ארכיון פוסטים מהקטגוריה "שירים&#quot;‏

אדם זגייבסקי - נקמתם של המופנמים

מאי 26, 2008

“השירה היא נקמתם של המופנמים. האנשים המופנמים לא מוערכים מספיק בחברה - הם נשארים בבית, קוראים ספרים, מקשיבים למוסיקה, אף אחד לא צריך אותם במיוחד. אבל כשאתה המופנם מסוגל לייצר משהו כמו שיר, והשיר הזה נכנס לספירה הציבורית, פתאום באופן פרדוקסלי אתה מקבל תפקיד חברתי”.

ציטוט מדבריו של המשורר אדם זגייבסקי בכתבה של שירי לב ארי, גלריה של הארץ מהבוקר.

נפלא. ומה שנכון לשירה נכון גם במידה מסוימת לספרות בכלל, אם כי פחות.

זה לא המקצוע היחיד למופנמים. יש עוד. לא כל כך רואים את זה במסיבות סוף שנה של ביה”ס, אבל רואים את זה במסיבות ובנסיבות אחרות שהחיים מזמנים.

וזה נפלא שגם לאלה שעולים על הבמה הציבורית יש תפקידים, וגם לאלה שנשארים מחוץ לבמה. בסוף - הבמה הציבורית מתעשרת בכל מיני אנשים.

 

הזרה עצמית - ב”אלמוגי הזמן”

מאי 26, 2008

הפתעות משמחות של רוח:

ביקשתי כמו שכבר סיפרתי, מאמר מפרופ’ יואב ורדי, וקיבלתי שניים. חוץ מזה קיבלתי גם ספר שירים שכתב: “אלמוגי הזמן”. איזה כיף. תודה גדולה!!!

שמו של הספר משך את תשומת ליבי מיד. כמה מעניין: אלמוגי הזמן. כאלה שאפשר אולי למצוא תחת המים? אסוציאציות מיידיות: אילת, מחרוזת, כתום, לבן.

גם שמו של השיר, הזרה עצמית, משך את תשומת ליבי. האסוציאציות קשורות למקצוע: זה מה שמלמדים אותנו: הזרה עצמית. צורך בהגדלת המקצועיות. לדעת להסתכל מהצד. לא לקחת חלק בחיים של האחר, ללמוד אותם. אולי אז אפשר יהיה לעזור לו. אולי. לא להגיד “אנחנו” כמו שלימדו אותי בקורס של מורות חיילות לפני יותר מארבעים שנה, אלא להגיד “אני” ו”אתה” ולא להתבלבל ביניהם.

וכך כותב יואב ורדי המשורר, שהוא גם פרופ’ יואב ורדי ומורה במכללה למנהל, בראשון לציון:

“מהלך בקרב הילידים

באיתקה שלי

כמו חוקר שבטים

באי אוקיאני נדח או יער-עד

צופה מן הצד

בכל הנעשה ובנשמע

ובשולי הדשאים הירוקים

רושם לפני נהגים של חולין

וטקסים של חג ומועד

לומד מהם הליכות וביגודים

ובוחן גנונים של חיזור עכשוי–

…………”

 

גם פה לא אביא את הסוף. חפשו אותו.

את השיר הזה חשבתי להקריא לסטודנטים שלי, והחלטתי שאולי כדאי להביא אותו גם אליכם, וייתכן שאקריא אותו בכל זאת גם להם.

ולמעוניינים באמת, בטבעון, תתקיים השקה של הספר: “חוצה ברגל את האטלנטי” של בילי קולינס, ספר שתורגם ע”י יואב ורדי ומלכית מלכין. האירוע יתקיים באודיטוריום מרכז ההנצחה, בשעה 19:30, ב-1.6.08.

אשתדל לבוא.

 

כמה החיים טובים יותר עם שירה.

 

משפטים שאי אפשר לשנות את הכיוון שלהם

מאי 25, 2008

מידי פעם, נניח כל שבוע עד 10 ימים, אני אוהבת לקרוא שירה.

כרגע יש לי שני ספרים:

א. “אלמוגי הזמן” של יואב ורדי שקיבלתי ממנו בדואר השבוע (ביקשתי רק מאמר, והוא שלח לי שניים וגם ספר מקסים),

ב. “מבחר וחדשים” של אגי משעול (שנתנו לי הסטודנטים מהשנה שהסתיימה). 

