אין חרציות בחורף, חרציות מסמלות בשבילי את הקיץ. באחת הפעמים הראשונות שנסעתי עם בן הזוג שלי לטיול, עברנו בשדה של חרציות. הוא ירד, והכין לי צר ארוך, כעין צמה, בשיטה שהכיר בילדותו. לא שכחתי את הזר הזה.

אבל הפעם אני מביאה עוד קטע מהספר שלי, מפריכיות האורז, מאחד הסיפורים שנקרא חרציות: 

"..הוא קיבל אותה בחדר זר וריק, של מנהל שזכה ב-relocation ונסע אל מעבר לים. שמו התנוסס על הדלת. קלסרים עמדו על אחד המדפים. המחשב היה מחובר. המסך ריצד בכחול. ספל אישי של קפה עמד שם ועליו שרידי קפה. מהחלון ניבט הים. גלים סוערים נשברו אל שובר הגלים, שכבר מזמן נודע ככישלון שאוסף אליו את החול ומרדד את הבריכה שיצר.

על השולחן, בצנצנת קטנה של ריבה, עמדו שלוש חרציות. שוב חרציות.

"תראי", אמר, "החלטנו לפטר אותך…"

אחת הבעיות שכל ספר מתמודד איתן הוא עניין ההצגה של הספר. יש כאלה ששמים אותו על המדף, הרחק מן העין הציבורית, יש כאלה ששמים ששמים את הספר במקום בולט, ויש כאלה שלא מציגים אותו  בכלל ומחכים להזמנות של קוראים יודעים.

כמובן שאין זאת הבעיה של ספר של סופר/ת מוכר/ת. אלה מלווים בדרך כלל בתעשיה יחצ"נית ובמקום טוב על השולחן.

זו ההזדמנות להודות לסטימצקי, דיזנגוף, על המיקום שקבעו לפריכיות אורז. תודה. תודה גדולה. אריאלה חברתי, הייתה וראתה!

ערב. אני מתניעה את המכונית ויוצאת לצומת ספרים בדיזנגוף סנטר. הכביש ריק. אני רוצה להגיע מוקדם כדי שיהיה לי מקום. אחר כך אסף, מנהל החנות, אמר שהיו כמאתיים איש. יכול להיות. לא יודעת לספור אנשים מפוזרים. אבל כשהגעתי כבר לא ממש היה מקום, אם כי הכסאות החליפו יושבים. היו כאלה שבאו לשמוע, היו כאלה שבאו להזדהות, היו כאלה שבאו לקנות ומצאו עצמם באירוע והיו עוד. ולכן היו מקומות: צריך היה רק להמתין ולראות.

ראשון הדוברים והמנחה של הערב היה אלכס אנסקי. אין רווח בכתיבת שירה, אפילו יש הפסד, בוודאי כלכלי, הוא אמר. הרווח היחיד שהיה לפני שהחברה שלנו הייתה חברת רייטינג, היה רווח מוסרי. אנשים הלכו בדרכם לאורם של משוררים, היה להם כח מוסרי. אבל היום אין את כל אלה, ולכן כל השירה כולה היא עיסוק של מגירה.

אהבתי ביטויים שנאמרו. למשל: יהונתן גפן אמר על אשתו נורית, שהיא הייתה האישה הכי ארוכה שלו. כמובן שהתכוון למשך הנישואין שלו איתה, שהיה הכי ארוך מבין משכי הנישואין עם נשיו האחרות. והיו גם דברים שלא אהבתי. הוא אמר, שכל המשוררים אוהבים את הנשים צעירות ומתות. ייתכן שגם הסופרים. חשבתי שזה משפט מסוכן, בעידן של אלימות נגד נשים, ואחר כך אמרתי לעצמי שגם אני אוהבת את אימא שלי שנשארה צעירה כשמתה, לתמיד. ואולי יש בזה בכל זאת איזו תכונה אנושית לאהוב את המתים בעלי הפוטנציאל הלא ממומש, ולהעדיפם על פני הקמלים הממומשים.

