כשהמחשב קורס לו סתם כך

שבת בבוקר. רגע לפני שהנכד שלי יוצא לתחרות השחיה שלו בוינגיט, הוא על המחשב. אבל מהר מאד, הוא מתארגן עם עצמו וחפציו, ויוצא לבריכה. סבא מסיע, הוא במים בשעה 08:30, כמתוכנן. עכשיו נותר לי להתארגן עם הבריכה לקטנים, והפיקניק שבין המקצים של השחיה.

בהמשך מחכה  עוד יום הולדת של הנכדה של בן זוגי, ובערב קונצרט. סדר יום עמוס, בהתחשב בעובדה שיום קודם יצאנו לפיקניק נוסף על שפת הים גם עם הבת השנייה ובני ביתה.

עמוסה עד מעבר לראש. הבית עוד מריח מהשניצלים שטיגנתי בזה אחר זה. הכלים כבר במדיח, מכונת הכביסה עושה את אחד מסיבוביה, אבל עוד מעט נחזור לשגרה השקטה והאיטית משהו של זוג לבד.

אחרי הקונצרט חזרנו לבית הפוך ושקט. ניגשתי למחשב, אבל אהה… לא היה עם מי לדבר. המחשב כבה בכל פעם שנדלק. האם הנכד שלי ארגן לי משהו? האם הבעיה היא של תוכנה? חומרה? - מה אני מבינה במחשבים? זו שאלה רטורית. התשובה הברורה היא שמעט מאד.

החשכתי את הבית, כיביתי את מה שנותר מהמחשב, והלכתי לישון בידיעה שמחר יום חדש, ואולי בבוקר יהיה שונה. אבל הבוקר לא היה שונה. המחשב המשיך בשלו. בערב התייצב אצלינו אחד מהמומחים הגדולים במחשבים (לירז, בנו של האיש שלי), ופסק: מעבדה. אם יעלה מעט - או קי, ואם לא - מחשב חדש.

הבוקר התלבשתי יפה, הבאתי את החולה למעבדה. בוריס אולי יוכל לתת את הדיאגנוזה היום, אבל אם לא - מחר. חבל. יעבור שבוע עד שהמחשב יחזור לחיי באופן מלא.

בינתיים אני מנצלת את גומחת הזמן שנוצרה לי, מוציאה את התרמיל הכחול שבו ארוז הנישא, קופצת לבית הקפה הסמוך, מנצלת את ההזדמנות ושותה גם מיץ גזר, גם קפה קטן, מוסיפה אפילו כריך סלמון פתוח, ומתחברת לרשת.

המחשב הנישא לא מסכים להעביר לי מיילים, אבל הבלוג עומד לרשותי. ואני שוב כותבת.

החיים יכולים להיות טובים בלי המחשב, נוסף לי זמן איכות. אין לי מושג מה העולם רוצה ממני ולכן אני לא צריכה שום דבר מהעולם. אבל חרדה קטנה זורמת בי:  איך יתרגמו הלקוחות שלי את השקט? אני מרימה טלפון לכמה ומודיעה: “התקשורת רק בטלפון עד להודעה חדשה”.

אני מרויחה משהו ומפסידה את היכולת לפעול כרגיל: לקום בבוקר מוקדם. לראות מה קרה בלילה מעבר לים, להסתכל על המים, ולהתחיל את היום בכתיבה.

עוד מעט הכל יחזור למקומו… מחר, אין סיכוי שאכנס לבלוג, אני עסוקה מהבוקר, וקרוב לוודאי שלא אכנס בערב לקפה, כדי להשיג תקשורת.

ד”ר ציפורה בלכר - כמשל להיסטוריה שמהלכת בינינו

לפני כמה ימים צפיתי בטלויזיה. ציפורה הגיחה ומילאה את המסך בקולה האיטי ובעברית המודגשת שלה. לא ראיתי אותה שנים. רק עכשיו גיליתי שהייתה אישה לוחמת, אחות במלחמת העולם השנייה. אני היכרתי אותה רק כסוציולוגית באוניברסיטת חיפה, עולה חדשה מרוסיה. ההיסטוריה מהלכת בינינו ופעם אחרי פעם אני נוכחת בניתוק שלי ממנה.

