הרהורי הבוקר של אזרחית ותיקה

עכשיו שכבר יש בידי תעודה חתומה בידי השר לענייני גימלאים (ולכבודה אני פותחת קטגוריה חדשה), עולים בי כמה הרהורים, שעניינם אני. להלן כמה מהם:

1. כמה להתאמץ? הייתי רוצה לתת יותר מקום לעצלות שלי. יש לי חלק כזה. נזפתי בו הרבה במשך השנים. אולי הגיע הזמן לאפשר דיאלוג מכבד יותר?

2. כמה להתעמת עם מי שאני ומה שאני? רגע פרוידיאני/דינמי: כן, יש לי את הצל שלי (יונג דיבר עליו מזמן), לחלקו אני לא מודעת, חלק עולה וצץ ומיד מגורש. אולי הגיע הזמן לאפשר לצל לזוז טיפה לקדמת הבמה. ממילא הסופר אגו שלי כל כך מפותח, שדי קשה להאמין שהמקום שיתפוס יהיה גדול.

3. כמה להשתפר? אחת הסיסמאות של ה- TQM: שיפור מתמיד. נדמה לי שהפנמתי את העיקרון הזה. יותר מידי. אני מתענגת על השיפור. הגוף שלי מלמד אותי שיעור חשוב מאד: אי אפשר להשתפר כל הזמן. איך אני מאפשרת לעצמי והאם אני מאפשרת לעצמי שלא להשתפר? אולי זה השיפור שאני צריכה? אולי.

4. איך לחלק את הזמן שלי? התחרות על הזמן גדולה. עכשיו שאני יודעת שזמני הולך ומתקצר, סיימתי כשני שלישים מחיי, והסוף הוא כבר מעבר לפינה, אני חושבת על הזמן שנותר ויותר מזה: מה חשוב באמת באעשה? והתוצאה של החשיבה הזו? אני מנהלת את הזמן כמו בימים שעוד היה לי הרבה מאד זמן.

5. במה ובמי להשקיע יותר? בנכדים שלי - כולם? בחלקם? בבן הזוג שלי? בבנות שלי? בעצמי? במשפחה המורחבת שלי? בחברה הישראלית? בעבודה? בעיר שבה אני גרה? באוכלוסית מצוקה שעל ידי? בנשים שחלו בסרטן שד? בתלמידים שמעבר לים? אם זה נראה מפוזר/מגלומני/לא ממוקד - או קי, מי אמר שיותר קל להחליט היום על המסלול?

ורק שלא תבואנה הצעות כמו: קבעי לך יעד ולכי עליו.

6. איך להוריד מעצמי את מה שאני לא סובלת? זה קשה מאד. אבל זה מאבק מתמיד שלי, והאמת היא שלפי דעתי די הצלחתי במאבק הזה.

7. איך לשפר את איכות החיים שלי? חשוב מאד. איכות החיים שלי טובה, לדעתי. אפילו טובה מאד. צריך רק לשמר.

8. איך לשמור על הכסף שלי? איך להגדיל אותו? זה ממש לא פשוט. תמיד חשבתי שיש משהו משחית בכסף. אולי אלה השורשים הסוציאליסטיים שלי, אולי אלה האמונות שרכשתי לעצמי בגלל שידעתי שאני לא בן אדם של כסף. לא רדפתי אחריו בשום צורה. הקפדתי לא להיות מנוצלת (לא תמיד הצלחתי), אבל לא מעבר לזה. גיבשתי לעצמי אידיולוגיה של ילדת פרחים משנות השישים, וחייתי כך שנים רבות. יש לזה משמעות היום. למזלי, היה בי חלק קטן, בתוך עצמי, שבכל זאת שמר עלי ודאג למינימום. מה שגיליתי בצורה חד משמעית שכדי לשמור על איכות חיים טובה לעת זקנה: צריך כסף.

9. איך לטפח את הבריאות שלי? טוב, זה ברור. בלי זה אין כלום. כלום. כלום. וזה בעצם צריך להיות מספר 1. אבל כיוון שהחלטתי לנסות ולהשתפר פחות, אני שומרת על המיקום שניתן באופן ספונטני - 9.

