משחק הניירות - כמו בארגז חול

אני אוהבת להמחיש את הדברים שכולם כאילו כבר יודעים. ולכן, כשישבתי הבוקר אצל לקוחות, השתמשתי בפתקיות נייר, ועל השולחן שסביבו ישבנו, הנחתי את המבנה הארגוני הישן. בראש היה המנכ”ל. הוא עזב. לכן - הזזנו אותו והנחנו במקום שבו היה הוא - את הפתק ששם המנכל”ית רשום עליו. מתחתיה היו המנהלים האחרים. הם ‘נשארו במקומם’.

האמנם נשארו במקומם?

לא ממש לא, כיוון שהיא עלתה, והיא הייתה עמיתה - הם בהכרח ירדו גם אם לא זזו מהכסא ומהקיוביק שלהם.

ומה קרה למנכל”ית?

עכשיו נעלמה הפמליה שליוותה אותה עד כאן. מכאן תהיה בודדה.

ומה עוד קרה?

מי שהיה חבר טוב ועמית, קודם, נמשך קצת למעלה ע”י חוטים לא נראים.

ומה עוד קרה?

נולדה הקנאה: לא רק מפני שהיא עלתה אלא גם מפני שהחבר כאילו ‘בחר את הסוס הנכון’. אבל הוא לא ממש בחר, כי הם חברים ותיקים.

ומה עוד קרה?

חלק עזב. תמיד יש עוזבים.

ומה עוד יקרה?

חלק יעזוב. חלק ישאר. חלק יתווסף.

ומה המשמעות?

שתהיה הנהלה חדשה. בפוליטיקה זה די חד וברור, אם המנכ”ל עוזב, עוזבת איתו פמלייתו. כך גם קרה למלכים (לפעמים אפילו הוציאו אותם להורג, אבל אלה היו ימים אחרים). בהדרגה תקבע כאן הנהלה חדשה. ואלה שנשארו ביחד עם האחרים ייצרו את המחלקות החדשה.

ומה עוד יקרה?

עכשיו יתווספו אתגרים למנכל”ית ולמנהל שמיודד איתה. יסתכלו עליהם. יראו אותם. ישמעו אותם. ילחמו בהם. ועוד.

כרגע, ממש כרגע, הכל נראה שקט מאד, אבל לא בטוח שכך ימשך. אפילו די בטוח שלא כך ימשך…

משחקי קוביות הנייר כמו גם משחקי המפקדים בארגזה החול בזמן מלחמה - ממשיכים להיות משוחקים. שווה להסתכל על האינטרסים של הניצים ולספר את הסיפור שלנם.

ועוד פרגון אחד, משפחתי

אז הפרגון המשפחתי שלי הוא לחברי שוקי ולמשפחה המיוחדת שהוא יצר ויוצר.

שוקי ערב אותי בחשיבה על משפחה. לפני שנים חשב להביא ילד לעולם, הייתה לו אפילו מועמדת שתעשה את זה יחד איתו. אבל איכשהו, בלי להיכנס לפרטים זה לא יצא.

השותפה לרעיון, ילדה ילד משלה ללא שוקי, אבל שוקי במהלך השנים, החליט לאמץ אותו כבנו. כל כך שמחתי בשביל שוקי ואכן, במפגשים שלי איתו התחילו להופיע סיפורים קבועים על הבן. מה עשה, ולאן הלך וגם מתי צריך להיפגש.

והימים עברו להם.

ויום אחד חלו שינויים. שוקי סיפר שהשותפה חשקה בעוד ילד. שוקי הציע: ולמה שלא תעשי ילד עם X? חשבה השותפה ואימו של הילד ששוקי אימץ ואמרה לעצמה - למה לא? אעשה ילד עם X. והסיפור נמשך כי X הוא בן זוגו של שוקי.

עכשיו צריך היה רק להניע עוד קצת את הגלגלים, והנה השותפה בהריון מזרעו של בן זוגו של שוקי.

התבלבלתם?

זה רק בגלל האופן שבו אני כותבת את הדברים. שום דבר אחר לא מבולבל כאן.

וכך יחלפו הימים.

ובסדר פסח של השנה הבאה, ישבו שני ילדים ליד שולחן הסדר, ולשני הילדים יהיו אבות שונים, ולשני הילדים תהיה אימא אחת, ולשני הילדים יהיו אבות שהם בני זוג ובסיכום יהיו לילדים 3 הורים.

