בין הדרום לצפון

מאי 24, 2017

הוא יצא מבין הברושים הגבוהים ושאל: מי האימא?

הראיתי, והוא הושיט לה יד ואמר: אני מהגדוד.

…וזה האבא, הוספתי למרות שכבר לא שאל.

האב נפנה ואמר: מקווה שלא הטריחו אותך יותר מדי…

האם חזרה אחריו.

אל תדברו שטויות… אפילו אל תחשבו שזאת טרחה… אני גר בנתניה… באגמים. ככה אמר החיל הצעיר, והעורבים צרחו מבין הענפים הירוקים.

על פני ההורים עלתה עווית חיוך ועיניהם נפנו ממנו.

העורבים חזרו וקראו וציפורי שיר קטנות ענו ועפו בזריזות בין הענפים. לא היה לי מה להגיד לאיש הצעיר ובכל זאת שאלתי: מאיזה גדוד אתה? מהחרמון אמר, חפ"ש (חייל פשוט), זקף קומה ושתק.

ישבתי על הכיסא שהוכן עבורי מראש, ליד המצבה, מתחת לעץ שהרחיב עלי את נופו. הנחתי את הפרחים שקיבלתי מחניכי תנועת הנוער ופתחתי את בקבוק המים שמסרו.

באחת עשרה החלה להישמע הצפירה והשיחות גוועו. חזן נשא תפילה בקול בוכים, ונענה בפרצי אמן אחידים וקצרים. בסוף נשמע נאומה השקט של נציגת האופוזיציה ורחש הקהל גבר בהדרגה. מטחי ירי נתנו את האות ובתוך פחות משעה תם הטקס והקהל החל להתפזר. זה גם הדבר האחרון ששמע כשנהרג, חשבתי והעורבים קראו שוב.

כשהגענו לשכונת מגורנו, והתחלתי הוגה בשנת צהרים, הגיעה הודעה שהבהירה שלא כך יהיה, ואחרי אתנחתא קלה וכריך פשוט, יצאנו לדרום. הדרך קילפה את הנוף מהירק והצהיבה אותו. שלטים עדכנו נהגים, שגמלים חוצים את הכביש. השמים היו ריקים מעורבים וציפורים והשמש לא חיפשה צל והתחילה במאמץ ההשקעה במערב.

לוויה אחרונה לפני יום העצמאות, אמר העובד ב"מנוחה נכונה".

היקום מנהל את מותה של אישה בת שבעים, בצורה אחרת. זקנה אחת שרה שיר ערש ערבי ומתגעגע בכריעה על הקבר הטרי, ובלילה נורו זיקוקים לשמים.

בצפירה האחרונה

אפריל 25, 2017

 

אחד

הולך אדם אל מותו, והוא כבר כמעט שם. בפנימית א'. חדר 11. אומר לי: אני לא בסדר. אני במצב רע מאד. אני לא יודע מה יש לי.

פ' הוא האיש האחרון שאני מכירה מהיער. יש עוד אחד, נ', שאותו אני לא מכירה, אם כי פגשתי אותו פעם אחת.

אני כבר יכולה לראות את הלוויה. אימא מתה כבר 65 שנים. דרך פ' יכולתי להחיות אותה. עכשיו גם הוא צועד אליה.

שתיים

שתי אפיזודות. רק שתיים לא יותר. אפילו אחת תספיק. ככה כתוב בהוראות. ועכשיו אני צועדת עם חברה אל מקום המפגש, קשה לי לצעוד מהר. נעצרת ונושמת. לא רוצה לאחר.

השומר בלובי מפנה שמאלה. אורות רבים ושיש מצויר. כיסא למנחה ועוד כיסא. חשבתי שיהיו כשבעה אבל הגיעו יותר מעשרים. גם עולה חדשה מתורכיה שיודעת עברית ועוד אחד שלא יודע וזקוק לתרגום.

נרות הנשמה דולקים: אחד שהבאתי, אחד של המארחת.

האפיזודה הראשונה מתרחשת בדירה קטנה בת חדר בקריית חיים. נקי ומאד אוגוסט. הרצפה הקרירה זה עתה נשטפה. שמוליק אחי ואני יושבים ומשחקים בטבעות של אימא. פעם ראשונה שקבלנו אוצר יקר כל כך, אני ממש שמחה. אימא, אישה גבוהה ויפה, בת שלושים ושמונה, שוכבת במיטה. עכשיו היא לא בורחת ואני לא מנחמת ומרגיעה אותה.

