בית קברות קטן, ליד כביש מהיר, ומטוסים עברו מידי פעם למעלה. מרחוק קדח מכשיר גדול בתוך האדמה והפריע לדוברים.

בן אחד עמד עם חולצה חתוכה, השני לא רצה. שניהם עמדו ללא כיפה, ודיברו את דברי הפרידה מאביהם, איש אהוב ומיוחד, שרצה וראה ערך בקבורה יהודית כמעט רגילה.

בכי אם היה, היה שקט מאד, ללא קול. אף אחד לא היה על סף עילפון. הנכדים עמדו דוממים, נבוכים משהו, ואחד אמר שהוא עצוב. חיבקתי אותו. הוא גם הנכד שלי. פוגש לראשונה את התופעה הזו של איש הולך לעולמו, דרך הסבא שלו, מצד אביו.

הסבתא קנתה חלקה לידו.

אישי היקר, הצביע על קבר מכוסה באבן בזלת, הבנתי: זה מה שהוא רוצה, כשיבוא יומו.

גם לפני כשלושה שבועות הייתי בלויה של חבר קרוב. בית קברות גדול. המון רב יותר ליווה איש צעיר יותר. בלוויה נגנה הבת,  בית אחד מהשיר שאהב, בכלי שאהב.

כי כל לוויה משקפת משהו אחר, מישהו אחר. נדמה לי שהייתה אז גם קשת בענן, ומנהל האירוע אמר שמותר לנגן, שגם בבית המקדש היו מנגנים.

אנשי חברה קדישא עבדו בשקט, עשו את עבודתם צפו במתרחש.

הגעתי לגיל, שבו חברים וקרובים, מתחילים לסמן את הכיוון.

היה לי עצוב.

חשבתי על סדרי העדיפות שלי.

חשבתי שאני פחדנית.

וחשבתי שבבוא היום – לא תהיה ברירה.

הדרך מסומנת.

הריאות שלי התמלאו באויר רק מההסתכלות סביב. הפלומה הירוקה והקטיפתית נראתה בכל. הכבישים היו רחוצים ושמיכה של ערפל כיסתה את הדרך מידי פעם.

כשיצאתי מהמכונית היה קר מאד, גם כשנכנסתי הביתה. עד שהמיזוג חימם אותי הכנתי כוס תה.

הנכדה שלי, מקסימה ביותר, הגיעה מבית הספר, ומיד התישבה להכין שיעורים. אחר כך שרנו, שיחקנו, והיא צפתה בטלויזיה.

אני הכנתי מרק עדשים והרגשתי באירופה.

ההרגשה הנפלאה הזו, שזכיתי בפיסת חו"ל התגברה, כשליויתי אותה הבוקר להסעה. הצעתי לה שאסיע אותה לבית הספר והיא סרבה, כאילו חתמה חוזה עם הנהג. אחר כך הבנתי איזה כיף מחכה לה.

בתחנה היינו ראשונות.  היא ישבה על הספסל בשקט עד שהגיעה מאיה. וילדים נוספים. כולם ישבו על הספסל.

כשהאוטובוס הצהוב הגיע, פתח את הדלת נהג חייכן ואמר בוקר טוב. הילדים עלו לאוטובוס לפי סדר. הקטנים, תלמידי כיתה א' – היו ראשונים. אחריהם ילדי כיתה ב', וכל האחרים בהתאמה. אף אחד לא אמר מילה. הסדר היה כאילו מובן מאליו.

נדהמתי.

לא דחיפות. לא קללות. רק חיוכים, שקט, סדר.

חשבתי שהייתי צריכה לגור בגליל.

התנעתי וחזרתי למרכז.

אני כבר מתגעגעת לפלומת אירופה הירוקה שלי, בצפון הארץ.

צרפת של שנות השישים

נוסטלגיה,

עוזרות – בית

בקומה השישית

אז מה כבר יש לצפות?

ובכן, הגיבורה – עוזרת צעירה

יפה, נבונה וספרדיה

והגיבור צרפתי

מבוגר, תמים, ואדון

איך ימצא זה נתיבים לליבה של זו?

לבמאי שהוא גם התסריטאי, פיליפ לה גה

פתרונים

סרטון חביב למאמינים באדם ובאפשרות לנוע בין  מעמדות.

באופטיקה הלפרין התנערו פתאום והחליטו לבקש ביטול של פסק הדין. לטענתם – הייתה פקידה שלא מילאה את תפקידה ולא רשמה את מועד הדיון.

השופט נענה וקבע תאריך אחר.

התאריך לא התאים לי, כיוון שהייתה לי נסיעת עבודה בחו"ל. ביקשתי להקדים או לדחות את המועד וכך נדחתה הפגישה הבאה. ואז בית המשפט דחה את הדיון, והוא יתקיים בבית המשפט במאי הקרוב.