10. איך להישאר מחוברת ולא להתייתר? אחד הדברים הכי עצובים שאני רואה הוא ההתייתרות. הרגע שאני עצמי/אתה/הוא - כבר לא רוצה כלום. אני עוברת ליד גנים ציבוריים לעיתים ורואה שם את הזקנים, יושבים על הספסל, הבעת פניהם אטומה משהו (אולי בגלל פרקינסון ואולי סתם כך), לידם, בתוך ים של מטפלות (פיליפיניות , עולות חדשות ו/או ותיקות מרוסיה ועוד), יושבים מטופלים אחרים, ילדים רצים, השפה זרה - והניתוק - טוטאלי. הם כמובן, לא חיים אולי רע, אבל אני מעדיפה שלא לחיות כך - אם אפשר. ואולי זה מתנשא מידי. אולי יהיה גורלי כגורל כל אחד מהם, ואולי זה החלום הרטוב של כולנו - להאריך חיים ולזכות בהרבה שנים של מיותרות? האמת - לא נראה לי שזה החלום שלי - אבל אולי אני לא יודעת. בינתיים החלומות שלי אחרים.

זהו להיום, אני צריכה לצאת לעוד יום של צעידה.

הלשון - גורם שחיקה

אני יושבת בקבוצה ושומעת את הדברים הנאמרים. ‘הלשון, הלשון, החיים והמוות ביד הלשון’, אני אומרת לעצמי. ואכן, דרך אחת מיני רבות לשחוק אחרים בסביבה, היא השימוש בלשון. לשון שלילית. לשון תוקפנית. לשון שלא ממיינת ולא בוחרת את מילותיה אלא מתיזה אותם ללא חיוך בפני האחר.

יש דרכים רבות להגיד דברים. יש אפשרות לבנות, יש אפשרות לקלקל.

חבל, חבל לי.

אני בטוחה שהאישה הצעירה הזו שיושבת מולי, הורסת לעצמה הרבה, בקשר עם בעלה שאותו אני לא מכירה, בקשר עם ילדיה שאותם אני לא מכירה, בקשר עם הסביבה.

והכל - בגלל הדרך שלה להשתמש בלשונה.

וכך היא שוחקת את הסביבה, והסביבה שוחקת אותה.

 

ועצוב לי: אני בטוחה שהאישה הצעירה הזו חוותה קודם, לשון כזו גם על עצמה.

אימון מוקיר: פגישה מחודשת עם חמשת העקרונות

עוד סדנא.

כשאני נכנסת לחדר ובו אחרים מנחים, אני כבר לא מצפה למהפכים. הניסיון והידע שצברתי, העובדה שאני וראשי המקצועי כבר מצויירים ומפוסלים היטב, מאפשרת עכשיו עוד תוספות, ליטושים, אבל לא בניה מהתחלה.

לכן אני כל כך לא מבינה חברים/ות שאומרים משהו כגון: “טוב, הן לא חידשו מהפעם הקודמת” וכו’. אני לא חושבת שתמיד צריך לחדש ולהפוך. מספיק לי אם אני מסתכלת פעמיים על אותה התמונה. מיקוד רציני יגלה דברים שלא ראיתי. זאת המטרה שלי.

מומחה לקרדיולוגיה למשל, שמגיע למפגש מקצועי, סביר להניח שילמד פחות מסטודנט שמתחיל את ההתמחות שלו. אבל הלמידה של הוותיק - חשובה גם היא. מדובר בדלתות קטנות יותר. וזה בסדר. ולפעמים מדובר רק בתזכורת. ולפעמים מדובר רק במפגש עם עמיתים - וגם זה נפלא.

בשבוע שעבר, הייתה לי הזדמנות לפגוש שוב את אן (Ann Clancy) וג’קי (Jacqueline Binkert), ששבו אלינו. איכשהו יש קשר הדוק בין הגישה שלהן לגשטלט. אהבתי גם את זה. קל לי מאד עם העקרונות האלה והם מופנמים אצלי מאד.

אני שמחה לחלוק אותם עם הקהילה. להלן  5 עקרונות שעניינן בתחקיר מוקיר:

א. עקרון המובנות: העיקרון אומר שהידיעה (knowing) וההתהוות (becoming) ארוגים זה בזה. הזיהוי ומתן ההכרה למי אנחנו, לאיך שנעשינו ולמה שאנחנו עכשיו - יכולים להיות בעלי ערך ניבויי חזק לגבי מה נהיה. העתיד שלנו הוא הרחבה של מה שאנחנו יודעים וגם מה שאנחנו לא יודעים. Reality is co-created “, Jackie Kelm ”.