ופתאום, מהומת אלהים. גיטל מביאה חלב, אנשים מתאספים. משקים אותה והיא מקיאה. "זי האט זיך פארסאמט" אומר מישהו ואני מבינה: אימא הרעילה את עצמה.

השכן עם הג'יפ היחיד בשכונה לוקח את אימא. פעם אחרונה. יותר לא תחזור. אבא מגיע באופניים. קראו לו? ואולי הייתה זו השעה הקבועה שהוא חוזר הביתה? אבא טרוד. הוא נעלם עם אימא. נדמה שכל תושבי הקריה עומדים מעבר לגדר ומתבוננים בנו. משתתפים פעילים בדממה שהולכת, משתלטת ועוצרת את העולם. מישהו דואג לשמוליק ואני נשארת לבד בחוץ.

לאן ללכת? מה עכשיו?

העולם התפורר ונעלם. אני נושמת אפס. נאלמתי. אני כבר לא שם.

שלוש

אפיזודה שנייה מתרחשת באחד הימים הקרים ביותר ביער פולגנוב או פולגקוב במחוז לובלין. טמפרטורה של עשרות מעלות מתחת לאפס. אימא שלי מחזיקה בשני בניה. הם עטופים בהבל פה של נושמים נוספים. צפופים באסם. בחוץ חשוך. שלג עמוק ולבן. שוקעים בו. אבל אף אחד לא זז.

איש צעיר פותח את דלת האסם. ירייה אחת נשמעת והוא נופל. איש צעיר נוסף פותח את הדלת וגם הוא נורה. התייעצות: להישאר באסם? לברוח? כמה אנשים מחכים בחוץ? פולנים? גרמנים? הפחד משריפה מוציא את כולם בריצה החוצה. מי שינצל ינצל. היריות נמשכות. אימא רצה עם כל הקהל, כמו אילה אחת בעדר. בן אחד בזרועותיה וליד ליבה, בן גדול יותר רץ ומחזיק בידה.

בבוקר אימא שלי קוברת את שני בניה. היא מתחילה עכשיו אולי לצעוד אל מותה. היא תשהה ביער עד סוף המלחמה. תחיה בבונקר עם חיהלה. אחר כך תצא מהיער. תקנה דירה בדמבלין. היא תתחיל להתפרנס. תחצה את אירופה בשיירת פליטים. תגיע עם אבי למחנה עקורים ברומא. תלד אותי. תגור במעברה. תגור בצריף בכפר חסידים ואחר כך תעבור לקריית חיים, היא תלד את שמוליק ותגיע אל האפיזודה הראשונה.

בצפירה האחרונה נשטפו פני בדמעות, המעיין שהיה חסום וסתום, נפתח לזמן קצר. נכד גדול שאל אם אני רוצה חיבוק וחיבקתי.

בערב אימא פתחה פתאום את הדלת ולא ידענו מה להגיד זו לזו. לא הבנתי איך עלתה במעלית.

אימא נעלמה.

התקלחתי והלכתי לישון.

גלות

אפריל 4, 2017

 

העשן הגיח פתאום, הוא התקרב בפטריות גדולות מזוויות שונות.

רוב האנשים המשיכו כרגיל אבל אני עקבתי אחרי ההתקדמות שלהן, ועצרתי את נשמתי מפעם לפעם. נראה היה שהפער מצטמצם, חלקת אדמה אחרי רעותה נפלה בידי הפטריות, ועדיין אנשים המשיכו כרגיל.

שריפות אינן תופעה חדשה, ירושלים, נווה אילן וחיפה מועדות לפורענויות כאלה, בקיץ האחרון בערה חיפה ועכשיו מופיעים שלטים גדולים שמספרים שהגיע זמן שתילה ושיקום.

ערים מיוערות יודעות לכאוב.

***

שני אנשים גבוהים במיוחד, פנו אלי בדברים. אחד מהם אדום שיער, בגוון שונה מזה של אבי שהיה צהוב יותר ונקרא לפעמים "מוישה דע געילע", אבל הזכיר אותו. בנוכחותו הרגשתי שכמעט שכחתי את אבא. זה מה שקורה למתים. הם דוהים ונשכחים, כגולים מארץ החיים. זה מה שיקרה לי. פעם הייתי הנסיכה של הורי, אפילו מלכה, עכשיו אני צועדת אל הגלות. גם מלכים צועדים בדרך הזאת.