אני מקווה מאד שיום אחד יזמינו אותי לסדר פסח נחמד כזה, בתור דודה, אם כי אני יודעת שלא צריך ממש עוד דודה, כי בסיפור הזה יש גם סבתות (לא יודעת אם הסבים חיים), דודים ודודות.

לכן, גם אם לא יזמינו אותי לסדר - יהיה ממש בסדר.

אני מפרגנת ומחבקת על האומץ של המשפחה להיות מה שהיא, על התעוזה ועל זה שגם אין כאן שום אומץ ושום תעוזה אלא רק פשוט - אהבה גדולה: איש לרעהו ולאשה.

שיהיה סדר פסח מוצלח למשפחה החמה הזו של חברים.

פרגון: הרמת כפפה ששלח לי צביקה רול

התלבטתי כמה ימים. אני בדרך כלל מפרגנת. ולכן היה לא פשוט להחליט למי במיוחד אני מפרגנת.

החלטתי לדבר על מי שפירגנתי לו ביומיים האחרונים. אז ככה:

א. ברמה האקדמית אני מפרגנת לד”ר נעמה כרמי, שהתייחסה לעבודה שלכנס אקדמי בנושא של הזכות לקבל שרותי בריאות יש 9 גברים ואישה אחת. היא צודקת. טעם לפגם. בתגובתה הייתה צנועה ועניינית ואני מפרגנת לה גם על זה.

ב. ברמה הארגונית אני מפרגנת לארגון נכי צה”ל, ובמיוחד לעומדים בראשו. נכחתי אתמול בכנס של נכים (אני נכת צה”ל ב10%), והייתי מזועזעת ממה שראיתי ושמעתי. שקי כאב ענקיים היו שם על גבם של הנכים ההולכים ומזדקנים. אפשר היה לראות חלק מהפגיעות בקלות (כמו עין או רגל תותבת), וחלק מהפגיעות היו קשות מאד להבחנה עד שהאנשים נשמעו (פגועי נפש). מזמן לא השתתפתי במפגש כאוטי כל כך. יש כאן עבודה אין סופית לכל המשקמים למיניהם, והרבה מאד זעם על משרד הביטחון, על המדינה, על העוזרים להם עצמם. ולכן, שוב, אני מפרגנת לעושים במלאכה, ברובם על כיסאות גלגלים, שעושים למען יטב לנכים.

ג.  ברמה הקבוצתית אני מפרגנת לסטודנטים שלי שהולכים ומסיימים את הפרקטיקום שלהם, ולומדים מהכישלונות ומההצלחות שהם חווים.

ד. ברמה המקצועית והאישית אני מפרגנת לורד וינוקור, שהייתה מודרכת שלי, ושעכשיו אנחנו כותבות וחוות תהליכים מרתקים. אני מפרגנת לה על הזמן, התעוזה והנחישות.

ה. ברמה הצרכנית אני מפרגנת לשושי מקופת חולים מאוחדת, שעומדת לפני שינוי וקידם בתפקיד. אני מברכת אותה שתצליח בכח אישיותה המקסימה להביא מזור לחולים רבים ככל שניתן. העובדה שהיא עוברת לשחק במגרש ארצי - יכולה לעזור. אשתדל לשמור על קשר. 

הזכות לקבל שרותי בריאות: טופוגרפיה של גבולות

כנס בשם זה עומד להתקיים במכללה האקדמית של נתניה.

הדוברים הם:

א. תשעה גברים: פרופ’ סיני דויטש (מברך), השופט סטיב אדלר, פרופ’ נועם זוהר, ד”ר רועי גילבר, פרופ’ מנחם פיינרו, ד”ר יובל קרניאל, ד”ר גיא זיידמן, ד”ר שוקי נגב.

ב. אשה אחת: פרופ’ הדרה בר מור .

כאילו הזכות לקבל שרותי בריאות מופנית רק לגברים וניתנת רק ע”י גברים.

הצטערתי מאד, אבל שמחתי לקרוא את התגובה של ד”ר נעמי כרמי להזמנה לכנס, שלא ספרה בכלל את המברך וטעתה בגבר אחד, ובכך הגיעה ל- 7 גברים (בכלל שווה לקרוא בבלוג שלה :” קרוא וכתוב”):

Thanks. 7 distinguished mail speakers, and one woman as a (token other) chair. And this is not even on security, but on health. Don’t you think it’s time to speak about the exclusion of women in Israeli academy? Here is a topic for a conference.

Best,
Na’ama

מדד הפופולאריות של הבלוג שלי

הכי פופולאריים מבין הפוסטים שכתבתי, הם שלושה:

א. הנחיית קבוצות: הרהורים ושאלות.