ציפורה. לא הייתי סטודנטית שלה. היא עניינה אותי כאדם ולכן זכרתי אותה. לא החלפנו יותר ממילות שלום. אבל תמיד זכרתי את עיניה שחיפשו עוד משהו. אני רק יכולה לנחש שאולי הייתה זו הזדמנות לקשר, לשיחה, אולי סתם עניין שגילתה בי או בסובב אותה, אולי משהו אחר. שום דבר לא בטוח.

כמה מעט אני יודעת על האנשים סביבי, חשבתי לעצמי, כמה הכל בסופו של דבר - שטוח. ואלה שיש לי קשרים איתם. האם אני באמת מכירה אותם?

קצת באיחור - שמחתי מאד לשמוע על מקצת מקורותיה, שמחתי לשמוע אותה שרה והרגשתי שחבל לי, שהחמצתי אותה.

אבל טוב שראיתי ולמדתי עוד משהו, עליה ועל ההיסטוריה הנשית בעת מלחמה.

בין לורה בוש, הטיל באשקלון וסלט סלק אהוב במיוחד

יש דברים שאני לא מבינה. מכל הדברים שאני כותבת עליהם, איך דווקא סלט סלק אהוב נמצא כל הזמן בתמונה? יש כל כך הרבה אנשים שאוכלים סלט סלק? האם יש יותר אוכלי סלט מאנשים שעוסקים ביום יום (שהוא היום ביקור בוש והטיל באשקלון, למשל)?

יש דברים שאני לא מבינה. שבוע אחרי שבוע, יום אחרי יום, ב”סלט סלק אהוב” - מבקרים רבים. והרי כתבתי גם על החצילים של דבורה, שהם לא פחות טעימים.

בקיצור, יש דברים שאני לא מבינה.

ונראה כמה יכנסו לפוסט הזה.

פרס ישראל - זוית אישית

הייתי גאה.

אהבתי את הדגש שקיבלה הפעם האקדמיה, וגם ארגונים שעושים למען הכלל. אהבתי את העובדה שהיה מספר נשים רב מבעבר.

שמחתי מאד שהכרתי חלק מהמקבלים, באופן אישי, או דרך דברים שכתבו והגו.

שמחתי לראות את אידה פינק, שכוחה הפיזי כבר לא במותניה, אבל רוחה איתנה. אישה פינק כותבת נפלא ומי שעוד לא קרא את סיפוריה - טובה שעה אחת קודם. היא עזרה לי מאד במהלך השנים שלמדתי בחוג לספרות.

שמחתי מאד לראות את טוביה ריבנר. בשיעורים של שירה אקפרסטית, למדנו אותו. איש חזק, משורר גדול, איש עם רוחב יריעה אומנותי. נפלא. לצערי לא הספקתי ללמוד אצלו אישית, כי הוא כבר לא מלמד בחיפה.

שמחתי מאד לראות את אניטה שפירא וגם לשמוע אותה. גם היא מצוטטת בהרחבה בעבודה שהגשתי בחוג לספרות. אני מוצאת שעשתה עבודה גדולה כשסיפרה את הסיפור של הקהיליה בארץ, שלא ממש קלטה את ניצולי השואה. האמת - חשובה.

שמחתי מאד לראות את סמי סמוחה, איש יקר, חכם, אנליטי, אמיץ וצנוע שליווה אותי בחוג לסוציולוגיה, כשהייתי אסיסטנטית שלו, וגם בהמשך.

שמחתי שפר”ח מקבלים פרס - מגיע להם. ושוב, הכרתי אותם דרך עבודה.

שמחתי שעזר מציון קיבלו פרס. פגשתי אותם לראשונה באמצעות הסנדויצ’ים שלהם שמצאתי בהקרנות ובימים ארוכים במחלקה האונקולוגית של תל השומר.

שמחתי בארגוני הנשים ששניים מהם (ויצו ונעמת) הכרתי טוב, בעיקר דרך עבודה.

ושמחתי גם באחרים.

הייתה הזדמנות נהדרת לראות מה יש ומה נעשה.

החויה המרכזית שלי מיום העמצאות - היה הטקס. חיכיתי ונהניתי.

סלט הקולורבי של אחי

אחי אוהב לבשל.