העניין עם אופטיקה הלפרין ניסה לרדת אל הרקע של חיי, והיום-יום נמשך. עד שגיליתי שבכל יום כמעט, מופיעה מודעה של אופטיקה הלפרין בדה-מרקר. הפעם (היום למשל) הם מציעים 6 מסגרות של משקפיים במחיר של אחת, כולל העדשות, סך של 499 ש"ח.

וכך – לא רק בעיתון שאני קוראת באופן קבוע. המודעות, בגודל מרשים ביותר, לעיתים קרובות על עמוד שלם או שניים, מופיעים גם בעיתונים אחרים, שאני נתקלת בהם בבית קפה כשאני מחכה בין פגישות.

קודם, לקראת סיום השנה, הם הציעו הנחות של 55%, ועוד קודם, לפני יום העצמאות, הציעו הנחות של 63%.

וכך, גם אם אני לא רוצה לעסוק בנושא, הרי הם מעוררים אצלי שוב ושוב את התחושות הקשות שהיו לי בקשר איתם, והופכים את עצמם לדמות בולטת יותר בחיי. הם משמרים אצלי את ה"עניין הלא סגור".

כתוצאה מזה, ערכתי היום מבצע קטן, רשמתי: "אופטיקה הלפרין, תלונות", ומצאתי כר נרחב של מאות תלונות, ביניהן התגלו אנשים בעלי כשרונות יוצאים מהכלל, שבחרו כותרות כגון: "אופטיקת חאפרים", או "אופטיקה הלפרין -זהירות ".

אפשר למצוא כאן איסטרטגיה צינית ביותר: הצפה כמעט אלימה של העיתונות בהצעות מפתות, זולות מצד אחד – ומן הצד השני – איכות גרועה ביותר, יחס רשלני וחסר כבוד למוצרים וללקוחות שמתפתים ונכנסים.

אפשר להיזכר בחיוך, שמייסד הרשת שמת לא מזמן, היה מתאגרף. קודם הוא יצא נגד המתחרים. עכשיו ממשיכיו יוצאים נגד הלקוחות שלהם. מה שאני ושכמותי קוראים – תרבות ארגונית.

עכשיו אני שואלת את עצמי:

איך הם יחזיקו מעמד ככה בשוק?

האם הביטוי שפראירים לא מתים רק מתחלפים – נכון במקרה הזה?

איפה משרד המסחר והתעשיה?

איפה המערכת המשפטית?

והצרכנית?

שאלותי נשארות כמובן ללא מענה, בשלב זה.

לא, חוקית, לדעתו, לא מגיע לי לקבל זיכוי, אבל הוא אישר שאקבל לפנים משורת הדין, ואכן קיבלתי.

אמרתי לו שדיברתי עם אמון הציבור, ולדעתם – חוקית מגיע לי לקבל את הכסף חזרה, אם נמכר לי מוצר פגום, אבל לדעתו – לא. הם חברים טובים שלו, אמון הציבור, כך אמר לי, וגם הוא מאד מבקש שאתקשר ואגיד שאכן קיבלתי זיכוי ואוכל לבחור נעל אחרת מתאימה יותר (ויש לקוות שטובה יותר), באחת מחנויות הרשת בתוך שנה אחת.

אבל, זה לא היה פשוט. הוא ניסה לשכנע אותי, אבל אני יודעת שחוקית הוא מטעה , וזה לא נכון.

ובוודאי שגם במבחן השכל הישר הוא טועה טעות גסה. לא ייתכן שאם אני חוזרת אחרי שעה, עם נעל לא תקינה – לא אקבל החזר. והוא אמר ששעה אחת מספיקה שלא אקבל אותו. כמו שלא ייתכן שחולצה שאלבש, תפרם, ולא אוכל לקבל כסף.

במבחן השכל הישר – הלב הכחול הפסיד בכלל, והפסיד אותי.

עם מדיניות שרות כזו, אני בתור יועצת ארגונית, לא מאמינה שהרשת תשרוד, בוודאי שלא בתנאים של התעוררות המודעות  הצרכנית של היום.

התחלתי את הספירה לאחור.

ומעשה שהיה כך היה:

ב-28 לדצמבר, קניתי זוג נעליים בצבע בורדו ב"הלב הכחול", נתניה.

ב-30 לדצמבר כבר חזרתי איתם לחנות בגלל שהעקב התקלף והיה בו סדק, וכן הסתבר שלכל נעל יש גוון אחר, מה שבלט במיוחד באור היום.

הנעליים נלקחו לבדיקה. חזרתי לבדוק מה קורה ולא קרה כלום.

