ראשית, הקדמה: לפני שלושים ושש שנים הייתי הייתי בין מקימות התנועה הפמיניסטית בחיפה. הייתי אז סטודנטית לסוציולוגיה ופסיכולוגיה, ונעניתי להזמנה של 'בית הלל' בניהולו של הרב הרפורמי ברני הוך, לשמוע את מרשה פרידמן שלימדה אז פילוסופיה, בביתה. הנושא היה: שיויון זכויות לנשים. לא הגעתי מיד עם ההזמנה הראשונה, וכנראה שכמעט אף אחת לא הגיעה אז, אבל כן הגעתי לפגישה השנייה. היינו שמונה נשים וככה התחילה התנועה. אח"כ הייתי מועמדת לכנסת במפלגת הנשים שרצה ב1977, שנת המהפך.
כמובן שלא זכינו אפילו במנדט אחד.
מאז עברו מים רבים, ובאחד מצמתי ההחלטה, עזבתי את הנושא שהקדשתי לו את כל העבודות האקדמיות שלי באותן ימים, את התזה וכאחת עשרה שנות חיים, ופניתי לעיסוק מקצועי ביעוץ ארגוני. שיאו של המהלך היה שהתגייסתי לצה"ל ומלאתי תפקידים מקצועיים. שמחתי מאד לעלות על מדים ולהרויח בדיוק כמו גבר במעמדי המקצועי.
מאז עברו מים רבים. אני עוסקת בתחום וגם מלמדת יותר מאי פעם את הדור החדש של היועצים בארץ ובחו"ל. מידי פעם כשאני עוצרת ומסתכלת סביב, אני חושבת על ההשפעה הגדולה שהייתה לתנועה ברמת מקרו על החיים בארץ. כך אני בכל אופן משכנעת את עצמי: יש יותר מעונות יום וכבר לא צריך לעשות מה שעשינו אנחנו (ישבנו ליד חדר הדיקן עד שבאוניברסיטה נפתח מעון לילדי הסטודנטים – שנסגר מאז), נשים מצהירות בגלוי שהן פמיניסטיות וכבר לא מדובר במילה גסה, האקדמיה קבעה את המונח "מגדר" ובאוניברסיטה נפתחו מסלולי לימוד בתחום, יש נשיאה ראשונה באוניברסיטה (בן גוריון), יש מקלטים לנשים מוכות, המשטרה צריכה להתנצל כשאישה הוכתה או הומתה והם לא היו שם בזמן, ונשיא המדינה עומד בחקירה של נושא שבעבר היה נחשב מותר לבעלי כח (משה דיין, למשל), והמקסימום היה כתבה ב"העולם הזה". אבל באמת, כשאני מסתכלת טוב בנתונים, אני יודעת שהעולם השתנה מעט מידי ולאט מידי. השינויים מסביב לנו עזרו לשנות דברים ביחס לנשים. אנחנו רחוקים היום כמו שהיינו פעם – מהשיויון ומספיק להסתכל על שכרן של נשים לעומת שכרם של גברים, ומספיק להסתכל בעולם שמתייחס לדיני אישות. וזה כמובן לא הכל.
ולגופו של עניין: במסגרת תפקידי כיו"ר איפא (איגוד ישראלי לפיתוח ארגוני) – הוזמנתי אתמול לפגישה ב"לה"ב" (לשכת ארגוני העצמאים בישראל) עם הוועדה למעמד האישה ופגשתי את גדעון סער, ח"כ.
נהניתי. ח"כ גדעון סער היה מוכר לי רק מהטלויזיה. איש צעיר, בעלי יכולות תקשורתיות, רהוט בדיבור וסבלני, יודע מה הוא רוצה, לא נגרר לשטויות סביב ולדינמיקות לא חיוביות, מציג את דעותיו ולכן גם את עצמו באור שהוא שילוב של איש אקדמיה ופוליטיקאי (ליכוד) גם יחד.
בהתחלה אני מקשיבה. ולאט אני נשבית בקסמו. הוא אב לשתי בנות. הן כנראה שותפות לחשיבה משותפת על מעמד האישה, כי הוא מביא את דעותיהן לחדר. אהבתי את זה, גדעון!
גדעון, שממלא גם תפקיד של סגן יושבת הראש של הכנסת, עומד בראש הוועדה לקידום מעמד האישה והוא חבר בוועדת משנה למאבק בסחר לנשים. אני ממש אוהבת גם את זה. כל הליכוד כולו מקבל עכשיו ממני נקודות זכות. גבר, וגבר מצליח, בראש וועדה שולית שהוקמה אי שם בהיסטוריה הפרלמנטרית שלנו בשביל 'מצוות אנשים מלומדה'. אבל גדעון נראה לי כאחד שלוקח את העניין ברצינות ועומד להגיש הצעת חוק ביום א' ואולי מאוחר יותר בעניין הכרה בהוצאות על מעונות לילדים עד גיל 4. גם העניין העצוב של סחר בנשים מטופל על ידו. העניין חמור מאד, אבל בהשוואה למדינות אחרות, ישראל הצליחה לתקן קצת את מיקומה והכי חשוב – כמה עוולות. ואני מקווה שהעניין ממשיך להיות על סדר היום.
לא יודעת איך הבלוג הזה יכול להשפיע כרגע, אבל – חשוב וצריך לעזור לגדעון סער להשיג את מטרותיו בתחום. בעצם, מי שיעזור לגדעון סער – יעזור לחברה כולה, לא רק לנשים בה. צדק חברתי הוא לא מילה גסה! נשים וגברים שיכולים לצאת ליום עבודה בראש שקט, הוא לא מותרות. כבוד לנשים ולא מסחר בהן, הוא בסיס לחברה מתוקנת ולא עבריינית.
אז, קבל עם ועדה – אם יהיה משהו שארגיש שאני יכולה לעזור בו, והוא קשור בתחום שיפור מעמד השל האישה – קח אותי בבקשה בחשבון, ח"כ גדעון סער.
החיים בארגונים 