Archive for ספטמבר, 2006

אבחון רפואי ואבחון של קבוצה

ספטמבר 29, 2006

ברכות לד"ר רות וינשטיין. ד"ר וינשטיין היא מאבחנת מצוינת, אבל לא רק. היא גם בן אדם. היא מסוג הרופאים הנדירים שמרימים טלפון לחולה, לשאול מה נשמע ולאחל שנה טובה. איכשהו אני כל פעם מתרגשת ממנה מחדש. הוכחה ניצחת שאפשר להיות רופאה שאכפת לה מהמשימה ואכפת לה מהיחסים. רדין (עסק בסגנונות ניהול)דיבר על הסגנון שלה כסגנון משלב. היא משלבת. היא נהדרת. זו פעם שנייה שהיא מאבחנת שיש בעיה ולוחצת עד שהיא נפתרת, גם אם זה כרוך בשיחות עם קולגות, בחשיבה, בהעמקה – בקיצור בזמן שהיא משקיעה גם על החשבון הפרטי שלה. מי שצריך אנדוקרינולוגית מעולה שהיא גם בן אדם, יוכל למצוא אותה בקופת חולים מאוחדת וגם בבילניסון.

שנה טובה וחתימה טובה לך ד"ר וינשטיין. לולא ההתעקשות שלך, הייתי היום במצב אחר… תודה

ועוד משהו על אבחון. אני  מלמדת גם בארץ וגם בעולם. כתוצאה מזה יש לי קשרים רבים עם סטודנטים בגילאים שונים. הודעתי לכמה קבוצות שאני בתהליך של החלמה מניתוח. היו הבדלים בתגובות. הקבוצה הישראלית הגיבה לאט ומעט מאד. הקבוצה התורכית שלחה לי מטר של ברכות ואיחולים. הייתה לי תחושה שהם ממש מחזיקים לי ביד. שאלתי את עצמי: מה זה? הבדלים בינתרבותיים? הבדלים שקשורים בתקשורת ובאמון שנוצר ביני לבין הקבוצות? מה זה יכול להיות? אין לי פתרונים. יש לי שאלות. גם לא חשוב לי לקבל תשובות מיידיות, רק חשוב לי לזכור שיש הבדלים ושאסור לצפות שכולם יגיבו באותו האופן.

תשעה הרהורים אישיים על הצלחה

ספטמבר 24, 2006

הרהור ראשון:מאז ומתמיד רציתי להצליח.

הרהור שני: לדעתי רציתי להצליח בשביל ההצלחה, לא תמיד היה ברור התגמול. 

הרהור שלישי: עכשיו אני מבינה שיש מחיר להצלחה. לא ברור לי אם אני רוצה לשלם את המחיר וכמה אני רוצה לשלם. לא ברור לי מי נהנה מההצלחה שלי.

הרהור רביעי: היום, אני רוצה להתמקד ולכוון יותר את המקום שבו אני רוצה להיות. זה קשה. צריך לוותר על חלק מההצלחות.

הרהור חמישי: לא תמיד צריך למצוא את הסיבות הכי טובות כדי לעשות שינוי בכיוון.

הרהור שישי: לוקח הרבה זמן לסובב את הספינה. אני רוצה לזכור את זה.

הרהור שישי: יש בזה סיכונים.

הרהור שביעי: בשביל הורי – הצלחתי כבר מזמן.

הרהור שמיני: אני רוצה שבני ביתי יצליחו, ואני מתכוונת לזה שיהיו מאושרים.

הרהור תשיעי: מעניין שרק כשהגעתי לבני ביתי חשבתי שהצלחה היא שיהיו מאושרים…

סיכומים והמלצות

ספטמבר 22, 2006

עברו כמה ימים. אני בבית כבר חמישה ימים. עלה בדעתי איך אפשר היה לעזור לי. למשל: דף עם הוראות עיקריות אולי , כגון: "להתקשר לרופא כאשר…., נראה שצפוי… , ואולי… , בד"כ עובר שבוע עד ש…" וכו'. משהו מעין מדריך למבריא. אני יודעת שזה דורש חשיבה לא סטנדרטית, במיוחד כיוון שלא כל מי שעוזב בית חולים – חווה את אותו הדבר ואמור לטפל באותו הדבר, אבל זה בהחלט נראה שהיה מקל. אני יכולה לתאר לעצמי שבישיבה שבה מסכמים על עזיבה של אחד החולים את המקום, היו אומרים פעם לאחות א' ופעם לרופא מתמחה ב': "האם תוציא סיכום התנהלות שלאחר ניתוח לחולה? נראה לי שיכול היה לעזור לא רק לחולה אלא גם למטפליו.  למידה המופקת מסיכום והכוונה להמשך. האמת, אני יכולה להפיק מן דף כזה כדוגמא, ולמסור אותו לרופא שאני אמורה לפגוש ביום ג' הקרוב. לעשות את זה?