שבועיים אחר כך, אתמול, קיבלתי הודעה שאני יכולה לחזור ולקחת כל נעל שאני רוצה.

אבל, אויה, המבחר הצטמצם מאד (סוף עונה),  ובצבע המבוקש לא היו נעליים שמצאו חן בעיני ו/או היו מתאימות מבחינת גודל ונוחות.

בסופו של דבר החלטתי לבקש זיכוי.

חשבתי שאקנה בחנות אחרת של הרשת, או שאחכה (סנדלים – עדיין אין, אמרה לי המוכרת..).

וכאן נתקלתי בהפתעה: אנחנו לא נותנים זיכוי, אמרה המוכרת.

בינתיים בישראכארט אמרו שאין להם סמכות לבטל את העיסקה, ורק באמון הציבור – שמעו לי ואמרו: אם המוצר מקולקל – הם חייבים להחזיר כסף.

אז מה אם הם חייבים?

בינתיים אני נותנת להם צ'אנס להתאפס ולחזור אלי, אבל כיוון שלא נראה לי שיעשו כך – אני מבטיחה כאן חגיגית – לא אניח להם ליהנות מכספי ולא לתת את התמורה – שזה המצב כרגע.

אז זהו.

יש לי ציפיות שהפוסט הזה יעשה את דרכו אל ליבם של מנהלים – ב"הלב הכחול", ואולי בכל זאת יחליטו שם ששוה להם להחזיק לקוחות מרוצים ולא לייצר לקוחות ממורמרים…

יש אפשרות שאכתוב מידי פעם, ולכן זו תהיה "חצי פרידה" ויש אפשרות שאשוב רק כשאסיים את הכתיבה שלי או את שנת הלימודים.

שמתי לב, שאפילו צמצום של הכתיבה בבלוג, מפריע לי כרגע להמשיך בו, בגלל ה"התנפלות" שלי על עבודת כתיבת הספרים.

עבודת הכתיבה, היא עבודה מפרכת. אני קוראת הרבה, כיוון שמדובר בספר מקצועי. עניין בחוקר אחד מוביל אותי לעניין בחוקר שני, ואני רצה אחרי ים החומר, בהנאה רבה.

אשוב – כשאני פנויה יותר.

תודה, לקוראים, למגיבים ולכל מי שנקלע בדרכי.

תודה גדולה.

אתמול ראיתי עם נכדתי הרוקדת, שהיא בת 15, סרט מדהים. ידענו שאין עלילה בסגנון המקובל אלא קטעי ריקוד, ודברים שיאמרו.

מעבר לכל היצירתיות והאוטנטיות ששפעה מהמסך, אהבתי במיוחד את העיסוק בגיל (שהיה נוכח), את הנוכחות המונולוגית הבינלאומית של הרקדנים ואת הלגיטימציה לדבר בשפת האם או בשפה נבחרת, ואת האהבה הגדולה של להקת רקדנים לזו שאספה אותם, הכשירה אותם, ניהלה אותם, פינה באוש.

סרט לאנשים שרוצים ללמוד עוד על אהבה.

אולי תוותרי

תראה כמה אנחנו רוצים

להיות שוב חברים

תורכיה אהובתי

מה יש לך נגדי?

הנה אנשיך פצועים

ואנחנו לעזור – כה מתגעגעים

תורכיה אהובתי

למדתי את שלי

עכשיו הכלים עומדים מוכנים

ואם תגידי כן – אנחנו באים

ומתחנפים

כמה שרק תרצי.

תורכיה יקרה מאד שלי

פתחי את שעריך

אנא פתחי

אמנם, אמרה ג'ודי, אולי הפסיכולוגים אמרו להורים לא להתנפל עליו, אבל היא קרוב לוודאי הייתה מתנפלת, אם כי היא לא שופטת…

וגם: בכל סלון, בכל בית, דיברו על החיבוק הקר.

מה זה התעצבנתי.

בבית שלי, לא דיברו על חיבוק קר. אצלנו דיברו על איך הבחור נראה. איזה הורים נפלאים יש לו. איזה כח יש להם. איזה מזל ששוחרר לבסוף. איזו תקווה יש שהכל יסתדר. איזו משפחה נהדרת יש לו.

וגם דיברו על הצער, שהוא מנת חלקם של אלה, שיקירם לא יחזור. לא היום, לא מחר, ולא אף פעם. דיברנו על המשפחות שלא רק דש בגדם נקרע, אלא גם ליבם.

גם דיברנו על מחירים. כן. איזה מחיר מוכן היחיד לשלם ואיזה מחירים מוכנים  ההורים לשלם ואיזה מחיר מוכנה המדינה לשלם.

אחר כך ראינו בזעזוע את התמונות הזוועתיות של ההוצאה להורג של מלך אפריקה, והשתתקנו.