתי אותו מבוא לסוציולוגיה, כנראה וגם - מכר של אבי, משה רובינשטיין, מקריית חיים, כשאבי מצד אחד - בפעיל במועדון הפנסיונרים ודוד מהצד השני עובד בעיריית חיפה כעובד סוציאלי, ואולי היו להם גם קשרים קודמים. בעוד אני לוחצת את ידו של דוד, התמקם לו אבי ז”ל בינינו.

בתוך האולם, אנחנו יושבים בשורה שמונה. מתחתינו אני רואה יהודי גדל גוף בג’ינס, תלבושת לא שגרתית באולם, וכיפה גדולה מאד על ראשו ושורשיה מעוטרים זהב. אני מזהה את צ’חנובר, שקיבל פרס נובל למדעים.

אחר כך הקונצרט מתחיל. זו השנה השנייה שהאוניברסיטה הפתוחה מקיימת קונצרט מדהים שכזה.

על הבמה עומדים יהודים מכל גווני היהדות: מסולסלי פאות, מגולחים למשעי, עם כיפה סרוגה, עם כיפה שחורה, עם זקן, בלעדיו, עם חליפה מערבית ועניבה צוהלת, ועם מעיל שלושת רבעי, צעירים מאד, מבוגרים - כל הקשת.

בקהל, חילוניים רבים וגם דתיים במגוון הצבעים והתלבושות. אני שומעת עברית, אנגלית ומעט אידיש.

לפני יושבת אישה צעירה ומתמוגגת מתגובות אביה. דמעות זולגות על לחייו כשמשמיעים את היצירות הנפלאות האלה שליוו את העם היהודי כל כך הרבה שנים. הכי אהבתי את ה”א מוליקער ייד” שפרושו “יהודי מפעם”, שיר באידיש שהושר בסולו על ידי אחד החזנים, שגם בגופו ובתנועותיו הזכיר לי יהודי של פעם. לתדהמתי יכולתי להצטרף בהמהום או בשירה לרבות מהתפילות, השירים והנעימות. התגעגעתי למה ששכחתי.

באמצע קם צ’חנובר, שהוזמן לבמה ואמר שהזהירו אותו שעם קבלת הפרס, יתחיל להיות מומחה לכל דבר. אבל הערב הגיע כיוון שהוא אוהב חזנות והיא ציר חשוב בחייו.

מכאן ואילך אקדיש את הפוסט הזה לנקודות שהעלה בדבריו, ללא סדר עדיפות, קדימות ו/או אחר:

1. הקשר בינו לבין החזנות - ישיר: לולא החינוך היהודי והערכים שקיבל, כולל החזנות - לא היה מגיע לפרס נובל.

2. נכון להיום בחר להיות שגריר של החינוך, שנושא את השבר הגדול של המערכת החינוכית בארץ.

3. רבע מחתני פרס נובל הם יהודים. הישג מרשים ביותר, בהתייחס לעובדה שסך כל היהודים בעולם הוא כגודל שנחאי או ניו יורק.

4. הוא זוכר את סיפורי אביו על בית הכנסת הגדול בורשה, שלא נשאר ממנו שריד. יהודים רבים מילאו את בית הכנסת וגם את הכיכרות והרחובות הסמוכים בחגי ם חשובים, והחזן יוסלה רוזנבליט היה ממלא בקולו את המקום. האחריות שהייתה מונחת על כתפיו של החזן הייתה גדולה מאד, לעזור ולפתוח את הדלתות, שישמעו את אלה שלמטה - למעלה, לפני נתנה תוקף.

5. עד כמה שהוא יודע, הוא חתן פרס נובל היחיד שהחזנות והתפילה הביאו אותו לגילוי המדעי וגם להזדמנות ללחוץ את ידיד מלך שבדיה.

5. החזנות היא כעין שכבה חיצונית בין הקהל לבורא, ותפקידו להביא את דבר הקהל למעלה.

 

היה משעשע, היה עצוב, היה מכיל, היה ארוך, היה קצר מידי. החזיר את רגעי הגדולה של יהדות שרבים מבניה הושמדו בשואה.

 

שלוש שעות שנתנה האוניברסיטה הפתוחה לקהילה - היו בשבילי חויה רוחנית, אסתטית, יהודית ואנושית נהדרת.