רציתי לשוחח עם האנשים הגבוהים, לבדוק מה הם רוצים ממני, אבל בשל קומתם, מבטי הגיעו למותניהם ולא פגשו אותם. מלצרית שוחחה בסמוך לנו עם מנהל המשמרת ותמהתי אם הם מדברים על השריפה. שמעתי דיבורים על פינוי באוטובוסים ועל הצורך לצאת בקבוצות ולא לנסות לברוח לבד.

ואז התעוררתי. השתעלתי ולא הכרתי את הקול שיצא ממני, שבור וצרוד. חיפשתי את התרופה הלימונית, שהכנסתי לתיק, הוצאתי לכסנית אחת והכנסתי לפה.  השיעול נרגע. חזרתי לישון. נדמה שהתרופה פוררה את העשן. הצלחתי להירדם.

***

כשהכרוז הכריז שהגענו לתחנת ספיר בנתניה, קמתי ממקומי וירדתי מהרכבת. הגרון צרב ושוב חיפשתי תרופה. בתחנה החדשה והקטנה היה הקהל דליל. לא מצאתי מונית ולא ידעתי אם האוטובוס עובר שם. שאלתי ואנשים לא ידעו לענות לי. החלטתי לצעוד עד למרכז המסחרי הקרוב שהיה מרוחק כשלוש מאות מטרים ממקום המצאי. בעבר הייתי עושה מרחק כזה בקלות, אבל עכשיו  לא הייתי בטוחה שאצליח לעבור אותו בשלום. היה חם, כמו שיכול להיות ביום שרבי באביב, האור החזק סנוור אותי, אבל המשכתי לצעוד. חשבתי שזה מזל גדול שהנעליים ששילמתי עבורן כסף רב, נושאות אותי בקלות יחסית. חיפשתי צל ונצמדתי לקירות המפעלים שמסביב, מנסה להיטיב ללחיי הלוהטות, ולמנוע צריבה.

רעש של עלים הקפיץ אותי, וצינור כתום באורך של כחמישה מטר וקוטר של כחמישה עשר סנטימטר נפל עלי, ושמט מידי בקבוק מים קרים שקניתי ביציאה מהרכבת. המכה כאבה אבל לא נפצעתי. כבר הייתי אחרי כמחצית מהדרך למרכז והתלבטתי אם לחפש את האשם. הרמתי עיניים ולא ראיתי איש. המשכתי ללכת. היה חם מכדי לחפש אשמים.

מונית אחת חיכתה בתחנה ושמחתי לקרוס במושב ולבקש מהנהג שיביא אותי הביתה. המיזוג החיה את רוחי. השריפות ולהט השמש התחלפו באחת באוויר קריר עד שהתעלמתי מריח הסיגריות שליווה אותו.

כשהגעתי הביתה שמעתי ששריפה משתוללת בכרמיאל.

שמורים

מרץ 3, 2017

 

בבית הקפה אמרתי לה שהבית שלי מלא, במיוחד ארון הבגדים, אבל לא רק: כל פינה התמלאה, מוכרחה לזרוק אבל לא יכולה, המשכתי. את החולצה בכחול זוהר אני לא יכולה לזרוק כי שרית תפרה  אותה אחרי החתונה של בת אחת ולפני החתונה של בת אחרת. אני רוצה לזכור את התקופה הזאת, רגע לפני שהבנות עזבו כדי לבנות את ביתן, וגם ראיתי שהצבע חזר לאופנה, כשביקרתי אצל רופא העיניים ברעננה. ואת  המכנסיים אני לא יכולה להעיף, כי לבשתי אותם רק פעם אחת, והם נקנו בשיא העונה ובמחיר מלא. ואת הז'קט שרכשתי בקיבוץ בגליל העליון, אני לא יכולה לזרוק כי אז נולד נכדי הראשון, ואת מעיל הכותנה שמזכיר פרווה שחורה, אני לא יכולה לזרוק כי הוא מקורי כל כך. ואפשר לעבור על פריטים נוספים ולכל אחד סיבה טובה להיות אצלי, שמור ומועבר מעיר לעיר מדירה לדירה משנה לשנה ומעונה לעונה.

לשמחתי מצאתי שהאפודה הוורודה קרועה מעט בצוואר, לרגע חשבתי לנסות ולתקן, אבל מיד אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות מצוינת לזרוק משהו. עוד לא הוצאתי אותה מחדר השינה, אבל היא מועמדת לגרוש ומחר כשאצא לשיעור ההתעמלות בדיור המוגן, אכניס אותה למיכל הבגדים הממוחזרים.

