שמורים

מרץ 3, 2017

 

בבית הקפה אמרתי לה שהבית שלי מלא, במיוחד ארון הבגדים, אבל לא רק: כל פינה התמלאה, מוכרחה לזרוק אבל לא יכולה, המשכתי. את החולצה בכחול זוהר אני לא יכולה לזרוק כי שרית תפרה  אותה אחרי החתונה של בת אחת ולפני החתונה של בת אחרת. אני רוצה לזכור את התקופה הזאת, רגע לפני שהבנות עזבו כדי לבנות את ביתן, וגם ראיתי שהצבע חזר לאופנה, כשביקרתי אצל רופא העיניים ברעננה. ואת  המכנסיים אני לא יכולה להעיף, כי לבשתי אותם רק פעם אחת, והם נקנו בשיא העונה ובמחיר מלא. ואת הז'קט שרכשתי בקיבוץ בגליל העליון, אני לא יכולה לזרוק כי אז נולד נכדי הראשון, ואת מעיל הכותנה שמזכיר פרווה שחורה, אני לא יכולה לזרוק כי הוא מקורי כל כך. ואפשר לעבור על פריטים נוספים ולכל אחד סיבה טובה להיות אצלי, שמור ומועבר מעיר לעיר מדירה לדירה משנה לשנה ומעונה לעונה.

לשמחתי מצאתי שהאפודה הוורודה קרועה מעט בצוואר, לרגע חשבתי לנסות ולתקן, אבל מיד אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות מצוינת לזרוק משהו. עוד לא הוצאתי אותה מחדר השינה, אבל היא מועמדת לגרוש ומחר כשאצא לשיעור ההתעמלות בדיור המוגן, אכניס אותה למיכל הבגדים הממוחזרים.

אני גם שומרת בבית כסאות שירשתי מאימא, ורוצה לרפד ולשפץ אותם פעם נוספת. את כלי הכסף,  שאני מוציאה מידי פעם כשחברת הביטוח דורשת שגמולוג יבוא וירשום מה יש לבטח, וכמה זה יוסיף לפוליסה, אני שומרת בקופסת קרטון. הייתי אולי יכולה לוותר על המזלגות הכבדים אבל איך אוותר על זיכרונות שולחן השבת בילדותי? ואת הספרים באידיש שאבי החזיק, איך אני יכולה לזרוק? ואת האלבומים והתמונות שהבטחתי להפוך לאלבום וירטואלי, אני שומרת כי עוד לא הפכתי.

 

גם על העדשות אני בינתיים שומרת. רופא העיניים אמר שיש התחלה של קטרקט, יותר בעין השמאלית, ופחות בימנית. אני מרגישה בהבדלים במיוחד בלילה וכנראה שצריך יהיה להסיר את העדשות המקוריות שהעכירו ולהחליף אותן בפלסטיות. בעוד חצי שנה אבוא שוב לביקורת אבל בסוף אותו יום, בערב, קבלתי דלקת עיניים, יצאתי מדעתי אבל הרופא הבטיח לי שהיא ממקור ויראלי ולא מזה שלא רחץ ידיים (אמרתי לו שראיתי).

למחרת בבוקר קניתי כרטיס של מפעל הפיס. הקודם לא הביא כלום, אבל אולי החדש יועיל. אם אזכה, אוכל לבלות את זקנתי במקום מפואר שבו לא זורקים את הזקנים כמו בגד ישן וקרוע, וגם לא מחטיפים להם מכות, להיפך, שומרים עליהם ועל בריאותם כי הם רווחיים מאד ומניבים סכומים מכובדים.

בדרך הביתה השארתי במיכל גדול את האפודה הוורודה שנקרעה בצוואר וסימנתי לעצמי מטרה חדשה. אחרי מנוחת צהרים והנחת קומפרסים של תה קמומיל על העיניים, אצא לקורס של פייסבוק עסקי. אני מנסה להישאר בעניינים.

 

אתי בן זיו

‏25/02/2017

תחת כיפת השמים/חסוס קראסקו

יולי 15, 2015

פעם אמר עמוס עוז שפתיחה של ספר היא סוג של חוזה שעורך הסופר עם הקורא. אני מתחילה לקרוא את תחת כיפת השמיים. אין אף אישה. יש נער שבורח ומסתתר ואחר כך מופיע הזקן. ברקע נמצאים גם נוספים, אלה שהנער בורח מפניהם ובהם שוטר. אין נשים. החוזה הוא שאני קוראת ספר גברי? אולי

ממה התרשמת בסינגפור?