מאד אהבתי את סבינה מסג, או עדולה, ומה שהיא אמרה והיה חדש לי: יש אקו שירה. כן, שירה אקולוגית. ועוד הוסיפה ואמרה שכל שיר שלה בא מבית מסוים, ממקום מסוים, ולא רק ממקום פנימי. עוד אמרה שמערכות יחסים עם נחל, חשובות לא פחות ממערכות יחסים עם אדם. משפט שממש התאהבתי בו היה : רחל ממררת בשיר. איזה משפט?! הייתי רוצה לפגוש אותה עוד.

וזהו. אפשר לכתוב עוד, ואני מניחה שיכתבו ויראו ויקראו. הייתה שם תקשורת, בוודאי.

סופו של הערב עבורי היה קצת פרוזאי: היה לי קר מאד במקום שישבתי. כל המיזוג אויר נשב על הכתפים שלי. קמתי, הסתובבתי, החלפתי כמה מילים עם שלומי, והלכתי לדרכי.

חשבתי שהמקום מרגש מידי כמקום להשקת הספר שלי, יותר מידי אנשים מסתובבים, פחות מידי כסאות נוחים. הייתי רוצה שהאורחים שלי בערב ההשקה – ישבו יותר בנח, הייתי רוצה להתרגש פחות. לעמוד בין 7000 ספרים בערך – זה קצת יותר מידי, הלב שלי – צריך לשמור גם עליו. ולכן – חושבת. עוד לא ממש בטוחה.

המכונית  נסעה כמעט מעצמה, הכביש היה ריק. לא טעיתי, והפניות שלקחתי בחושך התבררו כנכונות. תל אביב חייכה אלי עד שהגעתי לנתניה.

בעצם אני כותבת כמעט כל הזמן בראש, גם כשאני לא כותבת ביד. למשל:

לפני יום התארחו אצלי שלושה מנכדי. הקטנה ביקשה שאשכב איתה עד שתרדם. עשיתי כך, שכבתי לידה וכמעט נרדמתי. אחר כך ביקש ממני הנכד השני, הגדול יותר: "סבתא, תדליקי לי את הכוכבים", "איזה כוכבים?" שאלתי. (הסתבר שביקש שאדליק לו ספוטים שמצויים בחלק מהתקרה. אני נוהגת להדליק אותם כשהוא מתארח אצלי לבדו, ואומרת לו שאם יש בעיה, בלילה, שילך לאורכם ויגיע לחדר השינה שלי).  אחרי כן ביקש הגדול בנכדי שאישן לידו כי יש לו סיוטים, וכך עשיתי… מאוחר בלילה, חזרתי לישון במיטה שלי. והנה יש כבר חומר לסיפור. איך הוא יהיה וכמה אהיה נאמנה לאמת – סיפור אחר ולא רלוונטי.

דוגמא נוספת: אני פוגשת את דליה, חברתי, באוניברסיטה (שתינו מלמדות את הפרקטיקום) והיא מספרת על מפגש עם הנכדה שלה שלא רצתה נשיקות. מיד אני נזכרת בספר ילדים על נשיקות ומציעה לה: למה שלא נכתוב ספר על נשיקות? היא מתלהבת ואני כבר מתחילה לתכנן את הצעדים הבאים… אולי, מי יודע?

