ממה התרשמת בסינגפור?

יוני 7, 2015

זאת הייתה השאלה שהפניתי ללנה ברגמן . וכך אמרה: "מאד נח להיות תיירת בסינגפור, כי יש סדר, תחבורה ציבורית נוחה, מידע זמין וכו'. קל מאד להתמצא".

שאלתי:  מה המחיר של כל זה?

לדבריה המצב העיד על משמעת גבוהה, הפחדה באמצעות עונשים, ומבחינת הקיטלוג: "אם את/ה מצוין במשהו – העתיד לפניך, אבל אם לא – שום דבר לא יעזור".

ומה קורה לאלה שקוטלגו כלא מצוינים?, הקשיתי.

"אי אפשר לעשות הרבה. יהיו מקצועות בהם השכר לא גבוה, כמו – נהגי מוניות. כל הסיפור די מפחיד כיוון שזה מתחיל בגיל מאד צעיר, וזה באמת מפחיד. אנחנו חושבים שילדים יכולים להתפתח, לעשות שטויות בילדות, אבל לגדול מזה. לא בסינגפור. הגורל נחרץ מהתחלה, והמסלול נקבע".

לנה סיפרה על תרגיל שנעשה בקבוצה שלמדה בה. במסגרתו הפנו 4 שאלות לאנשים ברחוב. "הופתענו. האנשים דברו למרות שהשאלות היו פרובוקטיביות. הם דיברו על חופש ודמוקרטיה. הבנתי שהאזרחים הם בשביל המדינה, המדינה היא לא בשביל האזרחים. כלומר, צרכי האזרחים לא חשובים. צרכי המדינה במקום הראשון. אחת ההפתעות היא שבדרך כלל משטר כזה מזמין שחיתות, אבל לא כך המצב בסינגפור. כמי שגדלה בחברה סוביטית, בחיים לא הייתי מדברת על חופש".

שאלתי את לנה שאלה אחרונה: האם תחזרי לסינגפור?

"לא. אחרי היום השלישי הייתה לי תחושה שמיציתי. למרות הגנים והארכיטקטורה, הכל היה בסגנון אחיד. לא היה טעם לראות עוד גן או עוד רחוב. לי כבר לא היה מה לראות".

ואני – פתאום שמחתי בבלגן הישראלי… שגם עליו אנחנו משלמים מחיר. אחר.

תשמרי בבטן

יוני 4, 2015

Originally posted on שולמית אפפל | Shulamit Apfel:

לכידההסיפור "תשמרי בבטן" נכתב לאחרונה ומתפרסם בכתב העת הדיגיטלי   "אלכסון"

והוא אחד מעשרים סיפורים במיזם של אביבית משמרי ומירי שחם "סיפורי ילדות בתל אביב"

נשמח ונודה על תמיכתכם בפרוייקט. תודה

לצפות במקור

אסור להתאבד בארץ המטורפת הזאת!

נובמבר 18, 2014

אפילו את הבחירה הזו אי אפשר לעשות. את האמת מאחוריה אי אפשר וגם לא צריך למצוא. יהיו מי שיתנו את הפרשנות.

הארץ עניה מידי ברוצי ועושי שלום.

הארץ עשירה מידי בכאלה שרוצים מלחמת עולם.

כמה חבל.

מותו של נהג מצית מלחמת עולם. כמעט.

מתנת יומולדת עלובה למי שנולדה מיד אחרי מלחמת עולם שנייה.

סימן שאתה (לא) צעיר… זמן קצר לפני יומולדת 68 שלי

נובמבר 11, 2014

1. כשיותר מידי אנשים מוכרים, במיוחד בני הזוג של חברות שלי – נפטרים.

2. כשיש שעות של אור בסלון הבית, באמצע הלילה, אחרי שקודם הבית היה חשוך מספר שעות.

3. כשמפנים מקום באוטובוס או ברכבת.