ב. עיקרון הסימולטניות:עפ”י עיקרון זה החקירה וההשתנות מתקיימים בו זמנית. במילים אחרות: העתיד מתרחש בתוך וכתוצאה של ההוה. זרעי השינוי נראים בשאלות הראשונות שאנחנו שואלים כדי לגלות ולהניח יסודות. יסודות אלה הופכים לבסיס החלום ועיצוב הגורל. “There are no ’natural’ questions: every inquiery takes us somewhere even if it is back to what we originally believed”, Jackie Kelm .

ג. העיקרון הפואטי: עיקרון זה אומר שהסיפור של היחיד יכול להיכתב מחדש כדי להתאים יותר טוב לאיך שהלקוח רואה את עצמו בהווה ובעתיד. מציאויות שונות יכולות לנבוע מפרשנות סיפור חיים. אפשר למסגר אותו מחדש, אפשר לדמיין ולהתמקד יותר בפעילויות משמחות. “What we choose to focus on creates our reality”, Jackie Kelm.

ד. עיקרון הניבוי: העיקרון אומר שחלום  ספציפי, יכול להנחות אותנו  לקראת העתיד. מיקוד הלקוחות על החזון והחלום שלהם מאפשר פעילויות בהירות יותר לקראתו/ת. “The future is part of our reality”, Jackie Kelm.

ה. העיקרון החיובי: עמדות חיוביות, פעילויות וקשרים משפיעים לטווח רחוק. עיקרון החיוביות המתקיים בקשר שבין הלקוח למאמן או ליועץ, מבטיח תנועה לכיוון המצופה. “Discovering and appreciating what is right builds energy and momentum for change”, Jackie Kelm.

לא נולדתי מחדש

ישבתי עם א. נ. ושוחחנו. המפגש התקיים בעקבות פגישתנו האחרונה בכנס, ועלו בו נושאים אישיים ונושאים של עבודה. איכשהו הגענו לעובדה שחליתי בעבר. א. נ. אמרה משהו על לידה מחדש של אנשים אחרי מחלה קשה. היא התכוונה גם אלי. אבל לא, ממש לא התאים לי המשפט הזה.

אני לא נולדתי מחדש. אני מרגישה שנולדתי מתוך אהבה, כאב ותקווה של הורי. המשכתי  משם והתפתחתי בכל פעם באופן אחר, והמחלה הייתה עוד אחת התחנות שעברתי. לדעתי לידת בנותי הייתה תחנה משמעותית הרבה יותר, ובה נולדתי גם כאם.

מה שכן: המחלה גרמה לצלצול פעמונים ולהבנה שזהו, אני, כמו הרבה מאד אנשים אחרים, צועדים בדרכי הגורל האנושי. לא לעולם חסד והמועד של סיום המסע הזה לא ידוע.

וזה הכל.

לא הרגשתי שנולדתי מחדש. ממש - לא. וזה לא אומר שאין אחרים שיספרו סיפור אחר.

 

בנוסף וללא כל קשר: רפי איתן, השר לענייני הגמלאים, שלח לי כרטיס של אזרח ותיק. זהו אני ותיקה. וזה שימח אותי. מעכשיו - הכל ברשות ואין שום חובה. וזה כמובן כיף גדול.

כשהמחשב קורס לו סתם כך

שבת בבוקר. רגע לפני שהנכד שלי יוצא לתחרות השחיה שלו בוינגיט, הוא על המחשב. אבל מהר מאד, הוא מתארגן עם עצמו וחפציו, ויוצא לבריכה. סבא מסיע, הוא במים בשעה 08:30, כמתוכנן. עכשיו נותר לי להתארגן עם הבריכה לקטנים, והפיקניק שבין המקצים של השחיה.

בהמשך מחכה  עוד יום הולדת של הנכדה של בן זוגי, ובערב קונצרט. סדר יום עמוס, בהתחשב בעובדה שיום קודם יצאנו לפיקניק נוסף על שפת הים גם עם הבת השנייה ובני ביתה.

עמוסה עד מעבר לראש. הבית עוד מריח מהשניצלים שטיגנתי בזה אחר זה. הכלים כבר במדיח, מכונת הכביסה עושה את אחד מסיבוביה, אבל עוד מעט נחזור לשגרה השקטה והאיטית משהו של זוג לבד.