עזבתי

ספטמבר 20, 2006

עזבתי היום את המוסד הכוללני (total institution).

עכשיו אני שוב בבית, ליד המקלדת. לא מעירים אותי בחמש בבוקר למדוד לחץ דם, לא מסיעים אותי במיטה עם כדור כחול בפה לחדר ניתוח. שוב אין לי אוכל שכולל את מה שמוכרחים כי מאכילים כאן המונים, ומעט מידי כיף. עכשיו אני אוכלת מה שאני אוהבת

מצוינות היא אתגר. העובדים כולם אדיבים. האם זה שרות טוב או ששרות טוב יש בו גם התלהבות ונשמה? האם האחות היפה ששערה לבן כולו, פנינים לצווארה והיא חמוצת סבר – יכולה לעשות משהו טוב יותר עם עצמה? האם היא עובדת באדיבות שחוקה? אין לי טענות אליה. רק רחמים. מעדיפה את האח שמעיף מילים באוויר כלהטוטן, מלא שמחת חיים ובדיחות. מעדיפה את נטלי ששואלת אותי אם יש לי קרובי משפחה מגרוזיה, מגישה לי את המגש ורוחצת אותי בבוקר הראשון. אישה מתוקה ומלאת אמת. נדמה לי שהחיים שלה לא קלים במיוחד. אבל עבודתה – באהבה

והרופא? מנהל המחלקה הוא הפתעה לטובה. ממש נפלא. קשה להאמין שד"ר רובין, אתה תקרא את הבלוג הזה, אבל תדע לך שהיושרה שלך, השאיפה למצוינות והאיכפתיות שלך ריפדו לי את הדרך והקלו עלי מאד. ולכן, גם כשהייתה תקלה – הייתה לי הרבה מאד הבנה אליך. גם אני יודעת מה זה להיות אשת מקצוע ויודעת גם מה זאת טעות או תקלה. וטוב שיש רפואה טובה וטוב שיש תיקונים והפקת לקחים. טוב, מצאתי את הפוסט ואני מפרסמת אותו. הוא נכתב ביום ראשון. היום יום רביעי. עוד לא למדתי את מלאכת הכתיבה אבל אלמד. 

החזרה הביתה

ספטמבר 20, 2006

אנשים מתרגלים למוסדות כוללניים, אפילו אם הם לא טובים. ההשגחה הרפואית, מישהו מכין את האוכל, מישהו קובע כללים ומקטין את הצורך לקבל החלטות גדולות. דוגמאות אפשר למצוא אצל אסירים שרוצים להישאר בכלא שלהם או אצל חולים שרוצים להישאר בבית החולים. אני קוראת עכשיו ספר שנקרא "יער נורווגי". כתב אותו הרוקי מורקמי. הגיבור, ווטנבה, מגיע לבקר חברה שלו, שנמצאת בסוג של בית חולים לחולי נפש. קשה להגיע לשם. אוטובוס מוליך לתחנה סופית ממנה עוד צריך ללכת כברת דרך. יש כללים ברורים במקום. הם נשמעים צודקים יותר מהכללים בחוץ, אנושיים יותר. האנשים שחיים שם נשמעים מרוצים ומגוננים. הם מבצעים פעולות שמאפשרות חיים בריאים כגון עבודה חקלאית שמאפשרת להם לאכול מפרי הגינה שהם מטפחים. בחורף המושלג הם מנגנים. הם מלמדים זה את זה. לא תמיד ברור מי מטפל ומי מטופל. לא אכביר במילים, כי הספר שווה קריאה. ספר מהזן של ספרי חניכה והוראת דרך. עוד לא סיימתי אותו, אין לי מסקנות סופיות, אבל טוב לקרוא אותו בדיוק עכשיו

אני מוצאת את עצמי עושה את המעבר החוצה מבית החולים בשמחה וגם בפחד. הפחד הוא מהכאבים, ומזה שאין מי שאגיד לו: "אני חייב זריקה עכשיו", ומהעובדה שעוד מעט צריך יהיה להתחיל ולטפל בכל הדברים שלא טיפלתי בהם בגלל הקיץ, המלחמה, והבריאות. צריך יהיה להחליט האם אני כשירה וגם כמה אני כשירה. צריך יהיה להחליט: או קיי, ועכשיו: איך אני רוצה לבלות את שארית חיי? מה חשוב לי שאעשה? מה הכי חשוב שאעשה? איכשהו אני לא מאלה שידעו מגיל שש מה הם רוצים לעשות, ובכל כמה שנים אני מציבה בפני את השאלות הללו ופחות או יותר ממשיכה בדרך שהתוויתי לי עם שיפורים ושינויים קלים