4. כשהנכדים לא מבינים את המילים שאני אומרת וכשאני לא מבינה את המילים שלהם.

5. כשהביטוח הלאומי כבר מוכן להתחיל לשלם גמלה, אבל מקפיד להעניש אותי כי לא דיווחתי מספיק בזמן שגדלתי. כאילו – זה ממש הפתיע אותם.

6. כשבימי שלישי אני יכולה לראות סרט בעשרה שקלים.

7. כשיועצת אומרת לי שיש לה ניסיון רב מאד ביעוץ (שנתיים), ואני שואלת את עצמי בשקט – מה זה אומר על הניסיון שלי.

8. כשחבר לעבודה לשעבר אומר לי שאני מזדקנת יפה.

9. כשרופאת העור אומרת לי שהעור שלי שמור.

10. כשהאחות מזכירה לי לבוא להתחסן בפני שפעת ודלקת ריאות, ובנוסף רוצה שאגיע אליה גם ללא החיסון מידי פעם.

מיתה טובה – בין השורות

נובמבר 5, 2014

האולם היה מלא מפה לפה, שלישי בשלייקס נותן את אותותיו. ולא שזה פשוט: צריך להציג תעודת אזרח ותיק, צריך תעודה מזהה וצריך גם להיות נוכח במקום (גלובמקס נתניה). אבל הצלחנו להשיג כרטיסים וזה בסופו של דבר הכי חשוב וגם המחיר -10 ש"ח. אישה אחת לידי אמרה ששנים לא היתה בסרטים, אבל עכשיו התחילה ללכת.

לא אספר את הסיפור, אבל אומר כמה דברים שהשתקפו בין השורות:

1. בדידותם של הזקנים. יש להם רק את עצמם. בת אחת ונכדה אחת היו כל הנפשות הצעירות שנכחו.

2. מנהלת המקום או העובדת הסוציאלית הייתה דמות זעפנית שבוודאי לא שונה בהתנהגותה מאם מנזר קפדנית ולא אמפטית.

3. החדרים היו ריקים מכל דבר אישי, שום פריט אהוב.

4. לא היו תמונות על הקירות, והמסדרונות בכל מקום (כולל הסיעודית), היו ריקים מתמונה.

5. הכל היה נקי, ודל גרויים. יוצאים מכלל זה היו הגינון והנוף.

וזה עשה לי עצוב.

המחשב החדש שלי

נובמבר 2, 2014

פעם ראשונה שאני כותבת בבלוג שלי מהמחשב החדש. לא מריח מניילונים, לא אדום או כתום כמו שרציתי. שוב מחשב כסוף. לא אהבה ממבט ראשון, אבל אט אט אני מרגישה שאני מתאהבת. אין צורך ללחוץ חזק, הקלידים נענים לאצבעות, גם כשהיד מרחפת, ובעצם אפילו אפשר להחליק על המסך ואין צורך להשתמש בעכבר שלי. ואפשר להפוך אותו לטבלט. ואפשר כל כך הרבה שאני אפילו עוד לא יודעת. והוא דקיק. וארוך. רוב הזמן אני נהנית ולפעמים גם סובלת. ממש כמו שאהבה יכולה לגרום לכאב, כך גם המחשב שלי. ניסיון ללמוד או לחץ על המקום הלא נכון – ואני נתקעת.

אבל, יש לי את האנג'ל הפרטי שלי. טלפון אחד: תשמע, לא יודעת מה קרה, לחצתי על.. רציתי ש.. ומיד נמצא הפתרון ואני חוזרת להקיש עליו.

המחשב הישן עוד מונח לצידי, חבר ותיק שאי אפשר לעזוב סתם, אבל אין לי ספק שהחדש – יכבוש את מקומו די מהר.

פחח יקר שלי

אוקטובר 24, 2014

פחח יקר שלי, אבא שלי!
כל כך הצטערתי וכעסתי על השר סילבן שלום. אילו דברי להג, ואיזה חוסר כבוד לאדם העובד.
התפלאתי ולא התפלאתי.