הפונקציה החיובית של האבל - אנה אנקוויסט

מאי 22, 2008

הבוקר, בגלריה של הארץ, קראתי את הראיון עם אנה אנקוויסט, שאיבדה את ביתה בתאונת דרכים.

שירי לב ארי אומרת: ‘נראה שאת ממשיכה לחוות את עוצמת האובדן גם עכשיו, שבע שנים אחרי’.

ואנה אנקוויסט מגיבה: ‘כל יום, כל רגע. וזה לעולם לא יעלם’.

שירי ממשיכה: ‘את לא רוצה לוותר על זה’.

ואנה עונה: ‘לא, זה מה שנשאר לי ממנה. לחשוב עליה זה לחיות אותה, ולכן גם כתבתי את הספר עליה. כך הייתי חייבת לחשוב על החיים שלה, על מי שהייתה…’.

ואני חושבת לעצמי שזה מה שאובדן קשה עושה.

זו ואריאציה על מה שקרה לי

בגלל שאימא שלי עזבה אותי בגיל כל כך צעיר ובאופן כל כך דרמטי - אני חושבת עליה באינטסנסיבות גבוהה יחסית. לא כל יום, לא כל רגע - אבל הרבה מאד.

היא הייתה הסיבה הראשונה בגללה למדתי פסיכולוגיה. היא הייתה המוטיבציה ללמוד ספרות. בינתיים הפקתי סביב חייה כמה עבודות וביום השואה האחרון מסרתי אותם למשמרת במשואה, המכון ללימודי השואה, בתל יצחק שכל כך קרובה לי גאוגרפית. וכך אני מחיה אותה גם בשביל אחרים.

ומי יודע לאן עוד יוביל אותי הקשר עם אימי?

ד”ר ציפורה בלכר - כמשל להיסטוריה שמהלכת בינינו

מאי 20, 2008

לפני כמה ימים צפיתי בטלויזיה. ציפורה הגיחה ומילאה את המסך בקולה האיטי ובעברית המודגשת שלה. לא ראיתי אותה שנים. רק עכשיו גיליתי שהייתה אישה לוחמת, אחות במלחמת העולם השנייה. אני היכרתי אותה רק כסוציולוגית באוניברסיטת חיפה, עולה חדשה מרוסיה. ההיסטוריה מהלכת בינינו ופעם אחרי פעם אני נוכחת בניתוק שלי ממנה.

ציפורה. לא הייתי סטודנטית שלה. היא עניינה אותי כאדם ולכן זכרתי אותה. לא החלפנו יותר ממילות שלום. אבל תמיד זכרתי את עיניה שחיפשו עוד משהו. אני רק יכולה לנחש שאולי הייתה זו הזדמנות לקשר, לשיחה, אולי סתם עניין שגילתה בי או בסובב אותה, אולי משהו אחר. שום דבר לא בטוח.

כמה מעט אני יודעת על האנשים סביבי, חשבתי לעצמי, כמה הכל בסופו של דבר - שטוח. ואלה שיש לי קשרים איתם. האם אני באמת מכירה אותם?

קצת באיחור - שמחתי מאד לשמוע על מקצת מקורותיה, שמחתי לשמוע אותה שרה והרגשתי שחבל לי, שהחמצתי אותה.

אבל טוב שראיתי ולמדתי עוד משהו, עליה ועל ההיסטוריה הנשית בעת מלחמה.

פרס ישראל - זוית אישית

מאי 8, 2008

הייתי גאה.

אהבתי את הדגש שקיבלה הפעם האקדמיה, וגם ארגונים שעושים למען הכלל. אהבתי את העובדה שהיה מספר נשים רב מבעבר.

שמחתי מאד שהכרתי חלק מהמקבלים, באופן אישי, או דרך דברים שכתבו והגו.

שמחתי לראות את אידה פינק, שכוחה הפיזי כבר לא במותניה, אבל רוחה איתנה. אישה פינק כותבת נפלא ומי שעוד לא קרא את סיפוריה - טובה שעה אחת קודם. היא עזרה לי מאד במהלך השנים שלמדתי בחוג לספרות.

שמחתי מאד לראות את טוביה ריבנר. בשיעורים של שירה אקפרסטית, למדנו אותו. איש חזק, משורר גדול, איש עם רוחב יריעה אומנותי. נפלא. לצערי לא הספקתי ללמוד אצלו אישית, כי הוא כבר לא מלמד בחיפה.

