תטיס, נימפת הים המפורסמת, הטילה את בנה אכילס את נהר הסטיכס. הנהר יכול היה להעניק אלמותיות לאנשים בני תמותה. תטיס רצתה בזה עבור בנה, שנולד לה ולפלאוס שהיה בן תמותה רגיל. אלא מה? היא אחזה בעקבו שלהתינוק בזמן שטבלה אותו בנהר, וכך נותר אזור זה פגיע.
אכילס הצליח רבות, כל זמן שלא נודע סודו, לכן הקפיד מאד אכילס לעטות את השיריון שלו ולהגן על העקב. חכן היה אכילס - חזק מאד וגם חלש מאד. בסופו של דבר מת, כתוצאה מפגיעה של חץ מורעל בעקבו.
אחד הדברים שעליהם עמלים אנשים רבים - הוא ההסתרה של מה שחלש. הפחד הוא מפני החץ המורעל שעלול להישלח. כתוצאה מזה עוברת אנרגיה רבה לכיסוי והסתרה, אנרגיה זו יכולה הייתה להיות מנוצלת בצורה הרבה יותר טובה להתפתחות ולהתחזקות של הצד החלש. במצב של הסתרה - אין אפשרות לצפות לתמיכה, במקום הזה - אין צמיחה.
לא יודעת אם זה בגלל הניסיון שהצטבר, או בגלל שעקב אכילס שלי - שטחו גדל, או בגלל שצברתי ביטחון - היום אני מרגישה פחות חייבת להגן.
לעיתים, בפרספקטיבה של זמן, גם מה שנראה כחולשה - הופך להיות מאגר של כח. בעולם של הגשטלט - עקב אכילס הוא מקום שכדאי לשהות בו, לסקור אותו, להרגיש אותו. הקוטב הזה יכול להוסיף הרבה. הצמיחה יכולה לבוא משם. רק מגע הדוק יכול לייצר שינוי.
לעולם לא אשכח, איך בעלי הראשון, ישראלי וצבר, יליד הארץ, ממשפחה שנחשבת למלח הארץ, אמר לי שאני גלותית. הוא, שהיה לדעתו גם מומחה באסתטיקה, חשב שהעדי שלי, שלא היה תוצרת משכית או עבודת יד תימנית - אלא עשוי מפנינים (מלאכותיות, לא היה לי כסף ליותר מזה) - הוא הסמל וההוכחה.
שנים לפניו ניסיתי להסתיר את מוצאי הגלותי. היום המוצא הזה עוזר לי. בעולם של גלובליזציה - מה שנחשב אצלו וגם אצל אחרים לעקב אכילס - עוזר לי.
וגם השפה הגלותית שלי, האידיש, ששנים לחם בה גם הממסד, ושנים התביישתי לדבר בה בקול רם (בילדות בקריית חיים, היו חוקים נוקשים: “עברי דבר עברית”…), הפכה להיות מקור של כח. החל מקריאה ודיבור של חומר בגרמנית וכלה בקריאה של שירי איציק מנגר ואף תרגומם לעברית.
הנה כאן אחד השירים שתרגמתי, גלותי לגמרי.
עקידת יצחק/איציק מנגר
ערסל, ערסל אותי, גורל עוור/אני חולם בעיניים פקוחות/ציפור גדולה כסופה/עפה מעל ים ותהומות.
מה נושאת עימה עבורי הציפור הכסופה/רק אלהים שבשמים ידע/אולי את גביע הקידוש של סבא/מלא ביין מתוק מהארץ הקדושה?
אבל מי זה את שמו של סבא נשא?/הנה, הוא פנה אלי/בעל העגלה מסטופצ’יט/”איציק, העקידה לך מחכה”.
ועיניו אותי מבעירות/כשני כוכבי סתיו/ושיערות זקנו האפור ברוח נפרעות/ושבע דמעות לו זולגות.
מוביל אותי סבא בידו/מעל ערים וכפרים ובורות - /הערים קטנות, הכפרים - לא/ואנחנו מדלגים מעל המשוכות.
“איציק, התזכור?” - אומר סבא/ לפני שנים רבות -/ כשהמלאך לפנינו הופיע/ואתה ניצלת?
עכשיו התחרט לו, האל הזקן/והוא תובע ממני את הקורבן/וזאת למרות שחייתי כפר פעמים הרבה/ ומתתי לא אחת.
סופו של דבר, די, אני לא צריך ממנו דבר/ושלא יחשוב לו זה שבשמיים - איציק, טוב שאמך מתה/ונחסך בכיה כמים.
מוביל אותי סבא בידו/מעל ערים וכפרים ובורות - הערים קטנות, הכפרים - לא/ ואנחנו מדלגים מעל המשוכות.