אחרי הקונצרט חזרנו לבית הפוך ושקט. ניגשתי למחשב, אבל אהה… לא היה עם מי לדבר. המחשב כבה בכל פעם שנדלק. האם הנכד שלי ארגן לי משהו? האם הבעיה היא של תוכנה? חומרה? - מה אני מבינה במחשבים? זו שאלה רטורית. התשובה הברורה היא שמעט מאד.

החשכתי את הבית, כיביתי את מה שנותר מהמחשב, והלכתי לישון בידיעה שמחר יום חדש, ואולי בבוקר יהיה שונה. אבל הבוקר לא היה שונה. המחשב המשיך בשלו. בערב התייצב אצלינו אחד מהמומחים הגדולים במחשבים (לירז, בנו של האיש שלי), ופסק: מעבדה. אם יעלה מעט - או קי, ואם לא - מחשב חדש.

הבוקר התלבשתי יפה, הבאתי את החולה למעבדה. בוריס אולי יוכל לתת את הדיאגנוזה היום, אבל אם לא - מחר. חבל. יעבור שבוע עד שהמחשב יחזור לחיי באופן מלא.

בינתיים אני מנצלת את גומחת הזמן שנוצרה לי, מוציאה את התרמיל הכחול שבו ארוז הנישא, קופצת לבית הקפה הסמוך, מנצלת את ההזדמנות ושותה גם מיץ גזר, גם קפה קטן, מוסיפה אפילו כריך סלמון פתוח, ומתחברת לרשת.

המחשב הנישא לא מסכים להעביר לי מיילים, אבל הבלוג עומד לרשותי. ואני שוב כותבת.

החיים יכולים להיות טובים בלי המחשב, נוסף לי זמן איכות. אין לי מושג מה העולם רוצה ממני ולכן אני לא צריכה שום דבר מהעולם. אבל חרדה קטנה זורמת בי:  איך יתרגמו הלקוחות שלי את השקט? אני מרימה טלפון לכמה ומודיעה: “התקשורת רק בטלפון עד להודעה חדשה”.

אני מרויחה משהו ומפסידה את היכולת לפעול כרגיל: לקום בבוקר מוקדם. לראות מה קרה בלילה מעבר לים, להסתכל על המים, ולהתחיל את היום בכתיבה.

עוד מעט הכל יחזור למקומו… מחר, אין סיכוי שאכנס לבלוג, אני עסוקה מהבוקר, וקרוב לוודאי שלא אכנס בערב לקפה, כדי להשיג תקשורת.

עוד על הכנס באיכילוב, בנושא טיפול ותמיכה בנשים שחלו בסרטן שד

חלק א’:

ידעתי שפני מועדות לחדר הרצאות 2. אבל מעטים היו האנשים שידעו איפה הוא ממוקם. לבסוף מצאתי אותו: הוא ממש מול אגף ד’, ויש לרדת במעלית לקומה מינוס 2.

ירדתי. מתחת לאדמה שוכן לו המשך של בית החולים, ואור יום זוהר מהנורות הפלואורסנטיות. שלט קטן הפנה אותי למקום. נכנסתי. מאפים קטנים, תה וקפה, חיכו לי ולאחרות וכבר היה די מלא.

אחרי שטעמתי מהכיבוד, המשכתי פנימה לאודיטוריום שכסאותיו המרופדים באדום היו חגיגיים כמו בבית קולנוע משובח והשכיחו ממני את הידיעה שאנחנו בבית חולים. התיישבתי באחת השורות האחרונות, ליד אישה שאני לא מכירה, משאירה רווח של כסא בינינו. עוד כמה דקות וכל הרווחים יתמלאו והאולם יהיה דחוס. כל כך הרבה נשים! פה ושם נראה גם גבר, אבל הרוב הגדול מאד היה נשים. נשים מכל הסוגים: חרדיות, צעירות, מבוגרות, עם ראשים קצוצי שיער, עם ראשים מלאי שיער, עם ראשים מגולחים וצבע עור צהבהב.

