'יעפת' של אילת בן זיו

כל השקה היא חגיגה, במיוחד כשמדובר בהשקה של ספר שכתבה הבת שלי. ואכן הייתה חגיגה. ודיברו והרימו כוסית יין או קפה, וקיוו. ההשקה סיימה תהליך שכלל גם ייצור של הספר וגם התחלה שלל שיווק. ההשקה הבאה תהיה בניו ג'רסי, ב-4.11.06. לא אהיה שם, אבל אני יודעת קצת את הטעם של זה. כל כך משמח, כל כך הרבה תקוות. הפעם לא אוניברסיטה מעניקה לה תעודה, אלא שהיא עצמה הפיקה מא' ועד ת'. חמש שנים ארכה הכתיבה. וגם דאגות יש. ואם הספר לא ימכר? ואם אף אחד לא ישים לב אליו? ואם יהיו ביקורות קשות ופוגעות? איך היא תקבל את זה? זה כבר לא משוב שניתן פנים אל פנים במשרד. אני חווה את האפשרות הזו כמעט באופן פיזי, כמו הריון שטעמו התקלקל.

החוויות שמתוארות בספר, כל כך מוכרות ממה שהרגשתי בנסיעות ובזרה, וכל כך זרות – כי אף פעם לא השתקעתי לזמן ארוך בארץ אחרת. 'יעפת' מתארת בעצם את המפגש המתמיד של התרבויות שחווה ישראלי בחי בארה"ב, את המשיכה והדחיה הן לארץ המוצא והן לארץ שכבר הופכת למולדת לילדים. הסיפור שהכי נוגע לעניין של הבלוג הזה, לדעתי, הוא 'על הסף'. סיפור על פיטורין שמתרחשים בעקבות קיטון של חברה גדולה מאד, אישה צעירה שהתחילה לעבוד בחברה אמריקאית גדולה מאד מפוטרת. צעד אחרי צעד עוקב הסיפור אחרי החוטים בהם עדיין נאחזת המפוטרת, בעיקר חוטי הידידות שטוותה בעמל רב, אבל בסוף הסיפור מסתבר שהחוטים הללו דקים כקורי העכביש, והם נקרעים מיידית, עם קבלת ההודעה. והעצוב בכל העניין הוא גם שבהסתכלות כוללת ניתן לראות את החוטים האחרים שקושרים את הגיבורים למשפחה וארץ – נעשים מועדים לאותה הדלדלות ולאותה מגמת החלשה. מי יתן והספר יהווה מקור לחיבור וחיזוק הקשרים!