שפע של סלטים מונחים על השולחן. סלט הקולורבי בוהק אלי בלובנו. ‘פשוט מאד’, אומר אחי, ואכן פשוט מאד:

מרסקים קולורבי מקולף ונקי, מוסיפים שמן זית, מעט חומץ משובח, מלח ופלפל.

עכשיו נותר להוסיף אם רוצים בכך: פתיתי בצל ירוק ו/או פטרוזיליה ו/או פרוסות דקיקות של תפוחי עץ חמוצים.

 

אחי וגיסתי.

אני חושבת שחלק מנשמתם של ל”ו צדיקים נתגלגלה אליהם. הם משמשים ‘הורים’ במשפחה מורחבת שמטפלת בילדים שחייהם קשים מנשוא, והוצאו ממשפחותיהם עקב פגיעות קשות של בני המשפחה בהם. חלקם מלווים בנוסף בחונך צמוד, כיוון שהם מסוכנים לסביבתם.

 

אני יכולה להכין סלט קולורבי, אבל בשום פנים ואופן לא היה עומד לי כוחי - לטפל במצוקות של הילדים האלה.

מזל שאחי וגיסתי - יכולים. מזל שיש אנשים טובים.

עוד תאונה סתמית

בוקר מאוחר, כביש החוף עמוס. אני חושבת שהנסיעות של תיירי הפסח התחילו, אבל - לא. צופרי אמבולנס מספרים סיפור אחר.  בסופו של דבר, אני מגיעה למקום האירוע. אישה שוכת על הכביש, השוטרים מתבוננים. היא נראית כאילו נשארה לרגע לנוח, כמעט כמו במיטה שלה. חולצה פרחונית, מכנסיים בצבע חום. היא לא זזה. שתי נעליה עומדות מסודרות כאילו מישהו עזר לה להניח אותן, ליד המיטה מאספלט. דם, הרבה דם לצד הכביש. אני בטוחה שמתה. לא זזה. אני ממשיכה בנסיעה, מתפלאת שאני לא מזועזעת ומגלה שפשוט התרגלתי למראות קשים: כאן פיגוע, שם תאונה. אני ממשיכה בדרכי כמו רבים אחרים.

מאוחר יותר אני שומעת שהולכת רגל נפגעה. חיה? מתה? לא יודעת.

איך נכנסים לתפקיד של יועצת ארגונית?

את השאלה הזו שואלים אותי (בעיקר סטודנטיות) לקראת סוף השנה. יש לי שלוש שאלות עיקריות שהתשובה עליהן מכתיבה את הדרך. להלן הפרוט:

א. מי את? מהו הייחוד שלך? 

 שאלה חשובה ביותר, היא תתווה לך את הדרך בהמשך. הזהות המיוחדת שלך: ערביה/יהודיה, כלכלנית/קיבוצניקית, מורה/עובדת סוציאלית - לא חשוב מה - תהיה הפלטפורמה עליה תבני את הקריירה שלך. וזה לא הנתון היחיד. אם את אוהבת ומבינה מחשבים/מתמטיקה/ספרות - כל אלה יכולים לעזור לך למצוא את הנישה שלך.

אני מאמינה שצריך להסתמך על עוגנים קודמים. לכל אחד יש. העוגנים האלה כבר הביאו לנו ניסיון. ניסיון יכול לעזור במצב של חיפוש עבודה.

ב. מה את רוצה להיות כשתהיי “גדולה”?

זה יכתיב את המסלול שלך במסע הזה. אם את רואה את עצמך כשכירה, לא תחפשי מקום של עצמאות, אלא אם כן נסגרו בפניך מסיבה כזו או אחרת כל האפשרויות להיות שכירה (גיל, למשל - יכול לסגור). עכשיו את כבר יודעת מהו יעד המסע שלך ואת יכולה לפנטז את אבני הדרך. אין כמו פנטזיה כדי למלא את המקום הזה. ייתכן שבפנטזיה שלך את רואה את עצמך יושבת בקבוצות. בקבוצות של מנהלים, למשל. זה כמובן יכתיב את הצורך ללמוד עוד, הפעם הנחיית קבוצות.

 ג. איך את יכולה לעזור לעצמך - להגיע לשם, לאן שקבעת לעצמך?

