קוראת את הכתבה ב'גלריה' של הארץ, על ספרו החדש והמתורגם לעברית, של דניאל קלמן: מודדים את העולם. אין ספק ששוב מרימה את ראשה הקנאה הישנה והותיקה, במי שיודע לעשות את עבודת הכתיבה טוב כל כך: מתעמק במדענים ממאה שונה, לומד אותם, כותב אותם מחדש, ובורא אפשרויות חדשות. ואילו אני – מה? השקעתי שנים (טובות, יש לומר), בלמידת ובעיסוק במשהו מסוג אחר.

אף פעם לא אוכל לכתוב את מה שהוא כתב. מאוחר מידי. ואני מוריקה מקנאה.

בועד 4 ימים – אני נוסעת לאיסטנבול, כרגיל, להדריך קבוצה של יועצים ומנהלים. לא מצליחה להפסיק את הנסיעה, למרות שחשבתי שכך אעשה… אבל אולי בעתיד. והשאלה: כמה עותקים לקחת איתי לארץ התורכית הזו? ברור שאחד אני חייבת להביא. בעלה קורא העברית של אחת מהמובילות במקום, גילה, מבקש עותק חתום, אבל האם יש טעם לקחת עוד? אני גם מביאה לחברי שם עותקים מספרה של ויסלבה שימבורסקה, שקניתי להם בפולין. בקיצור: סוחבת ספרים לאיסטנבול ומקווה לחזור בשלום!

כמעט שכחתי את הפריכיות לכמה שעות. הארווי הביא קונצרט על אהבה,  קונצרט של ערב, בתזמורת הקאמרית של הרצליה: יש קלאסי ויש קל.

על הבמה בולט הנבל מעל לכלים האחרים. בתנועות יד דקיקות ורפות, פורטת עליו המוזיקאית, רק כדי להחזיר אותו למעין "דובון" לא צבאי, ולהעלות אותו על עגלה בסיום החלק שלה בהופעה. אם אני צריכה לנחש: היא עלתה לישראל מרוסיה.

אבל את ההצגה גנבה תינוקת שהיא כנראה נכדתו של בן חסד (מנהלה לשעבר של "מקהלת האש החדשה בירושלים", שר יחד עם שדייה, שירים מתוך פורגי ובס). התינוקת בורוד, שקטה ומפיקה צלילים מעטים בלבד, עטופה בנשות משפחתה, שכולן נראות כאילו יצאו מהאלבום של מלכת שבא. הסבא שלח לה נשיקות. היא חיה מוזיקה מהיום שנולדה. כבת חודשיים היום.

את בן חסד, לא הכרתי קודם. תמיד יש משהו חדש שאני לומדת בקונצרטים. אתמול למדתי עליו ולמדתי שאפשר לקחת תינוקות לקונצרטים. כן, למדתי שמלכת שבא יכולה להשתכפל, ולשמוע נבל שמנגנת לה מישהי שעלתה לארץ, כנראה מרוסיה. הכושים העבריים בדימונה, מה אני יודעת עליהם? כלום, כנראה שכלום.

אבל יש אהבה, ויש גלובליזציה, ואנחנו כאן.

האדרנלין מציף אותי. אומנם שבת, אבל זיו, העורכת של גוונים, אישה אחראית. היא ראתה מה שכתבתי, מרימה לי טלפון ומספרת לי שבידיה עותק תקין. אחרי שבבוקר גררתי בעצבנות את ערימת הספרים שלקחתי, חזרה למכונית, אני יורדת ופותחת את הבגאז'. הוא נענה לי מיד. ערימת הספרים שהכנסתי בכעס, מציצה אלי באופטימיות זהירה. אני עוברת עליהם אחד אחד. זה תקין, זה לא תקין, זה תקין, זה לא תקין. 11 עותקים פגומים, 34 עותקים תקינים. זיו אומרת לי שזו בעיה של בית הדפוס. אני מבינה: זו בעיה של בית הדפוס, אבל גם שלי, וגם של ההוצאה. מחר, למרות שלא תכננתי – אני מחזירה את הפגומים להוצאה. בהמשך – ההוצאה לא תוכל להוציא אפילו ספר אחד מבלי לבדוק אותו. הפגומים יחזרו לבית הדפוס. בית הדפוס ידפיס חדשים. ואם לא יהיו פגומים – הכל יהיה בסדר. אבן ירדה לי מהלב, נשארו קצת שריטות. אני מנסה להתנהג כאילו שמעתי צפירת הרגעה, אבל האדרנלין הזה, נשפך לסערה, והוא מעורר גלים. אולי אצליח לנוח, בערב יש לנו קונצרט.