 

אני מביאה עכשיו כמה משפטים משירה של אגי משעול “כל יומיים” ומשהו על החויה שבקריאה שלי:

 

“כל יומיים אני מבשלת כנפיים

של תרנגולות מתות

בשביל החתולים שלי

ובשום אופן אי אפשר לשנות את הכיוון

של המשפט הזה.

 

…………………..”

מקסים. אי אפשר לשנות את הכיוון של המשפט הזה, ויש עוד משפטים כאלה. כמה נפלא הבית הזה, אחד משני הבתים בשיר. קראתי והרגשתי איך אני מופתעת. המשכתי לבית השני שלא אביא אותו כאן במלואו. תקראו. השיר נפלא. כל השירים כולם. ובסופו של דבר תדמו לחתוליה בשמש, שיושבים ומלקקים

“את הרגל

שאותה הם מרטיבים

כדי לרחוץ את הפנים”.

 

מחר: אלמוגי הזמן. 

 

היום יום הולדת 65 לאיש שלי

מאי 10, 2008

ברכתי אותו על הבוקר, וחיבקתי. כבר אתמול שאלתי אותו אם היו לאימו צירים ממושכים, אבל הוא אמר לי שהוא לא יודע. בבוקר אמרתי לו שאולי הוא כבר נולד. זה היה באלבי שליד טולוז, שבצרפת. קצת צחקנו על ענייני הצירים ושעת הלידה. האיש היקר שלי נולד בתוך המלחמה. הוא הפך לבכור, אחרי שאחיו שהיה בכור לפניו נפטר. במהלך המלחמה, נולד לו עוד אח. אחרי המלחמה חזרה המשפחה שלו לאנטורפן. משם עלו ארצה, כשהם שלושה אחים. 

לא, אין לו חלומות שהוא רוצה להגשים, אבל, כן, הוא מוכן להגיע לסלון האווירי פעם. הסתבר שיש שניים: אחד בבריטניה ואחד בצרפת (אני מכירה דווקא את הצרפתי), והם נערכים בכל שנה באחד משני המקומות לחילופין. וזאת יש להגיד: האיש אהב תמיד מטוסים והתחיל לעסוק בהם בגדנ”ע אויר. די הרבה שנים הוא בביזנס הזה.

אחר כך היה יום רגיל עד לצהרים. פה ושם צלצלו להגיד לו מזל טוב.

בצהרים נסענו למסעדה שהציע, ושם הוא שתה יין ואני מים.

אכלתי למנה ראשונה סלט חסה, ולמנה שנייה דניס בגריל, בתוספת סלט גם כן. לקינוח - חצי פרוסת עוגת גבינה ללא סוכר.

הוא אכל: מרק פרות ים, שרימפס בחמאה ושום, ואורז. לקינוח אכל את החצי השני של עוגת הגבינה, ועוד כוס קפה.

איחלתי לו שתי ברכות: הפרקטית: שיהיה בריא, הבונוס: שיהיה מאושר, ושלא ייקח ללב שטויות. שאלתי אותו אם אפשר כבר לקבוע שנחגוג לו כאן 75 בעוד 10 שנים. בלחש אמרתי לעצמי שאני מקווה להיות אז איתו.

בינתיים הסתבר שביקשו ממנו להאריך את החוזה בעבודה לעוד שנתיים.

שמחתי בשבילו.

בשבוע הבא - המסיבה. מקווה שיהיה מוצלח. 

פרס ישראל - זוית אישית

מאי 8, 2008

הייתי גאה.

אהבתי את הדגש שקיבלה הפעם האקדמיה, וגם ארגונים שעושים למען הכלל. אהבתי את העובדה שהיה מספר נשים רב מבעבר.

שמחתי מאד שהכרתי חלק מהמקבלים, באופן אישי, או דרך דברים שכתבו והגו.

שמחתי לראות את אידה פינק, שכוחה הפיזי כבר לא במותניה, אבל רוחה איתנה. אישה פינק כותבת נפלא ומי שעוד לא קרא את סיפוריה - טובה שעה אחת קודם. היא עזרה לי מאד במהלך השנים שלמדתי בחוג לספרות.

שמחתי מאד לראות את טוביה ריבנר. בשיעורים של שירה אקפרסטית, למדנו אותו. איש חזק, משורר גדול, איש עם רוחב יריעה אומנותי. נפלא. לצערי לא הספקתי ללמוד אצלו אישית, כי הוא כבר לא מלמד בחיפה.