דוגמא אחרת, אחרונה, לילית וממש עכשוית: בלילה חלמתי על אגם שלא ראיתי כמותו. המיקום של  האגם היה בפולין, בעיירה של אבי. בחלומי החלטתי לרדת אל האגם ושמתי לב שהשוליים שלו מיוחדים וצורה של תלמים עבים מקיפה אותו. צבעם היה כצבע החול אבל הטקסטורה הייתה כשל חימר ואולי של חומר וולקני. בחלום היססתי אם לרדת, אבל החלטתי לעשות זאת. ירדתי ופתאום שמתי לב שהתלמים רטובים. הבנתי שהאגם יכול להתרומם, בכעין גאות, הסתובבתי ורציתי לצאת ממנו, אפשר אפילו לומר – להימלט, אבל החימר הקשה עלי מאד. התעוררתי תוך שאני חושבת שאולי כדאי שאשאיר את הנעליים בחימר מה שיעזור להימלטות שלי. עוד בלילה, רגע לפני שנרדמתי שוב, אמרתי לעצמי: תכתבי את זה. הנה, אני כותבת. ועוד הוספתי: תזכרי את זה. הנה, אני זוכרת. אולי תורו של פריכיות אורז ב' הגיע?

הנה כך, אני כותבת כל הימים, אבל רק לעיתים רחוקות החויות שלי, החלומות שלי – הופכות לסיפורים.

זהו הסיפור  הפותח את "פריכיות אורז", סיפור על מפגש בין יועצת ללקוח. מפגש שהפך לרע ולבסוף הגיע לסוף טוב. להלן ציטוט קטן: "זקפתי את קומתי ככל שיכולתי והמשכתי ללכת. כשחזרתי, נראה היה שחיכה לי, מכיוון ששיערתי מראש שאולי יעמוד שם, הגעתי מצידו השני של המטוס. ושוב ראיתי את עיניו מחפשות את המבט שלי ושוב לא השבתי"…

האם תרצה/תרצי לכתוב התחלה? סוף? בבקשה!

הגענו למתנ"ס אשכול פיס. צנוע מאד. כבר כתבתי עליו. אנשים מעטים הגיעו לקונצרט של זמרת הסופרן, אנאסטסיה קלוואן מהאופרה הישראלית, והמלווה שלה אלה פאסיק. המוזיקה הייתה נהדרת. גם ליאוניד, שמנהל את עמותת תרבות וזמן, הגניב שני קטעי מוזיקה.

בהפסקה ישב לו איש, ומכר ספרים. אפור שיער, רזה, נמוך. ניגשתי, שאלתי, בקושי דיבר עברית. הוא כותב שירים רוחניים שקשים מאד לתרגום, לדבריו. איכשהו הרגשתי שותפות, שני כותבים. אי אפשר היה לדבר הרבה בגלל מגבלות השפה והזמן. כשנפרדנו, השאיר בידי כרטיס ביקור. הסתבר שהוא מנגן על כלים לא שגרתיים. קל למצוא אותו, הוא הופיע הרבה בטלויזיה. איש קטן, בשוליים של הבידור.

הלכתי לקחת וופל מלא בשוקולד, יש שם כאלה בהפסקה, וחזרתי לאולם ששוב החשיך.

בסופו של האירוע, ליאוניד שכח את הפרחים, המאזינים נשארו עומדים חלקם על הרגליים, חלקם ביציאה, והזמרת חזרה לאולם. מחיאות כפיים, מילים חמות ולא מובנות, עוד מחיאות כפיים ויצאתי לקור.

בבית בדקתי את האתר של אהרון. שמעתי קצת מוזיקה על משור, בקבוק, משאבה ועוד. חשבתי על תרומת העולים מרוסיה לישראל, חשבתי על עולם שהוחלף באחר. הרהרתי. מה עוד ניתן לעשות? ואיכשהו הייתי עצובה.

 www.musicshow.co.il

"….היתה לי הזדמנות לשקוע בסיפורי ספרך,  כשאין אף אחד בבית, ובאמת את סופרת לרוחי,

 קצר , עיניני, אפילו קצת חושפני, שמוסיף קורטוב של טעם בגלל חוסר הציפיה שלי, מצבי חיים אמיתיים שמשאירים אותי מסוקרנת לגבי הסיפור הנוכחי, ולקראת הסיפור הבא.

 ראוי להערצה, וכל הכבוד לך, לדעתי יכולת כבר להתחיל  בגיל 12 ,אך העיקר שתמשיכי כך.  נראה לי שלעיקר , החלק המשפחתי טרם הגעתי, אך זה ודאי יהיה עוד היום".                        