יוני 7, 2015

זאת הייתה השאלה שהפניתי ללנה ברגמן . וכך אמרה: "מאד נח להיות תיירת בסינגפור, כי יש סדר, תחבורה ציבורית נוחה, מידע זמין וכו'. קל מאד להתמצא".

שאלתי:  מה המחיר של כל זה?

לדבריה המצב העיד על משמעת גבוהה, הפחדה באמצעות עונשים, ומבחינת הקיטלוג: "אם את/ה מצוין במשהו – העתיד לפניך, אבל אם לא – שום דבר לא יעזור".

ומה קורה לאלה שקוטלגו כלא מצוינים?, הקשיתי.

"אי אפשר לעשות הרבה. יהיו מקצועות בהם השכר לא גבוה, כמו – נהגי מוניות. כל הסיפור די מפחיד כיוון שזה מתחיל בגיל מאד צעיר, וזה באמת מפחיד. אנחנו חושבים שילדים יכולים להתפתח, לעשות שטויות בילדות, אבל לגדול מזה. לא בסינגפור. הגורל נחרץ מהתחלה, והמסלול נקבע".

לנה סיפרה על תרגיל שנעשה בקבוצה שלמדה בה. במסגרתו הפנו 4 שאלות לאנשים ברחוב. "הופתענו. האנשים דברו למרות שהשאלות היו פרובוקטיביות. הם דיברו על חופש ודמוקרטיה. הבנתי שהאזרחים הם בשביל המדינה, המדינה היא לא בשביל האזרחים. כלומר, צרכי האזרחים לא חשובים. צרכי המדינה במקום הראשון. אחת ההפתעות היא שבדרך כלל משטר כזה מזמין שחיתות, אבל לא כך המצב בסינגפור. כמי שגדלה בחברה סוביטית, בחיים לא הייתי מדברת על חופש".

שאלתי את לנה שאלה אחרונה: האם תחזרי לסינגפור?

"לא. אחרי היום השלישי הייתה לי תחושה שמיציתי. למרות הגנים והארכיטקטורה, הכל היה בסגנון אחיד. לא היה טעם לראות עוד גן או עוד רחוב. לי כבר לא היה מה לראות".

ואני – פתאום שמחתי בבלגן הישראלי… שגם עליו אנחנו משלמים מחיר. אחר.

תשמרי בבטן

יוני 4, 2015

שולמית אפפל | Shulamit Apfel

לכידההסיפור "תשמרי בבטן" נכתב לאחרונה ומתפרסם בכתב העת הדיגיטלי   "אלכסון"

והוא אחד מעשרים סיפורים במיזם של אביבית משמרי ומירי שחם "סיפורי ילדות בתל אביב"

נשמח ונודה על תמיכתכם בפרוייקט. תודה

View original post

אסור להתאבד בארץ המטורפת הזאת!

נובמבר 18, 2014

אפילו את הבחירה הזו אי אפשר לעשות. את האמת מאחוריה אי אפשר וגם לא צריך למצוא. יהיו מי שיתנו את הפרשנות.

הארץ עניה מידי ברוצי ועושי שלום.

הארץ עשירה מידי בכאלה שרוצים מלחמת עולם.

כמה חבל.

מותו של נהג מצית מלחמת עולם. כמעט.

מתנת יומולדת עלובה למי שנולדה מיד אחרי מלחמת עולם שנייה.

סימן שאתה (לא) צעיר… זמן קצר לפני יומולדת 68 שלי

נובמבר 11, 2014

1. כשיותר מידי אנשים מוכרים, במיוחד בני הזוג של חברות שלי – נפטרים.

2. כשיש שעות של אור בסלון הבית, באמצע הלילה, אחרי שקודם הבית היה חשוך מספר שעות.

3. כשמפנים מקום באוטובוס או ברכבת.

4. כשהנכדים לא מבינים את המילים שאני אומרת וכשאני לא מבינה את המילים שלהם.

5. כשהביטוח הלאומי כבר מוכן להתחיל לשלם גמלה, אבל מקפיד להעניש אותי כי לא דיווחתי מספיק בזמן שגדלתי. כאילו – זה ממש הפתיע אותם.

6. כשבימי שלישי אני יכולה לראות סרט בעשרה שקלים.

7. כשיועצת אומרת לי שיש לה ניסיון רב מאד ביעוץ (שנתיים), ואני שואלת את עצמי בשקט – מה זה אומר על הניסיון שלי.

8. כשחבר לעבודה לשעבר אומר לי שאני מזדקנת יפה.

9. כשרופאת העור אומרת לי שהעור שלי שמור.