האישה שאני לא מכירה, שאלה אותי מתי עברתי את הניתוח, וסיפרה לי שהיא עברה אותו לפני יותר מעשרים שנים. שמחתי בשבילה ואמרתי שזה סימן מאד טוב בשבילי, יותר טוב מכל הרצאה. “כן, אבל אחר כך הוציאו לי את השחלות והרחם”, הוסיפה. “מה את אומרת?!, אבל את חיה, וזה נהדר”. “כן, זה נהדר, אבל עכשיו אני בטיפול נפשי”, אמרה והוסיפה שההקרנות פגעו לה בוושט. חשבתי שלא צריך דווקא סרטן כדי להיות בטיפול נפשי, והעיקר, היא חיה והיא כבר בת יותר משבעים. מקווה שיום אחד אוכל גם אני לספר שזה היה לפני עשרים שנה.

אחר כך עלה הפרופ’ משה ענבר ודיבר על נפיצות המחלה (לא שגיאה, ככה הוא אמר), ומה שסיפר - היו בשבילי חדשות טובות מאד, כי הרי יש לי בנות, ונכדות, ומצידי - שתיעלם. הוא דיבר בקצרה, וחוש ההומור שלו הוסיף קולות משועשעים של נשים לאווירה שהייתה לפעמים קרה מידי ולעיתים חמה מידי, כמו בהרבה מקומות ממוזגים אחרים. עוד אמר שהפסקת הצהרים המתוכננת ארוכה מידי, הוא עצמו לא אכל מזה שנים רבות 45 דקות, ביום עבודה רגיל, ולכן יקצר את ההפסקה. שמחתי. ממילא אני צריכה לצאת מוקדם יותר.

דמוגרפיה: שמתי לב שיש רוב של נשים (4) בין הרופאים שהופיעו (7 סה”כ). כלומר, שינוי דרמטי מאז הייתי ילדה ונערה, שאז מספר הרופאות היה נדיר ביותר. מהכיתה שלי יצאו רופאים רבים (מגמה ביולוגית) ואף לא רופאה אחת (אבל שתי לבורנטיות ומורה אחת לביולוגיה). שמחתי גם על זה. לחלק (3) היה מבטא זר: רוסי, רומני. ושוב שמחתי. מעבר לכל הביקורות שיש לנו על ישראל, אין ספק שאנחנו חברה קולטת עליה. וגם: איכות העליה שלנו - טובה מאד. את אחת הרופאות זיהיתי משרותי בחיל הים (פרופ’ עינת אבן ספיר). שתינו שרתנו בבה”ד בתפקידים מקצועיים. היא הייתה רופאה ומיוחדת מאד. עסקה גם בצלילה, תזזיתית משהו, חברהמנית.  מתאימה לחיל. כשעזבה את האולם החלפנו כמה מילים (וואו, איך עברו כמעט שלושים שנה… כן… ומה את עושה בכנס?… גם אני… גם את במבורכות?… כן, גם אני…).

חלק ב’:

הדוברים עלו וכל אחד מהם דיבר כ-עשרים דקות. הסדר המופתי נשמר. להלן חלק קטן מאד מתוך מה שנאמר:

1. טיפולים ביולוגיים חדשים כגון, אוסטין, שמיועדת לחולים בסרטן המעי, הופכים להיות גם חלק מהטיפול בנשים שחלו בסרטן שד. למרות תופעות הלוואי (מעלה לחץ דם, מוריד את התפקוד הלבבי), מגדיל את ההישרדות של נשים (ד”ר נאורה יעל חושן). בעיקרון הוא מונע ייצור של כלי דם חדשים, שגידולים סרטניים כל כך זקוקים להם.

2. מבין הנשים שחלו, אצל שליש יש הישנות, ושליש ימותו מסרטן שד. שתי בדיקות נותנות את האפשרות להחליט על הטיפול הרצוי: אונקוטייפ וממפרינט (ד”ר אירנה זיבליוק). נשים שיש להן סיכוי נמוך לקבל את המחלה שוב (ללא קשר לגיל או למנופאוזה), לא תקבלנה טיפול כימותרפי בעקבות הבדיקה. בעבר, נשים רבות כאלה - כן קיבלו. עניין זה מאפשר לטפל בנשים בצורה יותר מדויקת, בהתאם ל”תעודת הזיהוי” הספציפית של כל אחת מהן.