זו הביקורת הכתובה הראשונה לה זכה הספר.

ההגשה באיסטנבול, במסעדות שביקרתי בהן, מצטיינת באסתטיקה מהממת. קחו למשל את התה החם והאורגני שמזגו לי במסעדה של האוניברסיטה של הבוספורוס: ספל גדול ולבן, 4 גרעיני הל, חצי מקל קינמון, כפית דבש, צפורן אחת או שתיים, גבעול נענע טרי, פרוסת לימון דקיקה, ועל הכל: מים רותחים.

התוצאה: מיד כשישבתי לשולחן ביקשתי שיביאו לי את המשקה המענג והריחני הזה. הם רצו להשאיר אותו לסוף, אחרי מרקי העדשים הכתומים (שיד אוהבת הוסיפה להם נענע יבשה) והממולאים, וכל הטוב האחר, אבל לא הסכמתי. הריח והטעם ליוו אותי במהלך כל הארוחה.

ובאחד המולים הגדולים שאליו הגעתי בלילה אחד, עייפה מיום העבודה, ביקשתי סודה. היא הוגשה לי בספל זכוכית יפהפה. בפנים שטו להם בשלווה גרעיני רימון אדומים שנראו כפנינים, פלחים דקיקים של תפוח, תפוז ולימון. ביקשתי עוד ספל כזה ושליתי את הרימונים עד לסופם. היה חביב, פשוט, ושונה.

פשוט, נכון? אימצתי בחום.

כן, הן מתחילות להגיע, והן מרגשות. התגובות טובות מאד, מדברות על ספר מרגש. אני אוהבת לשמוע את מה שיש לקוראים להגיד. בינתיים שמעתי בעיקר מקוראות. אני שמחה לזה מאד. כמו אימא ששומעת שאומרים לה שהילד התפתח יפה. ומה עם הביקורת? כשתבוא – תבוא.

בימים האחרונים לא כתבתי הרבה, רק סקיצות, הימים עסוקים, אני מנסה לחזור לשגרת הכתיבה. היא נותנת לי בטחון, רוגע.

הסטודנטים שלי הציגו היום עבודות יפות, אני שמחה בגדילה שלהם. אחת העבודות עסקה ב"מודעות" בגשטלט, עבודה אחרת עסקה בקשר שבין גשטלט לגישה הנרטיבית.

אהבתי, במיוחד את מה שהתפתח לאחר מכן. מעניין. מחדד. גם לי.

בקריאה חוזרת של הפוסט, הוא נראה פשוט. כן, כותבת פשוט. אוהבת את זה. ואולי – פשוט מידי?

ואי אפשר לסיים את היום בלי להגיד שהתחילו להגיע תמונות מהחויה התורכית האחרונה. אולי אעביר, אחת שאוהב.

שניאור שעשע אותי במטוס העמוס והצפוף. המטוס יצא באחור של שעה וחצי, הדיילות לא הסתדרו עם המטלות והמגשים האחרונים הוגשו כשהנחיתה התחילה. שלא לדבר על כל המגשים שנדחפו מתחת למושבים. איזה בלגן! הנוסעים הדתיים לא מצאו את המנות שהזמינו ואלה שקיבלו אותן אמרו שהן דומות למנות קרב. רק שניאור שישב לידי, תינוק בן 8.5 חודשים לזוג מקסים של חסידי חב"ד שעשע אותי. מחר בבוקר – יום עבודה רגיל, עם רחת לוקום שהבאתי לסטודנטים, גשטלט בישראל, לא בתורכיה, ואני כל כך שמחה, גם על זה שהיה וגם על זה שיהיה מחר.

החגיגה שמחכה לי עכשיו: יומולדת של נכדי שיהיה בן 14, ואחר כך – ההשקה של הפריכיות שלי. וכבר קיבלתי תגובות חמות ראשונות. מאד משמח. יש בשביל מה!