ב. הנחייה ועבודה בקו.

ג. מיג”ל 1: למה כדאי לשתות מיץ רימונים.

הפוסטים הכי פעילים שלי:

א. סלט סלק אהוב.

ב. היועץ הארגוני של המחר.

ג. הנחיית קבוצות: הרהורים ושאלות.

המסקנה מתבקשת מאליה:

אם אכתוב על הנחיית קבוצות ובישול, או הנחיית קבוצות ובריאות - הבלוג שלי יהיה פופולארי מאד.

וכך, במקום שאני אכוון את הבלוג למחוזות שליבי חפץ בהם, יכוון הבלוג אותי למקומות שציבור הקוראים רוצה בהם. נחמד. כרגע אני לא ממש מושפעת, אבל מי יודע? אולי מחר או מחרתיים.

בשולים של העשייה: לעשות לילדים טוב, לעשות לילדים רע

בחולצה לבנה, בחיוך, בידיים שלובות כמי שעבודתו הולכת ונעשית ויש לו זמן להתבונן בה, מסתכל אלי עמי כרמלי מדפי העיתון.

ואכן, מגיע לו לרוות נחת.

פר”ח  - ארגון מדליק, שאוסף אליו כל שנה סטודנטים שעוזרים לילדים ונותנים להם בסיס רגשי ואחר, כדי שאולי בבוא העת - יהיו גם הם סטודנטים, ובכל מקרה לעשות את יומם טוב ועשיר יותר ברוח.

מגיע לו, לעמי, ולכל אלה שעובדים בתוכנית המקסימה הזו, שאת חלקם יצא לי לפגוש במסגרת עבודה - לקבל את פרס ישראל.

יפה נעשה שארגונים נוספים, שעשייתם היא חברתית ציבורית- זוכים בפרס, כמו ארגוני הנשים (שגם בהם העברתי סדנא או שתיים), תנועות הנוער, הסוכנות היהודית, עזר מציון (שאת הכריכים שלהם אכלתי פה ושם…) והתאחדות התעשיינים.

ומהצד השני של השוליים הטובים, נמצאים השוליים הרעים, כאלה שעושים רע לילדים. והגרוע מכל שזה קורה בתוך המשפחה. עוד ועוד אירועים מהגרועים האפשריים מתגלים בתוך משפחות של חרדים כאלה ואחרים. נורא. גרוע מכל. סיוט אחד מתמשך של חסרי אונים: ילדים מוכים. וכנראה גם הזנחה נוראית של הורים מכים. רוצה להאמין שהם פגועי נפש, אם כי זה כמובן לא מצדיק את העובדה. ובמקום הזה - איפה הרשויות? ולמה עובר זמן רב עד שהשכנים מודיעים?

מנהיגות (לא) מעצבת או למה ביבי לא לחץ את ידו של גדעון סער?

הרעיון של מנהיגות מעצבת לצורך ניהוג עצמי ניתן לתימצות במשל הבא: “תן לרעב דג וזה יזינו ליום אחד, תלמד אותו לדוג והוא יהיה מסוגל להזין את עצמו לכל חייו”. (HR-Pedia, הערך: מנהיגות מעצבת).

ובכן, ביבי לא נתן תמול שלשום דג, וגם לא לימד איך דגים אותו, הוא וגם שרה - הראו (באמצעות ערוץ 10) את הדג שלהם, ולי ברור שרוב האנשים לא ידעו מה לעשות במראה הדג הזה. חלקם אולי יחשבו שמגיע לו כי הוא כבר הגיע למעלה (כמו הגברת שממנה קניתי היום כסא) וגם עשה כמה דברים טובים למדינה. חלקם יגידו שקצה נפשם בדוגמא שהוא מביא, של הוללות ושל הדוניזם טהור. חלקם אולי יבואו במבוכה ויתמהו, ולא ממש ידעו איזו עמדה לנקוט.

כך או כך, ביבי הוא לא היחיד, לצערי, ואיתו חולקים עוד מנהיגים את ההבנה שמגיע להם, בהם גם אולמרט וברק.

אישית, אני חייבת להיות קצת נוסטלגית ולהתגעגע למה שהיה כאן פעם, כשהייתי ילדה: איפה הנשיא יצחק בן צבי והמורשת שלו? הוא שלא הסכים לחיות בבית עשוי היטב ובחר חיים בצריף, כיוון שלרבים עדיין אין בית - איפה הוא? איפה הדוגמא של בן גוריון שלבש הרבה חאקי וירד לשדה בוקר. איפה בגין שחי בדירה קטנה של 2.5 חדרים? איפה ממשיכיהם?