3. כיום נמצאת בשלבי פיתוח מתקדם, בדיקת דם (CTC), שמאפשרת זיהוי תאים סרטניים והערכת כמותם. הבדיקה הזו שהיא פשוטה מאד לביצוע, מספקת מידע משמעותי, ניבוי של משך חיים תוך הישענות על בסיס גנטי. לבדיקה ערך פרוגנוסטי רב (פרופ’ אילן רון).

4. 80% מהחזרות של המחלה הן במקום שהיה גידול בעבר, וקרוב אליו. היום מנסים ככל הניתן למקד את ההקרנות ולהעמיק אותן במקומות הנכונים, בעוד שבעבר כיסוי שטחים רבים ויצרו בעיות גדולות נוספות (ד”ר דיאנה מצ’בסקי).

5. Pet CT  ו-CT, כמו גם בדיקות אחרות, אינן עוזרות תמיד. בחלק מהמקרים אין בכלל צורך בהן. רופאים רושמים אותן בלי לדעת בדיוק מתי הן חשובות ולמי. המשמעות היא קבלת כמויות קרינה גדולות - ללא צורך.  לפעמים יש כפל בדיקות. למשל, מיפוי עצמות - אין בו צורך אחרי Pet CT. הבדיקה הנכונה כדי לראות הישנות היא כנראה MRI (פרופ’ עינת אבן ספיר), ועוד ועוד.

6. תפריטי מזון מערביים (כולל ג’אנק פוד), דיכאון ובידוד חברתי - מעודדים סרטן. תזונה ים תיכונית, ואו מזרחית: הודית/סינית, שמחה וחברה - מזרזים החלמה.

חלק ג’:

ואז הגיעה זמנה של ארוחת הצהרים הקלה, לאחריה דיברה סכסולוגית, אבל - אני כבר הלכתי.

 

חלק ד’:

מילה על שיווק: על השולחן מצאתי חומרים רבים שבית החולים וגם “אחת מתשע” השאירו לי ולנשים האחרות.  ומסתבר שיש מרפאה לייעוץ מיני שניתנת לכל מי שחלה בסרטן, חינם. וכמו כן נפתח מועדון (צרכנים) שנקרא Be Well, הוא מועדון שוחרי הבריאות של המרכז הרפואי. ההצטרפות אינה כרוכה בתשלום, היא מאפשרת עלון חודשי, מגזין תקופתי, כניסה לכנסים והרצאות, הנחות בטיפולים שניתנים במרכז, הטבות בבתי עסק, עדכונים הנוגעים לבריאות הילד ועוד. אפשר לצפות בכל אלה באתר: www.tasmc.org.il//bewell

חלק ה’:

ומי אמר שבתי חולים לא נערכים היום לשינויים מתבקשים? מי אמר שבתי חולים לא תורמים לקהילה? אני הייתי ונתרמתי. וכמוני היו רבות אחרות. הייתי אומרת שזהו סוג שיווק שאני מאד אוהבת.

הנפיצות של סרטן השד, ירדה!

“עוד מעט אפשר יהיה להגיד: אחת מעשר”, אמר פרופ’ משה ענבר, אתמול, בכנס שעסק בטיפול ובתמיכה בנשים שחלו בסרטן שד.

לראשונה מזה שנים רבות, ירד מספר הנשים שחלו, אולי בגלל הירידה בשימוש בהורמונים.

גם התמותה מסרטן שד ירדה ב-20%  (או שלא שמעתי טוב?).

ושני פרטים אלה - מתוך כלל הכנס, שאכתוב עליו יותר - הן החדשות הטובות מאד.

בכלל, נראה היה שהמקום של מי שרוצה לחדש היום - נמצא בין האונקולוגים.

טוב שיש מי שדואג בתחום: בית החולים, אחת מתשע ובני המשפחה של זיוה אסימוב ריבקינד, שנפטרה בהיותה בת 56 - ובצוואתה ציוותה כנסים ופעילויות דומות .

ועוד - בהמשך. 

מילים חמות על שוקי כץ

שוקי כץ הוא חבר ותיק.

בשעתו, הייתי מזמינה אותו להעביר סדנאות בחיל הים, והנחנו בכיף - ביחד. כל רעיון מטורף היה מתקבל על דעתו, ועשינו את הדברים ביחד ובהנאה רבה!