לתינוק שלי יש רק צהבת…

יש עצים נשירים, אבל לא מצופה שספרים יהיו נשירים. אני יושבת לי בערב, בבית, מלאה בנחת רוח ושמחה, לוקחת ליד את הפריכיות שלי, ומה אני מגלה? איכשהו נשמטו 30 עמודים מהספר. מבאס. צריך לגרוס הכל ולהדפיס מחדש. טלי אמרה שלא אתבאס, זה רק טכני, אבל אני מבואסת. מחכה עד יום ראשון כדי להגיד בהוצאה. עצובה. עצובה.

  לקחתי 48 ספרים מההוצאה. החבילה שעלתה במדרגות על כתפיה של סיוון, נשארה באוטו, ונסעתי איתה יומיים. הברקס היום בנתיבי אילון, בדרכי ליום העבודה שלי, הפריד בין התוכן של החבילה לחבילה, והספרים נזרקו והיו מונחים על הרצפה של המכונית, אולי נבהלו מהפסיכיאטר האמריקאי שרצח לפחות 12 איש ופצע 31. אומרים שנולד שם, אבל הוריו נולדו כאן, פלסטינים ממקום ליד ירושלים, צחקו עליו, העליבו אותו.  הכל כבוד. הכל.

כשחזרתי, שמעתי שוב חדשות, היו תאונות והפקק האט אותי. הרוג אחד. התעייפתי. שמחתי שהגעתי. הוצאתי את עגלת הקניות המתכתית שלי, העברתי אליה את הקרטון הריק, ואליו את הספרים. ספר אחרי ספר. פתאום אהבתי כל כרך. עדי רמות , גרפיקאית מוכשרת, עשתה עבודה יפה. בחרתי מבריק, כי האפור היה אפור מידי. שמחתי בבחירה. על הספרים הנחתי את התיק שלי. מעליו ברישול את הצעיף האדום שקיבלתי מחברה. המעלית חיכתה לי פתוחה, כאילו ידעה שאני באה. יצאתי, פתחתי את הדלת, העמדתי את החבילה שבתוך עגלת הקניות לידה. עכשיו אני רוצה למצוא מקום. אבל יש לי הרבה ספרים, תמיד הרבה מידי ספרים…

עזבתי הכל והלכתי לקרוא את הארץ. החדשות לא היו טובות.

עזבתי את הארץ והלכתי לבלוג.

הגעתי לרחוב בר כוכבא, ולהפתעתי הייתה חניה. חניתי. שמתי על כוכבית 4500, והייתי שקטה. הלכתי מעט והגעתי לבניין. השלט: "הוצאת עקד" קישט את הכניסה. עקד של פעם, גוונים של היום. וגם חלונות יש שם. הכל אותו הדבר. ירדתי במדרגות בזהירות, והגעתי לבטן האדמה. הבאתי איתי נשיקות מ"לחם ארטיזן", ברכות לכל מי שעמל. חגיגה קטנה, השקה לא רשמית. אחר כך ישבתי עם מריצה, ועם סיוון, זרקתי כמה מילים לשי. מעכשיו רוב התקשורת סביב מכירות היא איתו. יחסי הציבור עם סיוון: בדקנו ביחד את רשימת המוספים, המבקרים אליה ישלח הספר. בררתי מתי הוא מופיע באתר של גוונים, והוא כנראה כבר בפנים, בספרים חדשים, ואם לא היום – מחר. בחוץ יום יפה. המכוניות נוסעות בכביש, החיים כמנהגם. מנסה להיזכר בהישג אחר שלי. חושבת על ה-תואר השני, כשסיימתי הרגשתי ריקנות. לא כך עכשיו. אולי הגיל?

הטלפון הפסיק את הכל: עבודה. חוזרת לעבודה. חגיגות – בהמשך.