קודם כל לזכור שהדרך ארוכה, שבונים אותה כמו שבנאי בונה בית. ולכן חשוב לדאוג ליסודות, ולכן, כשהבית כבר עומד על תילו, חשוב לשפץ/להוריד/להוסיף מידי פעם. כלומר: ללמוד, להתפתח, להסתכל רגע ולבחון: עשיתי כמה שצריך וכמו שצריך? מה חסר לי עכשיו? איזה לבנה? איזה בלוק?

לזכור שאת יכולה לעזור לעצמך עד גבול מסוים לבד. בגבול מאד מצומצם. בשביל כל השאר את צריכה אנשים. להיות בקשר, לפגוש, להתחבר, זה המסלול.

ולסיכום מה שאסור לעשות:

1. להתייאש.

2. להיות שטחית/שרלטנית ולחפש תוצאות לטווח קצר בלבד.

3. להמציא את הגלגל מחדש.

ושיהיה בהצלחה!

משחק הניירות - כמו בארגז חול

אני אוהבת להמחיש את הדברים שכולם כאילו כבר יודעים. ולכן, כשישבתי הבוקר אצל לקוחות, השתמשתי בפתקיות נייר, ועל השולחן שסביבו ישבנו, הנחתי את המבנה הארגוני הישן. בראש היה המנכ”ל. הוא עזב. לכן - הזזנו אותו והנחנו במקום שבו היה הוא - את הפתק ששם המנכל”ית רשום עליו. מתחתיה היו המנהלים האחרים. הם ‘נשארו במקומם’.

האמנם נשארו במקומם?

לא ממש לא, כיוון שהיא עלתה, והיא הייתה עמיתה - הם בהכרח ירדו גם אם לא זזו מהכסא ומהקיוביק שלהם.

ומה קרה למנכל”ית?

עכשיו נעלמה הפמליה שליוותה אותה עד כאן. מכאן תהיה בודדה.

ומה עוד קרה?

מי שהיה חבר טוב ועמית, קודם, נמשך קצת למעלה ע”י חוטים לא נראים.

ומה עוד קרה?

נולדה הקנאה: לא רק מפני שהיא עלתה אלא גם מפני שהחבר כאילו ‘בחר את הסוס הנכון’. אבל הוא לא ממש בחר, כי הם חברים ותיקים.

ומה עוד קרה?

חלק עזב. תמיד יש עוזבים.

ומה עוד יקרה?

חלק יעזוב. חלק ישאר. חלק יתווסף.

ומה המשמעות?

שתהיה הנהלה חדשה. בפוליטיקה זה די חד וברור, אם המנכ”ל עוזב, עוזבת איתו פמלייתו. כך גם קרה למלכים (לפעמים אפילו הוציאו אותם להורג, אבל אלה היו ימים אחרים). בהדרגה תקבע כאן הנהלה חדשה. ואלה שנשארו ביחד עם האחרים ייצרו את המחלקות החדשה.

ומה עוד יקרה?

עכשיו יתווספו אתגרים למנכל”ית ולמנהל שמיודד איתה. יסתכלו עליהם. יראו אותם. ישמעו אותם. ילחמו בהם. ועוד.

כרגע, ממש כרגע, הכל נראה שקט מאד, אבל לא בטוח שכך ימשך. אפילו די בטוח שלא כך ימשך…

משחקי קוביות הנייר כמו גם משחקי המפקדים בארגזה החול בזמן מלחמה - ממשיכים להיות משוחקים. שווה להסתכל על האינטרסים של הניצים ולספר את הסיפור שלנם.

ועוד פרגון אחד, משפחתי

אז הפרגון המשפחתי שלי הוא לחברי שוקי ולמשפחה המיוחדת שהוא יצר ויוצר.

שוקי ערב אותי בחשיבה על משפחה. לפני שנים חשב להביא ילד לעולם, הייתה לו אפילו מועמדת שתעשה את זה יחד איתו. אבל איכשהו, בלי להיכנס לפרטים זה לא יצא.

השותפה לרעיון, ילדה ילד משלה ללא שוקי, אבל שוקי במהלך השנים, החליט לאמץ אותו כבנו. כל כך שמחתי בשביל שוקי ואכן, במפגשים שלי איתו התחילו להופיע סיפורים קבועים על הבן. מה עשה, ולאן הלך וגם מתי צריך להיפגש.