בפרפרזה על “וישמן ישורון ויבעט”, אני רוצה לומר שמנהיגינו שמנו ובעטו בצניעות ובפשטות, בעטו בהרבה מאד אנשים שעיניהם כלות, ובכסף שהם מציגים לראווה יכולים היו לפרנס ולחנך את משפחתם ימים רבים, בעטו ברוב הגדול שחי במדינה הזו.

וכדי להבהיר:

1. עיני אינה צרה בעושרם של אנשים, אם עשו אותו בעבודה וביושר. ובוא נניח שזה המצב של ביבי.

2. אינני רואה במנהיגים שפורשים את עושרם ברבים ולא מצניעים לכת - מנהיגים שאחריהם אני נוהה.אני מעדיפה מנהיגים בעלי ערכים ובעלי רגישות חברתית.

וכנראה שכך גם גדעון סער, כי אחרת אינני מבינה איך ביבי לא לחץ את ידו במסיבת העיתונאים, ודילג הישר אל לימור לבנת. יפה היה עושה גדעון סער אם היה קם ואומר את אשר על ליבו בקול רם, ובגלוי.

אהרון אמיר ז”ל

הייתה לי זכות גדולה להכיר את האיש. פגשתי אותו לראשונה בעת ההשקה של ספרה של ביתי. למדתי עוד קודם שהאיש, מבוגר ואפשר לומר זקן, היה בעל יכולת יוצאת מהכלל ליצור קשר עם אנשים צעירים ולעודדם. הוא ישב על הבמה, זקוף מאד, בחולצת משבצות שצבעיה פסטלים והתכלת בולט בהם, מכנסיו ונעליו שחורים וגרביו בצבע תכלת אף הם. ודבריו נאמרו בנועם ובהגיה מזרחית גרונית ברורה.

פעם שניה פגשתי אותו לפני זמן קצר, כשחגגו את יום הולדתו ה-85, רגע לפני שאכן התרחש, ביום עיון. כנראה ידעו למה. כששאלתי אותו ‘מה שלומך’? אמר: ‘משתפרים’.

אז זהו. לא ממש השתפר ואולי כן.

ושוב הוא מעמיד אותי גם בפני החידה הזו שנקראת מות, שמידי פעם אני עומדת מולה משתאה, אבל זה כבר עניין אחר.

למרות שלא היכרתי אותו היטב, אני כבר מרגישה שאני מתגעגעת למה שייצג כאן, ואיננו עוד. איש שהיה אכפת לו מאד, והייתה לו דיעה, והוא חי על פיה עד ליום מותו.

מצרפת כאן, דברים שמצאתי באתר קשתות:

אהרן אמיר איננו
אהרן אמיר, חתן פרס ישראל (2008-1923) הלך לעולמו
		28/02/08
איש הספרות אהרן אמיר, משורר, עורך, סופר ומתרגם, העורך הראשי של כתב העת ’קשת החדשה’ ושל אתר ‘קשתות’, הלך לעולמו (ביום חמישי, 28.2.08) בגיל 85 בבית החולים  ‘אסף הרופא’ בתום מחלה קשה. אמיר,  מן האבות המייסדים של הספרות הישראלית ומהדמויות הבולטות שליוו את חיי הרוח בישראל במשך עשורים ארוכים, נולד בשנת 1923 בקובנה (ליטא) ועלה ארצה כילד בשנת 1934. למד באוניברסיטה העברית בירושלים ובתקופת המחתרות היה מאנשי לח”י, חבר מערכת ביטאונו היומי של הארגון - ’מברק’ ועורך המוסף הספרותי שלו. בהמשך היה עורך הירחון ‘קרננו’ וממייסדי ‘אלף’ ביטאון התנועה הכנענית, שאותו ערך תחילה ביחד עם יונתן רטוש ( 1948-1950) ומשנת 1950 בעצמו. בין ספריו המוקדמים ‘קדים’ (שירים), ‘אהבה’ (סיפורים), ‘ולא תהי למוות ממשלה’ (רומאן), ‘שרף’ (שירים). אהרן אמיר ערך ותרגם ספרים הרבה מאוד ובכלל זה יצירות מופת מן הספרות האנגלית, הצרפתית והאמריקנית. זכה בפרס טשרניחובסקי על תרגום ‘הארכיאולוגיה של א”י’ לאולבריט ובהמשך גם בפרס ישראל. מעבר לאינסוף תרגומים ולשלל פרסים נותר בתודעה הישראלית כמתרגם פורה במיוחד והונצח בשורה “תרגם את זה יפה אהרן אמיר” בשירו היפה של מאיר אריאל. החל משנת 1959 ערך את כתב העת ‘קשת’, שאותו יסד כרבעון ספרותי איכותי שבו גילה וטיפח כמה מן הכותבים הבולטים ביותר בספרות הישראלית. בתום הפסקה ארוכה זכה לחדשו תחת הכותרת ‘קשת החדשה’ - רבעון לספרות עיון וביקורת, אותו ערך בנחישות ובהתמדה יוצאות דופן במהלך ששת השנים האחרונות לחייו. אמיר היה פעיל כמעט עד יומו האחרון בעשייה ספרותית ותרבותית בלתי נלאית ובכלל המפעלים שעסק בהם אנתולוגיה של סיפורי הקשת החדשה (ארבע השנים הראשונות) בהוצאת כרמל, הקמת אתר ‘קשתות’ וערבי קשת בעל-פה שהטביע עליהם חותם אישי מיוחד בעצם נוכחותו. אתר קשתות יקדיש בקרוב גיליון נושא לצדדים שונים ביצירתו הספרותית המגוונת.