לבטים אני גם פוגשת אצל הסטודנטים שלי: במה לבחור? במה להתמקד? מה המומחיות הכי מתאימה לי? ובעצם – זה קשה מאד כי מאחורי זה עומדת השאלה: מי אני? בשביל מה אני פה ומה אני רוצה מעצמי? הסטודנטים שלי מאמינים ששיחה איתי תעזור להם להגדיר. יכול להיות שהם צודקים. יכול להיות שממש לא. הם צריכים לדבר עם עצמם – גם, בעיקר עם עצמם. אבל, כמובן, שהניסיון שלי – יכול לעזור ואדבר איתם בשמחהנראה לי שזה יהיה מספיק להיום. מקווה שהמסר יקלט, כי זה האחרון שכתבתי – נעלם אי שם ב'אבכי הנחל' ואני לא מוצאת אותו.אני שוב בבית וליד המחשב – גם

ממחר אני מצטרפת לארגון חדש…

ספטמבר 13, 2006

כן, ממחר אני בארגון חדש. גופמן הגדיר אותו כמוסד כוללני. המשמעות היא שהמקום סגור, בד"כ בסוג של חומה, לא כל אחד יכול לקחת חלק בפעילות שמתקיימת בו, יש בו שתי קבוצות עיקריות: 'שוכני מוסד' ו'אנשי סגל', הטיפול נעשה ב'גושי אדם' ולא ביחידים: כולם אוכלים ביחד, עוברים אותם טקסים, ולבשים 'מדים' ועוד. כן, ממחר אני בבית חולים. הפעם בית חולים פרטי, לא ציבורי. אני נכנסת לניתוח ויודעת שתמיד אני רואה גם דברים מזוית ארגונית. מבטיחה לדווח כאן. לא מהזוית האישית של הכאב דווקא (מקווה שיהיה מינימום מזה), אלא דווקא מהזווית הארגונית. אני מצפה לשרות טוב יותר מזה שאני מקבלת בב"יח ציבורי. לצערי, בעבר, התנסיתי בשרות רע במיוחד בלילה שאחרי ניתוח. עבר זמן רב עד שקיבלתי עזרה דחופה. אבל כאן, הבטיחו לי שיש הרבה אחיות ושרות טוב ושאין לי צורך באחות פרטית 'זה לא בי"ח ציבורי, כאן'. אני הולכת עם זה. נראה מה יהיה. וזה גם אומר שאולי אכתוב משהו עד מחר, אבל לא יותר מזה, כי ממחר – אני ללא המחשב. אותו לא אקח איתי. רק ערימה של ספרים. זה כמובן מעלה את שאלת השרות שחולים מקבלים בבתי חולים, אבל כרגע לא אתן לזה את המקום.

אני יכולה להצטרף לארגון הזה, כיוון שרכשתי לי ביטוח, כשעוד לא התמודדתי עם נפלאות הגיל. הביטוח מאפשר לי לקבל ללא תשלום – בי"ח ומנתח. יש לזה כמובן הרבה יתרונות. כצרכנית, אני מאד ממליצה לבטח את עצמכם מקסימלית. גם ביטוח רפואי מלא בקופ"ח וגם ביטוחים נוספים בחברות ביטוח. זה לא מבטיח שתקבלו כל מה שאתם צריכים ללא מאבק, אבל החיים יהיו יותר קלים.

כאזרחית, לא יכולה שלא לחשוב גם על אותם אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם הרבה פחות ממה שאני מקבלת. לא, לא מדובר כאן על רגשי אשמה. לא לטעות בבקשה. מדובר כאן על אנשים רבים, שהמדינה לא דואגת להם. אלה העניים, שאין להם מחשב, שלא יכולים ללמוד על הבעיה שלהם באינטרנט, שלא יודעים להתארגן ושתלויים ביכולות המצומצמות שלהם. אלה שלא יכולים לבחור מנתח בשום מצב, שלא יכולים להגיע לבי"ח ולעיתים לדברים פשוטים יותר. אלה שהשרים של אתמול החליטו להקפיא להם את הקצבאות. אלה שמעוררים רק כל כך מעט אכפתיות. אלה שאחרי שדוח העוני, שנכתב עליהם מתפרסם – זוכים לכמה כתבות ודמעות. אני רוצה לעיתים להיות לפחות הקול שלהם. בינתיים אני מאחלת לעצמי – הצלחה. אחזור אליכם בהקדם.

