ממחר אני מצטרפת לארגון חדש…

כן, ממחר אני בארגון חדש. גופמן הגדיר אותו כמוסד כוללני. המשמעות היא שהמקום סגור, בד"כ בסוג של חומה, לא כל אחד יכול לקחת חלק בפעילות שמתקיימת בו, יש בו שתי קבוצות עיקריות: 'שוכני מוסד' ו'אנשי סגל', הטיפול נעשה ב'גושי אדם' ולא ביחידים: כולם אוכלים ביחד, עוברים אותם טקסים, ולבשים 'מדים' ועוד. כן, ממחר אני בבית חולים. הפעם בית חולים פרטי, לא ציבורי. אני נכנסת לניתוח ויודעת שתמיד אני רואה גם דברים מזוית ארגונית. מבטיחה לדווח כאן. לא מהזוית האישית של הכאב דווקא (מקווה שיהיה מינימום מזה), אלא דווקא מהזווית הארגונית. אני מצפה לשרות טוב יותר מזה שאני מקבלת בב"יח ציבורי. לצערי, בעבר, התנסיתי בשרות רע במיוחד בלילה שאחרי ניתוח. עבר זמן רב עד שקיבלתי עזרה דחופה. אבל כאן, הבטיחו לי שיש הרבה אחיות ושרות טוב ושאין לי צורך באחות פרטית 'זה לא בי"ח ציבורי, כאן'. אני הולכת עם זה. נראה מה יהיה. וזה גם אומר שאולי אכתוב משהו עד מחר, אבל לא יותר מזה, כי ממחר – אני ללא המחשב. אותו לא אקח איתי. רק ערימה של ספרים. זה כמובן מעלה את שאלת השרות שחולים מקבלים בבתי חולים, אבל כרגע לא אתן לזה את המקום.

אני יכולה להצטרף לארגון הזה, כיוון שרכשתי לי ביטוח, כשעוד לא התמודדתי עם נפלאות הגיל. הביטוח מאפשר לי לקבל ללא תשלום – בי"ח ומנתח. יש לזה כמובן הרבה יתרונות. כצרכנית, אני מאד ממליצה לבטח את עצמכם מקסימלית. גם ביטוח רפואי מלא בקופ"ח וגם ביטוחים נוספים בחברות ביטוח. זה לא מבטיח שתקבלו כל מה שאתם צריכים ללא מאבק, אבל החיים יהיו יותר קלים.

כאזרחית, לא יכולה שלא לחשוב גם על אותם אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם הרבה פחות ממה שאני מקבלת. לא, לא מדובר כאן על רגשי אשמה. לא לטעות בבקשה. מדובר כאן על אנשים רבים, שהמדינה לא דואגת להם. אלה העניים, שאין להם מחשב, שלא יכולים ללמוד על הבעיה שלהם באינטרנט, שלא יודעים להתארגן ושתלויים ביכולות המצומצמות שלהם. אלה שלא יכולים לבחור מנתח בשום מצב, שלא יכולים להגיע לבי"ח ולעיתים לדברים פשוטים יותר. אלה שהשרים של אתמול החליטו להקפיא להם את הקצבאות. אלה שמעוררים רק כל כך מעט אכפתיות. אלה שאחרי שדוח העוני, שנכתב עליהם מתפרסם – זוכים לכמה כתבות ודמעות. אני רוצה לעיתים להיות לפחות הקול שלהם. בינתיים אני מאחלת לעצמי – הצלחה. אחזור אליכם בהקדם.