10. כשהאחות מזכירה לי לבוא להתחסן בפני שפעת ודלקת ריאות, ובנוסף רוצה שאגיע אליה גם ללא החיסון מידי פעם.

מיתה טובה – בין השורות

נובמבר 5, 2014

האולם היה מלא מפה לפה, שלישי בשלייקס נותן את אותותיו. ולא שזה פשוט: צריך להציג תעודת אזרח ותיק, צריך תעודה מזהה וצריך גם להיות נוכח במקום (גלובמקס נתניה). אבל הצלחנו להשיג כרטיסים וזה בסופו של דבר הכי חשוב וגם המחיר -10 ש"ח. אישה אחת לידי אמרה ששנים לא היתה בסרטים, אבל עכשיו התחילה ללכת.

לא אספר את הסיפור, אבל אומר כמה דברים שהשתקפו בין השורות:

1. בדידותם של הזקנים. יש להם רק את עצמם. בת אחת ונכדה אחת היו כל הנפשות הצעירות שנכחו.

2. מנהלת המקום או העובדת הסוציאלית הייתה דמות זעפנית שבוודאי לא שונה בהתנהגותה מאם מנזר קפדנית ולא אמפטית.

3. החדרים היו ריקים מכל דבר אישי, שום פריט אהוב.

4. לא היו תמונות על הקירות, והמסדרונות בכל מקום (כולל הסיעודית), היו ריקים מתמונה.

5. הכל היה נקי, ודל גרויים. יוצאים מכלל זה היו הגינון והנוף.

וזה עשה לי עצוב.

המחשב החדש שלי

נובמבר 2, 2014

פעם ראשונה שאני כותבת בבלוג שלי מהמחשב החדש. לא מריח מניילונים, לא אדום או כתום כמו שרציתי. שוב מחשב כסוף. לא אהבה ממבט ראשון, אבל אט אט אני מרגישה שאני מתאהבת. אין צורך ללחוץ חזק, הקלידים נענים לאצבעות, גם כשהיד מרחפת, ובעצם אפילו אפשר להחליק על המסך ואין צורך להשתמש בעכבר שלי. ואפשר להפוך אותו לטבלט. ואפשר כל כך הרבה שאני אפילו עוד לא יודעת. והוא דקיק. וארוך. רוב הזמן אני נהנית ולפעמים גם סובלת. ממש כמו שאהבה יכולה לגרום לכאב, כך גם המחשב שלי. ניסיון ללמוד או לחץ על המקום הלא נכון – ואני נתקעת.

אבל, יש לי את האנג'ל הפרטי שלי. טלפון אחד: תשמע, לא יודעת מה קרה, לחצתי על.. רציתי ש.. ומיד נמצא הפתרון ואני חוזרת להקיש עליו.

המחשב הישן עוד מונח לצידי, חבר ותיק שאי אפשר לעזוב סתם, אבל אין לי ספק שהחדש – יכבוש את מקומו די מהר.

פחח יקר שלי

אוקטובר 24, 2014

פחח יקר שלי, אבא שלי!
כל כך הצטערתי וכעסתי על השר סילבן שלום. אילו דברי להג, ואיזה חוסר כבוד לאדם העובד.
התפלאתי ולא התפלאתי.

חשבתי שאת בית המקדש בנו אומני עץ, ואומני אבן, וכנראה גם פחחים אם כי אני לא יודעת. ונתנו להם כבוד. ובלעדיהם ובלעדי שכמותם – לא הייתה יצירה.

חשבתי שבבת אחת הוריד לרמה נמוכה את כל אלה שבנו תנורים עם פתח של לב, משהו שכל מוזיאון נוסטלגי היה מתרפק עליו (http://www.nostal.co.il/Site.asp?table=Terms&option=single&serial=9448&subject=%F4%F8%E9%E8%E9%ED%20%F9%E4%E9%E5%20%E1%EE%E8%E1%E7&portal=%E0%E1%E9%E6%F8%E9%ED%20%E5%E7%F4%F6%E9%ED). הנה מצאתי אחד מאלה שבנית, אבל ללא פתח הלב הידוע שלך.

כל כך התפלאתי שמה שהיה נמחק.

ולא התפלאתי – כי הוא לא הכיר אותך ושכמותך. הוא לא ידע שפרנסת בפולין את המשפחה שלך החל מגיל 13, בפחחות, בטיפוס על גגות ובנייתם. הוא לא ידע שככה התחתנת ופרנסת וגידלת ילדים.

ולא היית בן עדות מזרח.