שמחתי מאד לראות את אניטה שפירא וגם לשמוע אותה. גם היא מצוטטת בהרחבה בעבודה שהגשתי בחוג לספרות. אני מוצאת שעשתה עבודה גדולה כשסיפרה את הסיפור של הקהיליה בארץ, שלא ממש קלטה את ניצולי השואה. האמת - חשובה.

שמחתי מאד לראות את סמי סמוחה, איש יקר, חכם, אנליטי, אמיץ וצנוע שליווה אותי בחוג לסוציולוגיה, כשהייתי אסיסטנטית שלו, וגם בהמשך.

שמחתי שפר”ח מקבלים פרס - מגיע להם. ושוב, הכרתי אותם דרך עבודה.

שמחתי שעזר מציון קיבלו פרס. פגשתי אותם לראשונה באמצעות הסנדויצ’ים שלהם שמצאתי בהקרנות ובימים ארוכים במחלקה האונקולוגית של תל השומר.

שמחתי בארגוני הנשים ששניים מהם (ויצו ונעמת) הכרתי טוב, בעיקר דרך עבודה.

ושמחתי גם באחרים.

הייתה הזדמנות נהדרת לראות מה יש ומה נעשה.

החויה המרכזית שלי מיום העמצאות - היה הטקס. חיכיתי ונהניתי.

‘כתיבת קורות חיים’ - השפעת המשפחה שלי על עיסוקי

אפריל 11, 2008

מתחת לכותרת הצנועה הזו, משתרע לו מלוא המרחב, השיר של ויסלבה שימבורסקה שאתמול עשיתי בו שימוש.

התחלתי את המפגש שהנחיתי לכבוד עשרים שנה לאיפ”א, בהקראת השיר, ובבקשה מהאנשים לספר משהו שלא כתוב בקורות החיים שלהם. והם סיפרו. אחר כך גם אני סיפרתי.

קורות החיים שלי לא פשוטים ויכולים היו לפרנס כמה סרטים בקלות. אני בטוחה שיש הרבה כמותי. אבל השאלה שעלתה הייתה איך קורות החיים שלי, ודווקא הדברים שלא כתובים בקורות החיים, עזרו/הובילו/עצבו את היועצת הארגונית שבי.

וכך סיפרתי, איך העובדה שנולדתי לאחר השואה, לשני הורים שהם ניצולי שואה, ולכל אחד מהם היו ילדים משלהם ובני זוג אחרים - איך כל אלה השפיעו עלי. והיו גם דברים שלא סיפרתי, כי קצרה היריעה.

ובכן, מה?

מהורי למדתי את הכח והנחישות וגם את הכאב והחולשה.

למדתי מהם שמה שרואים על פני השטח מסתיר הרבה, ושלעיתים אי אפשר להגיע למה שמוסתר, כיוון שהוא בלתי ניתן להגיה, לדיבור, שהוא נשאר שם לשניות ואחר כך בורח. למדתי על הסוד שאין לו שם וכותרת. למדתי לשכוח. למדתי לזכור. למדתי לקרוא ניואנסים. למדתי מה לא להגיד ומה לא לשאול. למדתי שחשוב להיות פרקטית ושורדת. למדתי שאני צריכה להיות טובה מאד. בכל.

מהסביבה שבה חיינו למדתי את השפות הרבות שאנשים מדברים ואת המשמעות של מפגש השפות והתרבויות על חיי הקהילה והפרט. למדתי שלכל משפחה סידרי עדיפויות משלה, ולמדתי שקונפליקטים על רקע בינתרבותי הם עניין קל להתלקחות. למדתי שיש מומחים להגברת האש, ומומחים להקטנתה. למדתי איך מקטינים את הלהבה. וזה היה חלק מתפקידי כילדה.

כיוון שאימי התקשתה להסתגל למציאות ה’נורמלית’ שדרשה עוד ועוד שכחה והתגברות, וכיוון שהיא נשארה ללא טיפול, הפכתי למלווה שלה. וכך בהיותי ילדה בת חמש ופחות, הייתי שותפה לשיטוטיה חסרי הפשר ברחובות הקריה בימים קשים, הייתי ליועצת שלה, לפסיכולוגית שלה, לאימא שלה ולסופרוייזור שלה.