שמחתי מאד לראות את אניטה שפירא וגם לשמוע אותה. גם היא מצוטטת בהרחבה בעבודה שהגשתי בחוג לספרות. אני מוצאת שעשתה עבודה גדולה כשסיפרה את הסיפור של הקהיליה בארץ, שלא ממש קלטה את ניצולי השואה. האמת - חשובה.

שמחתי מאד לראות את סמי סמוחה, איש יקר, חכם, אנליטי, אמיץ וצנוע שליווה אותי בחוג לסוציולוגיה, כשהייתי אסיסטנטית שלו, וגם בהמשך.

שמחתי שפר”ח מקבלים פרס - מגיע להם. ושוב, הכרתי אותם דרך עבודה.

שמחתי שעזר מציון קיבלו פרס. פגשתי אותם לראשונה באמצעות הסנדויצ’ים שלהם שמצאתי בהקרנות ובימים ארוכים במחלקה האונקולוגית של תל השומר.

שמחתי בארגוני הנשים ששניים מהם (ויצו ונעמת) הכרתי טוב, בעיקר דרך עבודה.

ושמחתי גם באחרים.

הייתה הזדמנות נהדרת לראות מה יש ומה נעשה.

החויה המרכזית שלי מיום העמצאות - היה הטקס. חיכיתי ונהניתי.

יום הזכרון גם לחיילים ‘לא גיבורים’, שלא מספרים עליהם

מאי 7, 2008

כשתשמע הצפירה הבוקר, אהיה בבית הקברות, ליד קברו של איש צעיר שמצא את מותו בצבא במה שיכול להיקרא ב”נסיבות  טראגיות”, וצרף את משפחתו לשכול.

כמה עצוב. בחור צעיר, שיכול היה לחיות אולי, אבל - בחר במידה כזו או אחרת של מודעות בהיפך הגמור. ירה לעצמו כדור בראש, בשרותים.

אני זוכרת עד היום את הטלפון שבישר. אביו היה על הקו, אני הייתי במטבח, בעצם בין המטבח לסלון, בבית שהיה לנו בתל אביב. אז רק ידעתי שמת. עוד לא הבנתי שהתאבד.

ומאז, אביו חסר מנוח. מחפש ומחפש. מה בדיוק היה. איפה האי דיוקים. איפה הטופס הזה. למה לא נעשתה הבדיקה הזאת.

והדמעות על קברו של חייל זה, אולי קשות עוד יותר. לא אויב מבחוץ הפיל אותו. מי שהפיל אותו הוא האויב הקטן מבפנים שרוגש ולוחש במשך כל ימינו - ולפעמים מצליח.

ואין מוות כזה יכול לקרות בלי הרבה רגשי אשמה: מי אשם: הצבא? המשפחה? ההורים? האחים? הסבים? הוא עצמו? מי לא ראה ולא שמע? ואולי בכלל גם כאן יש מקום להיסטוריה: שתי משפחות המוצא - ניצולות שואה, לסבתא - מספר על היד. היא ‘בוגרת’ אושויץ, האישה היפה והאצילית הזו. אולי משהו התגלגל לו משם?

דווקא ביום הזיכרון רוצה להזכיר כי לא כולם מתו בקרב. ויש כאלה, והם רבים, רבים מידי, שמצאו את מותם בתאונות בכביש, בתאונות אימונים, ובתאונות ‘פסיכולוגיות’.

גם הם היו חיילים. וגם הם ניסו, אם כי לא הצליחו, להגן על אחרים ועל עצמם. 

גם לכבודם אני עומדת היום, ומקווה שבעתיד ישכילו להוריד את מספרם. 

מילים טובות על פנחס זיונץ מקיבוץ מענית

מאי 5, 2008

מידי פעם, לפעמים לעיתים תכופות יותר או פחות, אני מקבלת במייל חומר שמעביר לי איש יקר מאד, פנחס זיונץ. החלטתי להקדיש לו את הפוסט.