לא התפלאתי – כי הוא לא ידע שמי שהיה פחח, למשל, בשואה, היה לו סיכוי להינצל. וכך ניצלת אתה ושהית במחנה כפיה כשאתה מתקן מטוסים. הוא לא ידע שאמרת לי שמקצוע יכול להציל חיים, ושללא הפחחות שלך – היית גם אתה עולה בעשן לשמים.

הוא לא ידע שככה פרנסת אותי. ושתמיד אהבת גם השכלה. ולא מצאת פער בין המקצוע לבין הידע הרחב יותר.

הוא לא ידע שבשביל זה היית קם בחמש בבוקר ומדווש עם האופניים למפרץ חיפה וחוזר בערב.

הוא לא יכול היה לדעת, שהיית חבר בוועד העובדים ולחמת על זכויות.

הוא לא ידע ששם, במפעל שבו עבדת, למדתי פעם ראשונה איך נראה ארגון שטוח, כי מי היו שם בסה"כ? משפחת הבעלים ועוד כעשרים עובדים.

ובעיקר הוא לא הכיר את ריח הבדיל הניתך כדי לחבר שני חלקי פח או לתקן את הסיר של השכנה, ולא החזיק את המספריים הענקיות שגזרו את הפח.

כי מה הוא בכלל מכיר?

את רשרוש ניירות הכסף….

אהבתי אותך אבא, פחח שלי פרטי, ואת כל הנפלאות שגזרת בידיים קשות ומיובשות – מפח.

רשמי מסע – סיכום ומסקנות

אוקטובר 21, 2014

כמו שבוודאי כבר ברור מהכתוב, המסע שלי, נקודת השיא שלו – הייתה במה שקורה מסביבי, ולא מבחינה גאוגרפית (כי אז הייתי מספרת אולי על החמצת הווזוב) או ארכיטקטונית (כי אז הייתי מספרת על הפינות ה"גזורות" של הבתים בברצלונה), או קולינרית (כי אז הייתי מספרת אולי על פיצה או פאייה). הבחירה שלי הייתה יותר סוציולוגית וארגונית.

היום, 18 ימים אחרי שיצאתי למסע, אני מסכמת זמנית במספר נקודות:

1. העולם יודע לעבוד ביחד, וגם ליהנות ביחד. כל עוד שומרים על גבולות ומסגרת של כללים בסיסיים. עובדה. בתוך הספינה, לדוגמא, כל אחד עשה את שלו במסגרת כללים שנקבעו מראש, כוול אורחים, ובוודאי עובדים. מכאן אפשר להגיע מהר מאד לתאוריות על קבוצה, נורמות, ערכים, תרבויות ועוד.

2. אפשר לומר שנדרשת יכולת לעשות סוג של קשר ללא קשר, או קשר מוגבל ומרפרף. כאן הייתי אולי מוסיפה את התאוריה של הומנס על התנהגות בני אדם בקבוצה. על התנאים להמשך או אי המשך של קשר.

3. כסף: אחד התנאים שיאפשרו את העבודה הזאת, היא כסף, והכרה בזה שיש לך יכולת בחירה מסוימת, במידה ויש לך אותו. וגם – כוחו של הכסף – כנראה מוגבל. קרל מרקס עשה עבודה מענינת ורלונטית בתחום זה.

4. בגיל מסוים (שהוא כנראה גם גילי), ובסוג החיים שניהלתי, כבר אי אפשר מאד להפתיע, גם בטיולים משובחים. קשה להוציא ממני את הוואו. סף הגרוי שלי השתנה והוא גבוה יותר. הייתי הולכת לתאוריות פסיכולוגיות ונאורולוגיות על תחושתיות…

5. ויחד עם זאת אני מוכנה להיות פתוחה לשעשועים מזן חדש כמו למשל בהופעה חסרת מנוחה באחד הערבים בספינה (Blue man group). דווקא מהמקום של קשר ללא קשר, היה נחמד לגלות שהאולם שכלל כ1000 מקומות ישיבה, מחובר ב… נייר טואלט. כאן הייתי חוזרת לבמחנים שנעשו על סקרנות אצל קופים, למשל. קוהלר מן השלשה הראשונה של הגשטלט, והשימפנזים.

6. למרות שלא סבלתי ממחלת תנועה בספינה הענקית, הרגשתי מידי פעם שאני לא על קרקע בטוחה… וגם למרות שלא אמנע מלהפליג באוניות גדולות בעתיד, גם לא ארוץ לשם.

7. הייתה לי חוויה מצוינת ואני רוצה שתשאר חד פעמית.

תמה הרשימה ולא נשלמה.