ממלכת ה”אני”

כשנכנסנו לחדר, חיכו לנו מזרונים סגולים וטמפרטורה של כמעט קיץ. בחוץ סערה וגשם. אנחנו נשכבים על המזרונים, והמורה אומרת של מה שלא שייך ‘לי ולגוף שלי’ - יוצא עכשיו החוצה. האמת היא שכל ההתרחשות כאן, במצפה אלומות, מסתובבת סביב ה’אני’ וה’לי’, ויש בזה פינוק אדיר. עוד רגע אצא לארוחת ערב מלאת ירק (ולכן גם אנרגיה) ודלה מאד בקלוריות, ולאחריה מפגש הכרות. מחר יום של מיצים בלבד. וכמו שאמרה ביתי היקרה: יש מקומות שמשלמים בהם בשביל שירעיבו אותך. כל כך נכון וגם באופן שזה נעשה - כל כך מתגמל.

מגיע לי הפינוק הזה. נראה מה יהיה כשאחזור לשגרה…

תודה לצביקה רול, עמית בעל ידע ותבונה רבה

לא יכולתי לעשות את התפקיד שלי, כיו”ר איפ”א ללא עזרתם של חברי בהנהלה. אחד מהם, שפרש זה עתה מההנהלה, אחרי ששימש בה יותר מקדנציה אחת, הוא צביקה רול.

אז השאלה היא במה צביקה עזר?

תשובה פשוטה יחסית היום: צביקה עזר והוביל את החבורה שהיינו, יועצים ארגוניים לקראת בנייה של איסטרטגיה חדשה, שניתן לקרוא עליה באתר של איפ”א ולכן לא אכביר מילים בעניין זה.

באותם הימים - ממש לא היה פשוט.

א. כי ממש לא ידענו לאן כדאי שהארגון שלנו ילך.

ב. היו כמובן דעות מנוגדות הן לגבי המהות של הארגון והן לגבי שיטת העבודה שלו, שלא לדבר על השיטה שבה נלך כדי להגדיר את האיסטרטגיה.

ג. אני לא יכולה לשכוח את הערב שהתקיים, אחרי שיצרנו בזמן קצר יחסית את האיסטרטגיה שהסכמנו עליה. באותה ההזדמנות פנו אלי ותיקים באמרות שבהחלט ציננו את התלהבותי קמעה. היו שאמרו ש’אין רוח’ ובלעדיה הספינה לא תנוע (אני מניחה שדיברו על המנהיגות שלי…) , היו כאלה שאמרו שאיפ”א כנראה סיימה את תפקידה.

אבל, משקיבלנו עלינו שזו האיסטרטגיה והתמדנו בכיוונים שנבעו ממנה, הספינה שלנו נעה במהירות הנכונה. צביקה נתן רוח גבית (כמו גם חברי הנהלה אחרים).

וכך למדתי הרבה על עמיתי, צביקה: נחוש, בהיר, ממוקד, חכם, רואה רחוק, עקשן, בעל הומור (וגם ציני לפעמים), למדן, תומך ומלווה בהגינות, זריז ועוד.

תודה, צביקה, על שהיית עמית וחבר. למדתי ממך ועליך הרבה. אמרתי לך רק מעט מאד מזה בפגישה האחרונה שלנו. חשבתי שיהיה נכון לפרט וגם לתת לזה פומביות.