את פנחס מצאתי בחיפושי אחרי מקורות מידע על אימי הדסה לבית קשושנקה (ספר) ז”ל. ידעתי את שמו דרך בן דוד של אימי איתמר ספר ז”ל (שאביו, דודה היחיד של אימי, שעלה ארצה בזמן), מקיבוץ שריד, וידעתי שעזר לו לקראת מסעו לפולין. ובכל זאת עברו כמה שנים עד שהעזתי ויצרתי קשר.

וכך מתחיל פנחס את עדותו השמורה במוזיאון יד לילד שבלוחמי הגטאות:

שמי פנחס זיונץ . אני מעיר קטנה בפולין ששמה ברנוב (באזור העיר לובלין). כשהמלחמה פרצה בשנת 1939 הייתי בן שמונה וחצי.

בלילה לפני גירוש היהודים מן הגטו, זה היה ב-7 מאי 1942, הגיע לביתנו איכר פולני, ידיד של אבא, עם סוס ועגלה. הורינו ארזו מעט בגדים, עלינו על העגלה ונסענו אל מחוץ לעיר, לחווה של האיכר בה היינו אמורים להסתתר. שהינו שם כשבוע, ואז גירש אותנו האיכר, כי הוא פחד מהלשנה.
הברירה היחידה שעמדה לפנינו היתה להסתתר ביער, ולבקש אוכל מן הכפריים בסביבה.
עדותו זו, ומילים שהחלפנו בשלב מאוחר יותר, היו לי חשובות מאד בניסיון שלי להבין מה קרה ביער, מה היה הדבר שהוביל למות אימי בשנת 1952, כשכבר לא יכולה הייתה יותר.

פנחס היה ילד באותם הימים, ולמרות זכרונו היוצא מהכלל לא זכר את אימי, אבל הוביל אותי לאחרים שכן זכרו אותה. אחת מהן היא דודתו מארה”ב, שהסתבר שכתבה את קורותיה ביומן, מיד אחרי המלחמה. לאימי הוקדשו שם כמה עמודים. קיבלתי אותם ממנה בפולנית, תרגמתי לעברית, והכנסתי לעבודה שהגשתי באותם הימים לאוניברסיטה.

עוד לפני הפגישה ברר פרטים, וכך בפגישה הראשונה שלנו בסמינר הקיבוצים לשם הוזמן כדי להרצות על השואה, שאל אותי את השאלה הקשה מכל: האם את יודעת שהיא שמטה את ידו של הילד שלה?

אמרתי שכן, אבל האמת היא שהייתי נדהמת מידי. לא, לא ידעתי.

איכשהו פתאום הבנתי עוד משהו. פתאום הבנתי ששני ילדיה של אימי, שלו חיו היו אחי, ואיתם ברחה מהמתבן שהתגלה, היו עימה, הקטן נורה ונפל מיד והגדול, פשוט נשמט מידה במהלך המהומה. למחרת, עם שוך הסערה, נמצא קפוא ליד אחד העצים.

פנחס מסר לי את כתובתה של עדה נוספת.

הסתבר לי שהוא מוקד המידע של הניצולים המעטים (כעשרה שרדו, שלושה מהם התאבדו), והיה לי לעזר רב.

ביקרתי אותו בקיבוצו, ופגשתי גם את אשתו המרתקת, רחל, גם היא ניצולה. היא מסרה פרט קטן וחשוב אחר, שקשור בתגובות הסביבה למותה של אימי. כשמחפשים משהו, כל פתית אינפורמציה הוא בעל משמעות.

בארץ היה למורה. שנים רבות עבד בתחום, והיום הוא מעביר את סיפורו ועדותו בפני תלמידים בבתי”ס להוראה ואחרים. וכך, ברנוב, העיר הקטנה בפולין, שרק מעטים שרדו, זוכה בכל זאת לבמה.

מחכה לקבל הרבה מאד מיילים בהמשך, שהם דרישות שלום צנועות וחשובות מפנחס.

ורק - שיהיה בריא וימשיך. וכן, אני צריכה לבקר בהקדם.

נראה. אולי יום העצמאות הוא דווקא היום הנכון?

 

 

שבוע מיוחד במיוחד

מאי 2, 2008

לא נסעתי רחוק, לא פגשתי אנשים חדשים, לא עברתי הרפתקאות שחשוב לכתוב עליהם. ובכל זאת היה  שבוע מיוחד. הכל התנקז אליו, כלומר כל מה שאני עושה וקשור לכתיבה ו/או קריאה.