בוקר רחוץ ויפה משתקף מהחלון שלי, הים נראה כחול אפור בהיר, גלים – אבל לא מלאי קצף וזעף – הולכים אל החוף וממנו. הבניינים החדשים עוד לא כיסו אותו לגמרי והם משאירים לי את פתחי האוורור הנחוצים. השמים נוגעים בים ואני עוד מעט אראה את נקודת המפגש שלהם מזוית אחרת, קרובה יותר. רגע לפני שגרת הטיול/צעידה שלי. אחר כך אשוב הביתה, אתקלח, אצא לפגישת עבודה אחת, וממנה – להצאה לאור.

אתמול, ניגן הנכד שלי, שהוא מספר 3 מלמעלה, את כל מה שהוא חושב שכדאי שינגן בהשקה (ביקשתי ממנו), ובין הנעימות השמיע לי את מרש החתונה שהוא מאד אוהב. אמרתי לו שאת זה אפשר יהיה לנגן רק אם אתחתן… אבל הוא חייך והיה בטוח שזו הנעימה הנכונה ביותר.  לא התווכחתי איתו… בנוסף, חשב שכדאי שינגן את הקטע שהלחין בעצמו, והקשבתי לו כמה פעמים. מזל שיש את סבתא רותי שכבר אמרה לו ששני קטעי ג'ז שהוא כבר מנגן היטב – הם הטובים והמתאימים ביותר. היא המורה שלו לפסנתר, וגם הסמכות המוזיקלית של המשפחה שלנו. מזל שיש אותה, אחרת היה הילד, באמת מנגן את המרש המקסים הזה, שפתאום אפשר לנגן אותו רק באולמות קונצרטים (לא שמעתי אותו בחתונות, כבר איזה 10 שנים לפחות). צעיר הנכדים שלי הלך לישון עם הרכבת האחרונה שהוא מאוהב בה. גיליתי שאין כמו בייבי סיטינג לאזן, ולהזכיר לי מאיפה צומחות הרגליים…

ב- 11:00- אגיע להוצאה לאור, אחזיק את הספר ביד, ואחשוב על ההמשך. אני ממשיכה לכתוב. מקווה שדי מהר יהיה עוד ספר. הפעם - מקצועי. איזה כיף שכתיבה היא הכלי שבו אני מרגישה טוב לבטא את עצמי!

שיהיה בוקר טוב!

עכשיו דיברתי עם סיוון. הספר יצא מהדפוס ונמצא בהוצאה. סיוון אומרת שהא נראה נפלא. אני אתאפק עד מחר. בשעה 11:00 אני בהוצאה, לוקחת אותו ליד. הספר הראשון שלי. הבמקום דוקטורט שלי. המקום כל כך הרבה דברים אחרים. וגם לא במקום שום דבר אחר. בשביל עצמו, בשביל עצמי.

מיכאל דרוקס שבא לארץ, התראיין לעיתון ואמר: "הטיעון שלי הוא שהרצון הבסיסי של אמן הוא לברוא יש מאין, ולא ליצור". אהבתי את זה. אפשר להבין שמיכאל מבחין בין בריאה ליצירה, גם העברית מבחינה, האנגלית – לא. קראתי אותו בחמש בבוקר. כל כך הרגשתי שזה נכון!

ב-06:00 בוקר צעדתי לאורך החוף, כרגיל ביום לא גשום, רגע לפני שיום העבודה שלי התחיל. בדרך כלל אני רואה את המים, את הכחול של הים ואת הכחול של השמים. היום הייתי צריכה להזכיר לעצמי להסתכל, כי איכשהו ראיתי פנימה ולא החוצה. אהבתי את התחושה של המלאות הזו, של הסיפוק הגדול בעקבות הלידה, בעקבות הבריאה. עשיתי משהו שלא היה קודם. בשביל זה הכל שוה.

הספר בידיים טובות. מחר אחזיק אותו ביד, ואראה אם אני יכולה לראות את הכחולים או שאולי שוב יהיה מבטי פנימה.

התרגשות גדולה. נותר לי לאחל לעצמי – מזל טוב! מישהו/י מצטרף/ת?

חוץ מזה אהיה בעוד כמה ימים בת 63. מגיע לי ספר ראשון, לא?!