חשבתי שאת בית המקדש בנו אומני עץ, ואומני אבן, וכנראה גם פחחים אם כי אני לא יודעת. ונתנו להם כבוד. ובלעדיהם ובלעדי שכמותם – לא הייתה יצירה.

חשבתי שבבת אחת הוריד לרמה נמוכה את כל אלה שבנו תנורים עם פתח של לב, משהו שכל מוזיאון נוסטלגי היה מתרפק עליו (http://www.nostal.co.il/Site.asp?table=Terms&option=single&serial=9448&subject=%F4%F8%E9%E8%E9%ED%20%F9%E4%E9%E5%20%E1%EE%E8%E1%E7&portal=%E0%E1%E9%E6%F8%E9%ED%20%E5%E7%F4%F6%E9%ED). הנה מצאתי אחד מאלה שבנית, אבל ללא פתח הלב הידוע שלך.

כל כך התפלאתי שמה שהיה נמחק.

ולא התפלאתי – כי הוא לא הכיר אותך ושכמותך. הוא לא ידע שפרנסת בפולין את המשפחה שלך החל מגיל 13, בפחחות, בטיפוס על גגות ובנייתם. הוא לא ידע שככה התחתנת ופרנסת וגידלת ילדים.

ולא היית בן עדות מזרח.

לא התפלאתי – כי הוא לא ידע שמי שהיה פחח, למשל, בשואה, היה לו סיכוי להינצל. וכך ניצלת אתה ושהית במחנה כפיה כשאתה מתקן מטוסים. הוא לא ידע שאמרת לי שמקצוע יכול להציל חיים, ושללא הפחחות שלך – היית גם אתה עולה בעשן לשמים.

הוא לא ידע שככה פרנסת אותי. ושתמיד אהבת גם השכלה. ולא מצאת פער בין המקצוע לבין הידע הרחב יותר.

הוא לא ידע שבשביל זה היית קם בחמש בבוקר ומדווש עם האופניים למפרץ חיפה וחוזר בערב.

הוא לא יכול היה לדעת, שהיית חבר בוועד העובדים ולחמת על זכויות.

הוא לא ידע ששם, במפעל שבו עבדת, למדתי פעם ראשונה איך נראה ארגון שטוח, כי מי היו שם בסה"כ? משפחת הבעלים ועוד כעשרים עובדים.

ובעיקר הוא לא הכיר את ריח הבדיל הניתך כדי לחבר שני חלקי פח או לתקן את הסיר של השכנה, ולא החזיק את המספריים הענקיות שגזרו את הפח.

כי מה הוא בכלל מכיר?

את רשרוש ניירות הכסף….

אהבתי אותך אבא, פחח שלי פרטי, ואת כל הנפלאות שגזרת בידיים קשות ומיובשות – מפח.

רשמי מסע – סיכום ומסקנות

אוקטובר 21, 2014

כמו שבוודאי כבר ברור מהכתוב, המסע שלי, נקודת השיא שלו – הייתה במה שקורה מסביבי, ולא מבחינה גאוגרפית (כי אז הייתי מספרת אולי על החמצת הווזוב) או ארכיטקטונית (כי אז הייתי מספרת על הפינות ה"גזורות" של הבתים בברצלונה), או קולינרית (כי אז הייתי מספרת אולי על פיצה או פאייה). הבחירה שלי הייתה יותר סוציולוגית וארגונית.

היום, 18 ימים אחרי שיצאתי למסע, אני מסכמת זמנית במספר נקודות:

1. העולם יודע לעבוד ביחד, וגם ליהנות ביחד. כל עוד שומרים על גבולות ומסגרת של כללים בסיסיים. עובדה. בתוך הספינה, לדוגמא, כל אחד עשה את שלו במסגרת כללים שנקבעו מראש, כוול אורחים, ובוודאי עובדים. מכאן אפשר להגיע מהר מאד לתאוריות על קבוצה, נורמות, ערכים, תרבויות ועוד.