זה התחיל בבוקרו של יום רביעי המיוחד שבו הקראתי  את הסיפור שלי שנקרא: Borderline. עשיתי זאת בחברת אנשים שאני אוהבת מקבוצת הכתיבה היוצרת מימי האוניברסיטה בחיפה, המשיך בצהרים עם ורד בכתיבת מאמר משותף בנושא סופרויז’ן. בערב קראתי את המכתב הנפלא ששלחה לי ניצה מיפן. להלן הפתיחה שלו:

מהם שלושת הדברים הראשונים שהפתיעו אותי ביפן?

  1. הרכבת התחתית מבריקה מניקיון ובתי השימוש נקיים יותר מאלו של בתי המלון בישראל.
  2. האסתטיקה של קופסאות ארוחת הצהריים בסופרמרקטים – הכל קטן ומעוצב להפליא.
  3. כולם מלוכסנים, גם אלו שאינם יפנים.

 בהמשך  התעמקתי והתעניינתי גם בנושאים אחרים שהופיעו בו כגון: פריחת הדובדנים, הנשים, והאופנועים. בעזרתה של ניצה, הרגשתי שאני קצת שם, מתבוננת דרך עיניה ויודעת את מחשבותיה.

למחרת, ביום השואה הלכתי ל’משואה’ שנמצאת מזרחית לי, ועיינתי שם בספרים בעזרת הדס ובועז. חיפשתי במיוחד חומר על נשים ששרדו ביערות, וגם על הברחה של ילדים מצרפת לשוויץ במהלך המלחמה. היה שם יום עיון ורק בעמל רב - נכנסתי.

אתמול בערב קיבלתי מאמר מקסים שכתבה קליר ונקרא: ‘Artist? Atrtist?’.

הבוקר נסעתי מרחק 20 דקות לבית חרות למפגש הכתיבה של איפ”א, בביתה של מירה. הקראתי שם את הסיפור שכתבתי: ‘אין לי סידור לילדים’. סיימנו את הפגישה הבוקר, ליד התות, העורב ופעמוני הרוח בשאלה לגבי הדרמה בסוף הסיפור. מעלינו חג מטוס קטן והתותים לכלכו את יהודית. הקראתי כמה קטעים נחמדים מהמאמר של קליר.

את היום אסיים ביהוד בערב של המועדון הספרותי שעוסק בספר ‘המות והפינגוין’. מקווה שלא להתפתות הרבה לגבינות הטובות שיהיו שם.

פעילויות שמתקיימות פעם בחודש - התנקזו לשבוע אחד.

 

אני מחכה לדרמה קטנה שתסיים את השבוע הספרותי הזה. נראה מה יהיה.

אבי, משה רובינשטיין ז”ל היה ניצול שואה

אפריל 30, 2008

אני מתגעגעת לאבי השותק, שהיה גורר את רגליו הזקנות ברחובות קריית חיים, בה השתקע ובה חי את רוב ימיו בארץ.

אני מתגעגעת לשלושת ילדיו, שלא הכרתי, ולאשתו הראשונה בלומה לבית רוטשטיין שגם אותה לא הכרתי, ושנאמר עליה שהייתה האישה היפה בעיירה שלהם ריקי. 

אני מתגעגעת לאימו, דבורה הנדל לבית צוקרקופ שעליה דיבר בהערכה רבה ואמר שהייתה צדקת גדולה. אני מתגעגעת למשפחה הגדולה שהייתה לו ושלעולם לא תהיה ממש שלי.

אני מתגעגעת לכפות ידיו הענקיות שבאמצעותן שרד במהלך המלחמה במחנות העבודה שאליהן הוגלה, ושיצרו כלים יפים אחריה (חלקם שמורים איתי היום).

אני מתגעגעת לעצב שהיה נסוך על פניו, לאומץ שלו לחיות למרות הכל וליכולת שלו לצחוק בהצגה של דג’יגאן ושומאכער, ולחייך כשהוא מחבק את נכדותיו על שפת הים.

אני מתגעגעת לאבי שלא רצה להיות קורבן, ושבמשך כל ימי חייו מצא דרכים לעזור לנזקקים  ולתמוך בהם, החל במועדניות של חולים וגמור בבתי חולים ובמועדון הפנסיונרים.