אני גם שומרת בבית כסאות שירשתי מאימא, ורוצה לרפד ולשפץ אותם פעם נוספת. את כלי הכסף,  שאני מוציאה מידי פעם כשחברת הביטוח דורשת שגמולוג יבוא וירשום מה יש לבטח, וכמה זה יוסיף לפוליסה, אני שומרת בקופסת קרטון. הייתי אולי יכולה לוותר על המזלגות הכבדים אבל איך אוותר על זיכרונות שולחן השבת בילדותי? ואת הספרים באידיש שאבי החזיק, איך אני יכולה לזרוק? ואת האלבומים והתמונות שהבטחתי להפוך לאלבום וירטואלי, אני שומרת כי עוד לא הפכתי.

 

גם על העדשות אני בינתיים שומרת. רופא העיניים אמר שיש התחלה של קטרקט, יותר בעין השמאלית, ופחות בימנית. אני מרגישה בהבדלים במיוחד בלילה וכנראה שצריך יהיה להסיר את העדשות המקוריות שהעכירו ולהחליף אותן בפלסטיות. בעוד חצי שנה אבוא שוב לביקורת אבל בסוף אותו יום, בערב, קבלתי דלקת עיניים, יצאתי מדעתי אבל הרופא הבטיח לי שהיא ממקור ויראלי ולא מזה שלא רחץ ידיים (אמרתי לו שראיתי).

למחרת בבוקר קניתי כרטיס של מפעל הפיס. הקודם לא הביא כלום, אבל אולי החדש יועיל. אם אזכה, אוכל לבלות את זקנתי במקום מפואר שבו לא זורקים את הזקנים כמו בגד ישן וקרוע, וגם לא מחטיפים להם מכות, להיפך, שומרים עליהם ועל בריאותם כי הם רווחיים מאד ומניבים סכומים מכובדים.

בדרך הביתה השארתי במיכל גדול את האפודה הוורודה שנקרעה בצוואר וסימנתי לעצמי מטרה חדשה. אחרי מנוחת צהרים והנחת קומפרסים של תה קמומיל על העיניים, אצא לקורס של פייסבוק עסקי. אני מנסה להישאר בעניינים.

 

אתי בן זיו

‏25/02/2017

תחת כיפת השמים/חסוס קראסקו

יולי 15, 2015

פעם אמר עמוס עוז שפתיחה של ספר היא סוג של חוזה שעורך הסופר עם הקורא. אני מתחילה לקרוא את תחת כיפת השמיים. אין אף אישה. יש נער שבורח ומסתתר ואחר כך מופיע הזקן. ברקע נמצאים גם נוספים, אלה שהנער בורח מפניהם ובהם שוטר. אין נשים. החוזה הוא שאני קוראת ספר גברי? אולי

ממה התרשמת בסינגפור?

יוני 7, 2015

זאת הייתה השאלה שהפניתי ללנה ברגמן . וכך אמרה: "מאד נח להיות תיירת בסינגפור, כי יש סדר, תחבורה ציבורית נוחה, מידע זמין וכו'. קל מאד להתמצא".

שאלתי:  מה המחיר של כל זה?

לדבריה המצב העיד על משמעת גבוהה, הפחדה באמצעות עונשים, ומבחינת הקיטלוג: "אם את/ה מצוין במשהו – העתיד לפניך, אבל אם לא – שום דבר לא יעזור".

ומה קורה לאלה שקוטלגו כלא מצוינים?, הקשיתי.

"אי אפשר לעשות הרבה. יהיו מקצועות בהם השכר לא גבוה, כמו – נהגי מוניות. כל הסיפור די מפחיד כיוון שזה מתחיל בגיל מאד צעיר, וזה באמת מפחיד. אנחנו חושבים שילדים יכולים להתפתח, לעשות שטויות בילדות, אבל לגדול מזה. לא בסינגפור. הגורל נחרץ מהתחלה, והמסלול נקבע".

לנה סיפרה על תרגיל שנעשה בקבוצה שלמדה בה. במסגרתו הפנו 4 שאלות לאנשים ברחוב. "הופתענו. האנשים דברו למרות שהשאלות היו פרובוקטיביות. הם דיברו על חופש ודמוקרטיה. הבנתי שהאזרחים הם בשביל המדינה, המדינה היא לא בשביל האזרחים. כלומר, צרכי האזרחים לא חשובים. צרכי המדינה במקום הראשון. אחת ההפתעות היא שבדרך כלל משטר כזה מזמין שחיתות, אבל לא כך המצב בסינגפור. כמי שגדלה בחברה סוביטית, בחיים לא הייתי מדברת על חופש".