והימים עברו להם.

ויום אחד חלו שינויים. שוקי סיפר שהשותפה חשקה בעוד ילד. שוקי הציע: ולמה שלא תעשי ילד עם X? חשבה השותפה ואימו של הילד ששוקי אימץ ואמרה לעצמה - למה לא? אעשה ילד עם X. והסיפור נמשך כי X הוא בן זוגו של שוקי.

עכשיו צריך היה רק להניע עוד קצת את הגלגלים, והנה השותפה בהריון מזרעו של בן זוגו של שוקי.

התבלבלתם?

זה רק בגלל האופן שבו אני כותבת את הדברים. שום דבר אחר לא מבולבל כאן.

וכך יחלפו הימים.

ובסדר פסח של השנה הבאה, ישבו שני ילדים ליד שולחן הסדר, ולשני הילדים יהיו אבות שונים, ולשני הילדים תהיה אימא אחת, ולשני הילדים יהיו אבות שהם בני זוג ובסיכום יהיו לילדים 3 הורים.

אני מקווה מאד שיום אחד יזמינו אותי לסדר פסח נחמד כזה, בתור דודה, אם כי אני יודעת שלא צריך ממש עוד דודה, כי בסיפור הזה יש גם סבתות (לא יודעת אם הסבים חיים), דודים ודודות.

לכן, גם אם לא יזמינו אותי לסדר - יהיה ממש בסדר.

אני מפרגנת ומחבקת על האומץ של המשפחה להיות מה שהיא, על התעוזה ועל זה שגם אין כאן שום אומץ ושום תעוזה אלא רק פשוט - אהבה גדולה: איש לרעהו ולאשה.

שיהיה סדר פסח מוצלח למשפחה החמה הזו של חברים.

פרגון: הרמת כפפה ששלח לי צביקה רול

התלבטתי כמה ימים. אני בדרך כלל מפרגנת. ולכן היה לא פשוט להחליט למי במיוחד אני מפרגנת.

החלטתי לדבר על מי שפירגנתי לו ביומיים האחרונים. אז ככה:

א. ברמה האקדמית אני מפרגנת לד”ר נעמה כרמי, שהתייחסה לעבודה שלכנס אקדמי בנושא של הזכות לקבל שרותי בריאות יש 9 גברים ואישה אחת. היא צודקת. טעם לפגם. בתגובתה הייתה צנועה ועניינית ואני מפרגנת לה גם על זה.

ב. ברמה הארגונית אני מפרגנת לארגון נכי צה”ל, ובמיוחד לעומדים בראשו. נכחתי אתמול בכנס של נכים (אני נכת צה”ל ב10%), והייתי מזועזעת ממה שראיתי ושמעתי. שקי כאב ענקיים היו שם על גבם של הנכים ההולכים ומזדקנים. אפשר היה לראות חלק מהפגיעות בקלות (כמו עין או רגל תותבת), וחלק מהפגיעות היו קשות מאד להבחנה עד שהאנשים נשמעו (פגועי נפש). מזמן לא השתתפתי במפגש כאוטי כל כך. יש כאן עבודה אין סופית לכל המשקמים למיניהם, והרבה מאד זעם על משרד הביטחון, על המדינה, על העוזרים להם עצמם. ולכן, שוב, אני מפרגנת לעושים במלאכה, ברובם על כיסאות גלגלים, שעושים למען יטב לנכים.

ג.  ברמה הקבוצתית אני מפרגנת לסטודנטים שלי שהולכים ומסיימים את הפרקטיקום שלהם, ולומדים מהכישלונות ומההצלחות שהם חווים.

ד. ברמה המקצועית והאישית אני מפרגנת לורד וינוקור, שהייתה מודרכת שלי, ושעכשיו אנחנו כותבות וחוות תהליכים מרתקים. אני מפרגנת לה על הזמן, התעוזה והנחישות.

ה. ברמה הצרכנית אני מפרגנת לשושי מקופת חולים מאוחדת, שעומדת לפני שינוי וקידם בתפקיד. אני מברכת אותה שתצליח בכח אישיותה המקסימה להביא מזור לחולים רבים ככל שניתן. העובדה שהיא עוברת לשחק במגרש ארצי - יכולה לעזור. אשתדל לשמור על קשר.