כשאימי החליטה לשים קץ לחייה, הייתי שם. הייתי בתוך השיא של הדרמה של חייה ומותה, ושיחקתי עם אחי בשקט. לא הבנתי. סערות יכולות לקרות ללא תנועה של ענפי העצים. את זה למדתי. למדתי כמה שברירים האנשים ולמדתי שצריך להשגיח וגם זה לא עוזר.

בהמשך היה לי טבעי ללמוד פסיכולוגיה, אבל הפסיכולוגיה לא נתנה את מה שרציתי, ולכן בסופו של דבר מצאתי את עצמי ממשיכה לתואר שני בסוציולוגיה. משם הדרך ליעוץ ארגוני הייתה קצרה. כן, כן לעבוד עם אנשים, ללוות, לעזור, לפתור אם רק אפשר, להיטיב. אבל - והיה אבל גדול, רק עם כאלה שיכולים לעזור לעצמם גם כן, כאלה שיש להם כוחות רבים.

בעת ההיא למדתי והבנתי שאחריות גדולה על אנשים חלשים ודאגה מתמדת לשלומם - מאיימת עלי. אחי עושה את זה בהצלחה. אני בחרתי לעבוד עם בריאים. 

 

המפגש עם עקב אכילס ואיציק מנגר

ינואר 16, 2008

תטיס, נימפת הים המפורסמת, הטילה את בנה אכילס את נהר הסטיכס. הנהר יכול היה להעניק אלמותיות לאנשים בני תמותה. תטיס רצתה בזה עבור בנה, שנולד לה ולפלאוס שהיה בן תמותה רגיל. אלא מה? היא אחזה בעקבו שלהתינוק בזמן שטבלה אותו בנהר, וכך נותר אזור זה פגיע.

אכילס הצליח רבות, כל זמן שלא נודע סודו, לכן הקפיד מאד אכילס לעטות את השיריון שלו ולהגן על העקב. חכן היה אכילס - חזק מאד וגם חלש מאד. בסופו של דבר מת, כתוצאה מפגיעה של חץ מורעל בעקבו.

אחד הדברים שעליהם עמלים אנשים רבים - הוא ההסתרה של מה שחלש. הפחד הוא מפני החץ המורעל שעלול להישלח. כתוצאה מזה עוברת אנרגיה רבה לכיסוי והסתרה, אנרגיה זו יכולה הייתה להיות מנוצלת בצורה הרבה יותר טובה להתפתחות ולהתחזקות של הצד החלש. במצב של הסתרה - אין אפשרות לצפות לתמיכה, במקום הזה - אין צמיחה.

לא יודעת אם זה בגלל הניסיון שהצטבר, או בגלל שעקב אכילס שלי - שטחו גדל, או בגלל שצברתי ביטחון - היום אני מרגישה פחות חייבת להגן.

לעיתים, בפרספקטיבה של זמן, גם מה שנראה כחולשה - הופך להיות מאגר של כח. בעולם של הגשטלט - עקב אכילס הוא מקום שכדאי לשהות בו, לסקור אותו, להרגיש אותו. הקוטב הזה יכול להוסיף הרבה. הצמיחה יכולה לבוא משם. רק מגע הדוק יכול לייצר שינוי.

לעולם לא אשכח, איך בעלי הראשון, ישראלי וצבר, יליד הארץ, ממשפחה שנחשבת למלח הארץ, אמר לי שאני גלותית. הוא, שהיה לדעתו גם מומחה באסתטיקה, חשב שהעדי שלי, שלא היה תוצרת משכית או עבודת יד תימנית - אלא עשוי מפנינים (מלאכותיות, לא היה לי כסף ליותר מזה) - הוא הסמל וההוכחה.

שנים לפניו ניסיתי להסתיר את מוצאי הגלותי. היום המוצא הזה עוזר לי. בעולם של גלובליזציה - מה שנחשב אצלו וגם אצל אחרים לעקב אכילס - עוזר לי.

וגם השפה הגלותית שלי, האידיש, ששנים לחם בה גם הממסד, ושנים התביישתי לדבר בה בקול רם (בילדות בקריית חיים, היו חוקים נוקשים: “עברי דבר עברית”…), הפכה להיות מקור של כח. החל מקריאה ודיבור של חומר בגרמנית וכלה בקריאה של שירי איציק מנגר ואף תרגומם לעברית.