2. אפשר לומר שנדרשת יכולת לעשות סוג של קשר ללא קשר, או קשר מוגבל ומרפרף. כאן הייתי אולי מוסיפה את התאוריה של הומנס על התנהגות בני אדם בקבוצה. על התנאים להמשך או אי המשך של קשר.

3. כסף: אחד התנאים שיאפשרו את העבודה הזאת, היא כסף, והכרה בזה שיש לך יכולת בחירה מסוימת, במידה ויש לך אותו. וגם – כוחו של הכסף – כנראה מוגבל. קרל מרקס עשה עבודה מענינת ורלונטית בתחום זה.

4. בגיל מסוים (שהוא כנראה גם גילי), ובסוג החיים שניהלתי, כבר אי אפשר מאד להפתיע, גם בטיולים משובחים. קשה להוציא ממני את הוואו. סף הגרוי שלי השתנה והוא גבוה יותר. הייתי הולכת לתאוריות פסיכולוגיות ונאורולוגיות על תחושתיות…

5. ויחד עם זאת אני מוכנה להיות פתוחה לשעשועים מזן חדש כמו למשל בהופעה חסרת מנוחה באחד הערבים בספינה (Blue man group). דווקא מהמקום של קשר ללא קשר, היה נחמד לגלות שהאולם שכלל כ1000 מקומות ישיבה, מחובר ב… נייר טואלט. כאן הייתי חוזרת לבמחנים שנעשו על סקרנות אצל קופים, למשל. קוהלר מן השלשה הראשונה של הגשטלט, והשימפנזים.

6. למרות שלא סבלתי ממחלת תנועה בספינה הענקית, הרגשתי מידי פעם שאני לא על קרקע בטוחה… וגם למרות שלא אמנע מלהפליג באוניות גדולות בעתיד, גם לא ארוץ לשם.

7. הייתה לי חוויה מצוינת ואני רוצה שתשאר חד פעמית.

תמה הרשימה ולא נשלמה.

רשמי מסע 6: אי שויון

אוקטובר 20, 2014

הרהורים לא ממש מסודרים:

אם מישהו חושב שאנשים הם שווים – צריך לשלוח אותו לספינה שלנו. הם שונים. הם גבוהים ונמוכים, רזים או שמנים או שמנים מאד (בכלל הייתה לי הרגשה שהספינה מחפשת את האנשים השמנים מאד ובמיוחד), הם כהים או בהירים וכל גווני הביניים על פניהם, הם מלוכסנים או ישרים, הם בריאים או נכים, הם צעירים או מבוגרים, בעלי משפחות או בודדים.

וכל גווני הביניים בין אלה לאלה.

מעבר לשיא השמנים, מצאתי שיא של אנשים עם מגבלות תנועה. כנראה שהספינה והסיורים שהיא מאפשרת עוזרים לנגישות. כמה אנשים היו כבדי ראיה ביותר ונעו גם עם בן או בת זוג, וגם עם מקל לעוורים. אנשים ישבו בכסא גלגלים והיו מיטיבי לכת. ותשומת לב מיוחדת ניתנה למוגבלים בכל מקום. בחדר האוכל הפתוח, הייתה פינה מיוחדת לאנשים נכים, ועובדים מיומנים הביאו להם אוכל. ההרגשה הכללית הייתה שגם את את או אתה – מוגבלים, כאן יעשה הכל כדי שיהיה טוב ונח.

אי שויון אחר בלט במדים, בצבעיהם, בדרגות (שלא ניסיתי להבין) של העובדים. היו אלה שלבשו בגדי בז' בהירים ואלה שלבשו בגדים לבנים, והיו אלה שלבשו תכלת, ואלה שלבשו כמעט בגדים מקריים. היו נאים מאד והיו ממש לא.