ואין כמו יום השואה להבין כמה מעט הבנתי אותו. חבל.

‘כתיבת קורות חיים’ - השפעת המשפחה שלי על עיסוקי

אפריל 11, 2008

מתחת לכותרת הצנועה הזו, משתרע לו מלוא המרחב, השיר של ויסלבה שימבורסקה שאתמול עשיתי בו שימוש.

התחלתי את המפגש שהנחיתי לכבוד עשרים שנה לאיפ”א, בהקראת השיר, ובבקשה מהאנשים לספר משהו שלא כתוב בקורות החיים שלהם. והם סיפרו. אחר כך גם אני סיפרתי.

קורות החיים שלי לא פשוטים ויכולים היו לפרנס כמה סרטים בקלות. אני בטוחה שיש הרבה כמותי. אבל השאלה שעלתה הייתה איך קורות החיים שלי, ודווקא הדברים שלא כתובים בקורות החיים, עזרו/הובילו/עצבו את היועצת הארגונית שבי.

וכך סיפרתי, איך העובדה שנולדתי לאחר השואה, לשני הורים שהם ניצולי שואה, ולכל אחד מהם היו ילדים משלהם ובני זוג אחרים - איך כל אלה השפיעו עלי. והיו גם דברים שלא סיפרתי, כי קצרה היריעה.

ובכן, מה?

מהורי למדתי את הכח והנחישות וגם את הכאב והחולשה.

למדתי מהם שמה שרואים על פני השטח מסתיר הרבה, ושלעיתים אי אפשר להגיע למה שמוסתר, כיוון שהוא בלתי ניתן להגיה, לדיבור, שהוא נשאר שם לשניות ואחר כך בורח. למדתי על הסוד שאין לו שם וכותרת. למדתי לשכוח. למדתי לזכור. למדתי לקרוא ניואנסים. למדתי מה לא להגיד ומה לא לשאול. למדתי שחשוב להיות פרקטית ושורדת. למדתי שאני צריכה להיות טובה מאד. בכל.

מהסביבה שבה חיינו למדתי את השפות הרבות שאנשים מדברים ואת המשמעות של מפגש השפות והתרבויות על חיי הקהילה והפרט. למדתי שלכל משפחה סידרי עדיפויות משלה, ולמדתי שקונפליקטים על רקע בינתרבותי הם עניין קל להתלקחות. למדתי שיש מומחים להגברת האש, ומומחים להקטנתה. למדתי איך מקטינים את הלהבה. וזה היה חלק מתפקידי כילדה.

כיוון שאימי התקשתה להסתגל למציאות ה’נורמלית’ שדרשה עוד ועוד שכחה והתגברות, וכיוון שהיא נשארה ללא טיפול, הפכתי למלווה שלה. וכך בהיותי ילדה בת חמש ופחות, הייתי שותפה לשיטוטיה חסרי הפשר ברחובות הקריה בימים קשים, הייתי ליועצת שלה, לפסיכולוגית שלה, לאימא שלה ולסופרוייזור שלה.

כשאימי החליטה לשים קץ לחייה, הייתי שם. הייתי בתוך השיא של הדרמה של חייה ומותה, ושיחקתי עם אחי בשקט. לא הבנתי. סערות יכולות לקרות ללא תנועה של ענפי העצים. את זה למדתי. למדתי כמה שברירים האנשים ולמדתי שצריך להשגיח וגם זה לא עוזר.

בהמשך היה לי טבעי ללמוד פסיכולוגיה, אבל הפסיכולוגיה לא נתנה את מה שרציתי, ולכן בסופו של דבר מצאתי את עצמי ממשיכה לתואר שני בסוציולוגיה. משם הדרך ליעוץ ארגוני הייתה קצרה. כן, כן לעבוד עם אנשים, ללוות, לעזור, לפתור אם רק אפשר, להיטיב. אבל - והיה אבל גדול, רק עם כאלה שיכולים לעזור לעצמם גם כן, כאלה שיש להם כוחות רבים.

בעת ההיא למדתי והבנתי שאחריות גדולה על אנשים חלשים ודאגה מתמדת לשלומם - מאיימת עלי. אחי עושה את זה בהצלחה. אני בחרתי לעבוד עם בריאים.