הדרישות מן היחיד לקבל החלטות רפואיות – מסובכות

ספטמבר 5, 2006

העולם השתנה. המרחק בין הרופא הכל יודע למטופל הלא יודע הצטמצם מאד. ניתן להביא לרופאים חומר רפואי חדיש יותר משהם מכירים, אם המטופל יודע למצוא ידע ולנהל אותו. בנושא זה, אני מניחה שאישית אני מעל הממוצע. יודעת להיכנס למחשב, לחפש חומר על בעיות רפואיות, על דרכי טיפול, על סיכונים אפשריים וכו'. ועדיין אני מתקשה. רופא מומחה אחד, שהרופאה המצוינת שלי המליצה לי עליו, אמר שאני צריכה לעבור ניתוח. חד וחלק, ללא התלבטויות. הוא איש בכיר, בשנות השישים שלו, ניסיון רב גם באקדמיה וגם בקליניקה, מנהל בתחומו, ייסד את התחום בארץ ועוד. היה נעים מאד בתקשורת. השאיר כרטיס ביקור, טלפון והרשאה לצלצל אליו בכל שאלה שתהיה לי. קבעתי מועד לניתוח.

מביתי שמעתי על רופא אחר, בבית חולים מקביל והיא מאד ביקשה שאלך אליו ואקשיב  גם לו. הלכתי והקשבתי. כדי לקצר, אומר רק מה שניתן לצפות: דעתו הייתה שאין צורך בניתוח, אלא בפרוצדורה מקדימה ורק אז במידת הצורך- יערך ניתוח. 

קולגה שלו, ששהה עימו בחדר, וראה גם הוא את הנתונים (היום הכל על דיסקים), הבין למה נמנע הרופא הקודם מפרוצדורת ביניים ולמה כן המליץ על ניתוח. עכשיו, נאמר לי, יביאו את הדברים לישיבת מחלקה והם ימסרו לי את דעתם של כל המומחים ביום ראשון.

המומחים ששהו בחדר זה, היו שלושה במספר, מתחומים דומים ושונים, צעירים יותר (בשנות הארבעים שלהם), מוכשרים, מומחים בתחומם. הרופא שהעניין בתחום התמחותו, נתן לי טלפון שלו, היה תקשורתי מאד, סימפטי, מעורר אמון. 

 אני אחכה עד יום ראשון ובינתיים שלחתי מכתב עם פרטים רלוונטיים לחבר רופא שחי בארה"ב.

נתקלתי במה שגם אחרים נתקלים בו: תהליך קבלת החלטות של הלקוחות של הרופאים. התהליך הזה מתבצע בתנאים גרועים כיוון ש:

א. לרוב הלקוחות אין מידע מלא על הבעיה ופתרונה, אלא רק חלקים ממנו. מכאן, שהם מקבלים החלטות בתנאי אי וודאות מסויימים.

ב. אין ללקוחות את הקריטריונים על פיהם יחליטו מי הרופא ה"צודק/הטוב/הנכון" יותר במקרה הזה.

ג. קיימת תחרות בין רופאים, בתי"ח ומוסדות נלוים (כולנו בני אדם). תחרות זו גם היא משפיעה ולא תמיד ברור אם כשנאמר "אצלם לא עושים את זה, אצלנו – כן, כי יש לנו מומחה לזה" – אני אמורה להתייחס לזה כפשוטו.

ד. בד"כ התהליך יושב על מצב לחץ וחרדות של הלקוחות. רק מעטים מסתכלים על עצמם בקור רוח, רגע לפני.

ה. ההחלטה מתבצעת לפעמים על רקע של אישיותו של הרוא או הכימיה שנוצרת. טוב כמובן שיש כימיה, אמון, וכו' – אם כי לא תמיד קריטריון זה הוא מרכזי, במיוחד אם מדובר במנתח.

ואני מניחה שיש עוד.

לי יש זמן: עד יום ראשון.

 

עוד לא קמה תנועה

ספטמבר 4, 2006

עברו עוד כמה ימים. האוצר מציע לקצץ בתקיבים לנזקקים. המשחק ידוע ומכור. בסוף, יאושר התקציב כי יוציאו כמה עיזים מזעזעות שנכנסו לשם במכוון. האמת, הייתי מנסה לארגן משהו, אבל לפחות עכשיו זה לא אשרי מבחינתי. בעוד 9 ימים אני צריכה לעבור ניתוח. מקווה להבריא מהר ושיהיה לי כח לשנות את העולם. זה אף פעם לא מאוחר מידי.

הניתוח יתקיים ב"אסותא", בי"ח פרטי. האם הוא יתן שרות טוב יותר? לא יודעת. פוחדת? כן. לא רוצה להיכנס לרשימת הנזקקים (ראה לעיל). מקווה שיהיה מוצלח. מחזיקה לעצמי אצבעות. זוכה לתמיכה רחבה של בני משפחה וחברים. מה עושים אלה שאין להם ביטוח פרטי? משפחה? הבנה בנפתולי המשחקים של מוסדות בריאות? מי נותן להם רשת ביטחון? חבל שאנחנו לא חיים לפי השיטה השבדית/דנית. הסקנדינבים יודעים כנראה מה נכון.