שאלתי את לנה שאלה אחרונה: האם תחזרי לסינגפור?

"לא. אחרי היום השלישי הייתה לי תחושה שמיציתי. למרות הגנים והארכיטקטורה, הכל היה בסגנון אחיד. לא היה טעם לראות עוד גן או עוד רחוב. לי כבר לא היה מה לראות".

ואני – פתאום שמחתי בבלגן הישראלי… שגם עליו אנחנו משלמים מחיר. אחר.

תשמרי בבטן

יוני 4, 2015

שולמית אפפל | Shulamit Apfel

לכידההסיפור "תשמרי בבטן" נכתב לאחרונה ומתפרסם בכתב העת הדיגיטלי   "אלכסון"

והוא אחד מעשרים סיפורים במיזם של אביבית משמרי ומירי שחם "סיפורי ילדות בתל אביב"

נשמח ונודה על תמיכתכם בפרוייקט. תודה

View original post

אסור להתאבד בארץ המטורפת הזאת!

נובמבר 18, 2014

אפילו את הבחירה הזו אי אפשר לעשות. את האמת מאחוריה אי אפשר וגם לא צריך למצוא. יהיו מי שיתנו את הפרשנות.

הארץ עניה מידי ברוצי ועושי שלום.

הארץ עשירה מידי בכאלה שרוצים מלחמת עולם.

כמה חבל.

מותו של נהג מצית מלחמת עולם. כמעט.

מתנת יומולדת עלובה למי שנולדה מיד אחרי מלחמת עולם שנייה.

סימן שאתה (לא) צעיר… זמן קצר לפני יומולדת 68 שלי

נובמבר 11, 2014

1. כשיותר מידי אנשים מוכרים, במיוחד בני הזוג של חברות שלי – נפטרים.

2. כשיש שעות של אור בסלון הבית, באמצע הלילה, אחרי שקודם הבית היה חשוך מספר שעות.

3. כשמפנים מקום באוטובוס או ברכבת.

4. כשהנכדים לא מבינים את המילים שאני אומרת וכשאני לא מבינה את המילים שלהם.

5. כשהביטוח הלאומי כבר מוכן להתחיל לשלם גמלה, אבל מקפיד להעניש אותי כי לא דיווחתי מספיק בזמן שגדלתי. כאילו – זה ממש הפתיע אותם.

6. כשבימי שלישי אני יכולה לראות סרט בעשרה שקלים.

7. כשיועצת אומרת לי שיש לה ניסיון רב מאד ביעוץ (שנתיים), ואני שואלת את עצמי בשקט – מה זה אומר על הניסיון שלי.

8. כשחבר לעבודה לשעבר אומר לי שאני מזדקנת יפה.

9. כשרופאת העור אומרת לי שהעור שלי שמור.

10. כשהאחות מזכירה לי לבוא להתחסן בפני שפעת ודלקת ריאות, ובנוסף רוצה שאגיע אליה גם ללא החיסון מידי פעם.

מיתה טובה – בין השורות

נובמבר 5, 2014

האולם היה מלא מפה לפה, שלישי בשלייקס נותן את אותותיו. ולא שזה פשוט: צריך להציג תעודת אזרח ותיק, צריך תעודה מזהה וצריך גם להיות נוכח במקום (גלובמקס נתניה). אבל הצלחנו להשיג כרטיסים וזה בסופו של דבר הכי חשוב וגם המחיר -10 ש"ח. אישה אחת לידי אמרה ששנים לא היתה בסרטים, אבל עכשיו התחילה ללכת.

לא אספר את הסיפור, אבל אומר כמה דברים שהשתקפו בין השורות:

1. בדידותם של הזקנים. יש להם רק את עצמם. בת אחת ונכדה אחת היו כל הנפשות הצעירות שנכחו.

2. מנהלת המקום או העובדת הסוציאלית הייתה דמות זעפנית שבוודאי לא שונה בהתנהגותה מאם מנזר קפדנית ולא אמפטית.

3. החדרים היו ריקים מכל דבר אישי, שום פריט אהוב.

4. לא היו תמונות על הקירות, והמסדרונות בכל מקום (כולל הסיעודית), היו ריקים מתמונה.

5. הכל היה נקי, ודל גרויים. יוצאים מכלל זה היו הגינון והנוף.

וזה עשה לי עצוב.