עברו הרבה מים בשדות המרעה שלנו, אני עברתי לאינטל ואחר כך לאוניברסיטה, וגם לעצמאות, והייתי ליו”ר איפ”א. שוקי מצא את מקומו בבנק הפועלים, אחר כך כיועץ עצמאי וגם כחבר בהנהלת איפ”א, אחר כך כאיש עסקים בפולין. לאחרונה אחרי שלמד עוד פרק חשוב בהילכות ניהול חזר שוקי להיות יועץ, וכמובן, שהזמנתי אותו להעביר מפגש בתוכנית להכשרת יועצים ארגוניים שאני מנהלת. הצגתי אותו, השארתי אותו ועליתי לפגוש סטודנטים אחרים, בידיעה שהקבוצה בידים טובות.

בסוף היום, בדרך הביתה, במקום שהקליטה לא כל כך טובה (יערות הכרמל) הרמתי טלפון ושמעתי משוקי שהיה טוב מאד והם היו מרוצים. רק שההפרעות הקשו לנהל שיחה רצינית. אז קיצרנו.

ואז, כשאני כבר על כביש החוף, קיבלתי טלפון, מסטודנטית: אנחנו רוצים עוד מפגש עם שוקי. הוא היה גדול!

 

עכשיו אני מחפשת אותך, שוקי. איפה אתה? תשמיע קול! אולי עוד כמה שעות?

חיבוק ותודה!

 

השתלמויות מגוונות

בשבילי יום עיון הוא השתלמות. ולעיתים הוא באמת השתלמות טהורה.

מחר, אני נוסעת ליום עיון בנושא של סרטן שד, כאן חברו אחת מתשע ובי”ח איכילוב ויספקו את החדשות האחרונות. כמי שחלתה פעם אני יודעת שאני צריכה להתעדכן. אני מתעדכנת. אביא לכאן את החדשות האחרונות.

מחרתיים, אני נוסעת למפגש מסוג אחר, השתלמות בנושא Coaching - שנערכת מטעם איפ”א, עם שתי מרצות ידועות שנצרבו בתודעה שלי כ’אן וג’קי’. את המפגשים האלה אני מכירה היטב דרך פעילותי כיו”ר איפ”א בעבר. אז זה היה כרוך בהרבה מאד עבודה מאחורי המסך, ורק אז - הייתי מופיעה.

הפעם, זה פשוט יותר - אני משלמת ובאה וזה ממש כיף. לרוצים פרטים: www.ippa.org.il

ובינתיים, בין לבין, אני יוצאת ליום עבודה ארוך בחיפה. אפילו לא אספיק לצעוד כיוון שאני יוצאת מוקדם.

ככה נראים החיים הבריאים שלי.

 

“טעות אנוש” - הלקוחה צריכה להבין את עובדי סלקום

סלקום דורשים ממני יותר מ-700 ש”ח.

לדבריהם, הכל מתועד אצלם במחשב ולכן הם צודקים ואין צורך בחתימה שלי. ולכן מה שהם אומרים - כך היה. ויתרה מזו, אם נאמר לי משהו אחר, הרי מי שאמרה לי שאני לא חייבת כסף, היא מי שהייתה לה טעות אנוש. מכאן נובע שאני כן חייבת כסף.

הבנתם?

אני הבנתי חלקית.

אני הבנתי שמילותיו של נציג או נציגת שרות שווים כסף. ובכן, הם לא תמיד שווים כסף, במיוחד כשסלקום יכולה להרויח.

שוחחתי היום עם ורד, שאמרה שיתקשר אלי מישהו מעליה, אחר כך שוחחתי עם סיגל שאמרה שהיא מנהלת, וכשסיגל ואני לא הגענו להסכמה - הציעה שאדבר עם מישהו מעליה. אבל אני לא חשבתי שנכון לבזבז את זמני וזמנם של אלה שמעליה, הם עונים באותן תשובות לאותם בעיות. כולם הודרכו היטב על ידי אנשי מכירות. החלטתי לוותר על הניסיון לשכנע את סלקום.

אני הולכת לפנות לכולם:

לשר התקשורת, אריאל אטיאס, לאמון ישראל, למועצה לצרכנות ולכל מי שאיכפת לו.

אם יש בכם נפגעים נוספים - אולי אפשר לעשות עם זה משהו.

 

 עדכון: שלחתי תלונה במייל, דרך האתר של משרד התקשורת. מאד יעיל. קיבלתי פרטים ושם של אדם לפנות אליו. מקווה שיגמר בזה. אכל אולי לא?