הנה כאן אחד השירים שתרגמתי, גלותי לגמרי.

עקידת יצחק/איציק מנגר

ערסל, ערסל אותי, גורל עוור/אני חולם בעיניים פקוחות/ציפור גדולה כסופה/עפה מעל ים ותהומות.

מה נושאת עימה עבורי הציפור הכסופה/רק אלהים שבשמים ידע/אולי את גביע הקידוש של סבא/מלא ביין מתוק מהארץ הקדושה?

אבל מי זה את שמו של סבא נשא?/הנה, הוא פנה אלי/בעל העגלה מסטופצ’יט/”איציק, העקידה לך מחכה”.

ועיניו אותי מבעירות/כשני כוכבי סתיו/ושיערות זקנו האפור ברוח נפרעות/ושבע דמעות לו זולגות.

מוביל אותי סבא בידו/מעל ערים וכפרים ובורות - /הערים קטנות, הכפרים - לא/ואנחנו מדלגים מעל המשוכות.

“איציק, התזכור?” - אומר סבא/ לפני שנים רבות  -/ כשהמלאך לפנינו הופיע/ואתה ניצלת?

עכשיו התחרט לו, האל הזקן/והוא תובע ממני את הקורבן/וזאת למרות שחייתי כפר פעמים הרבה/ ומתתי לא אחת.

סופו של דבר, די, אני לא צריך ממנו דבר/ושלא יחשוב לו זה שבשמיים - איציק, טוב שאמך מתה/ונחסך בכיה כמים.

מוביל אותי סבא בידו/מעל ערים וכפרים ובורות - הערים קטנות, הכפרים - לא/ ואנחנו מדלגים מעל המשוכות.

אלימות נגד קשישים

נובמבר 21, 2007

אם בשיעורי חברה, ובשיעורי ספרות - היו מביאים יותר סיפורים על קשישים…

אם בתקשורת היו מביאים בכל פעם סיפור של איש אחד שעשה את זה…

אם בבתי סוהר, היו אסירים יוצאים לעבוד בבתי אבות…

לו היו גני ילדים פועלים בשיתוף עם בתי אבות…

לו היו יותר פעילויות של הצבא, בבתיהם של קשישים (משפצים, מביאים מזון שנשאר)…

לו הממשלה הייתה הרבה יותר איכפתית…

לו השרים (חינוך, רווחה, ביטחון פנים, גימלאים) היו פועלים ביחד כדי למגר את התופעה…

לו העיריות היו הרבה יותר איכפתיות…

לו המשטרה הייתה מעמידה לנו “משמר אזרחי” של מתנדבים שמתייחד לקשישים…

גם החיים של הצעירים - היו הרבה יותר טובים!

יומולדת לבלוג החיים הארגוניים

אוגוסט 31, 2007

היא אמרה

“רע מאד

שאת כל האנרגיה

את מוציאה

בבלוג,

חבל, שלא להגיד - אסור!

 

הנה..

בני ציפר היקר,

כבר לא כותב

רומנים

והוא שקוע בבלוג

עד צוואר..”

 

ואולי אמרה עוד….

 

טוב או רע,

שנה עברה

 

האם אמשיך? אולי אשתוק?

ושלד של בלוג יעמוד

לזכר מה שהיה?

מה שרצה להיות?

מה שרצה להיכתב?

 

ואולי אעזוב לפרוזה? לביוגרפיה? לשירה?

 

והבלוג:

- האם הוא הכתיבה עצמה או התחליף לה?

- האם הוא הכנה לכתיבה ה”אמיתית” או שהוא הדבר?

- כמה הוא אני? כמה הוא הקוראים המגיבים והלא מגיבים?

- כמה הוא החיים?

- כמה הוא הארגונים?

 

ויהי בוקר ויהי ערב

ביעף עברה שנה

 

חמסין (משירי קריית חיים)

אוגוסט 11, 2007

חזיות שחורות שנולדו בפריז

מתייבשות בחמסין

על החבלים שאבא התקין

 

עכשיו שיש לו אישה חדשה

צריך לבנות עוד בית

צריך למצוא חן

 

בין החורבות של ריקע וורשה,

בודפסט, רומא, ליון ומילאנו

יצוצו תרנגולים ואווזים

 

אף אחד מהם

לא יטיל לנו

ביצי זהב