לא הבחנתי בין הותיקים לחדשים, אבל כששאלתי סיפרו לי. מלצר בשנות הארבעים או החמישים הגיע לספינה מג'מייקה, אחר הגיע מהודו. היו כאלה שנמצאים על הספינה מאז התחילה להפליג והיו כאלה שכבר 18 שנים ממלצרים בים, לאחרונה כאן.

האוירה עודדה שוני, שוני היה נורמטיבי. אנשים לא שוים ולא צריכים להיות שווים, אמרה כאן על פעילות, ובכל זאת שלטה כאן השלווה ותחושה של יש ברירה. היא בלטה במיוחד כשקלטתי מישהו מבוגר או בעל דרגה בכירה מדריך צעיר. הרבה כבוד עבר מבעלי הידע והמיקום הבטוח לאלה החדשים. אין לי ספר שזה עבר אל האורחים.

והיו גם העשירים ביותר למעמד ביניים שהתאמץ לצאת להפלגה.

חשבתי על האו"ם. כאן נעשתה פעולה לדוגמא של קרוב לבבות. ואולי זאת הדרך – להעלות אנשים שונים, כולל ניצים, על האוניה, ולהפעיל אותם בפרויקטים משותפים מהם יצא להם שכר, יכולת לפרנס, רכישת מקצוע ועוד.

וכבר אמר ארוינג גופמן שאין כמו מוסד כוללני להיות סוכן סוציאליזציה.

אני ממליצה לאו"ם לבוא ולראות מה ניתן ללמוד.

הערה:
לא מצאתי עובדים מסוריה, ממצרים, מליבריה, תימן, תוניס ועוד. ועוד. או שלא ראיתי את כולם או שיש כאלה שהם בכל זאת שווים פחות.

רשמי מסע 5: התגלות הנסתרים

אוקטובר 19, 2014

הזגוגית כפולה או משולשת ומונעת כל רעש, אבל האור חודר, עושה את שלו, ומעיר אותי מספיק כדי להרגיש בהמיה לא מוכרת. הקרקע הייתה יציבה כשניגשתי למרפסת ומולי על הרציף – הייתה תמונה שלא ראיתי באף אחד מהרציפים שאליהם נקשרנו. גברים רבים בסרבלים, עמדו ליד מסועים וגם נעו בינם לבין לולי ענק שנעו על גלגלים, והורידו את המזוודות שהשארנו ערב קודם לי דלת החדר. על המזוודות הדבקנו פסי נייר בצבעים שונים (שלנו היו אפורים).

חשבתי על האנשים האלה, שייצגו עבורי באותו רגע את ציבור העובדים שבבטן האוניה, אלה שפניהם לא יתגלו, אלה שנפגוש רק מרחוק, וחלקם לא יראה כלל.
תמהתי כמה כאלה יש. אולי חלקם עובדי קבלן שנשכרו לצורך האירוע? החלק הגלוי והחלק הסמוי. הנסתרים והגלויים.

ברור היה שהתחושה שלי היא שאני חיה את החיים שלי בצד המואר של הירח. נכון לעכשיו. שמחתי. לא תמיד היו חיי כאלה.

כמה שעות אחר כך, ירדתי מהאוניה, עובדים בלבן, אלה מהצד הגלוי, נפרדו ממני, בדקו שהכל סגור, ואז במסלול האפור נמצאו המזוודות שלנו. מכאן ועד לההסעה לשדה התעופה היה המרחק קצר מאד.

אחר כך חשבתי שעבור פוליטיקאים, למשל, אני בכל זאת נסתרת. והם – האם הם באמת מנסים למצוא אותי? או את שכמותי? החלטתי שכנראה לא ממש. הם מעדיפים את הזכוכית הכפולה או המשולשת.


הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 271 שכבר עוקבים אחריו