מלוקאלי לגלובאלי – כנס איפ"א

הגלובליזציה כבר כאן מזמן. סימנים שלה אפשר למצוא עוד בימי התנ"ך, אח"כ בספרי ההיסטוריה אצל הכובשים היוונים והרומאים. אבל עכשיו – היא נחלת כל אחד מאיתנו. כולנו מושפעים. יש מבקרים ויש תומכים. לכל אחד מהם  סיבות טובות וגורמים נבונים. אבל… הגלובליזציה כאן. הכנס הקרוב שיערך ב-24.1.07, במלון השרון בהרצליה, יעסוק בנושאים רלוונטיים לעולם התוכן של היעוץ הארגוני. מאחורי הקלעים אני ערה לאתגר לעצב כנס שיהיה טוב לרבים. כמה משיכות לכל כיוון! הלוקאלי מרתק כמו הגלובאלי והלוקאלי גם הוא נמצא כאן תמיד

הישבן שלנו והשרותים

שרותים מלוכלכים הם בעיה ישראלית. מסתובבת בעולם, בדרך כלל במקומות שמוגדרים כ"עולם מערבי" ולא מוצאת את רמת הלכלוך שאני מוצאת כאן. ההרגשה שלי היא שיש משהו בשרותים מלוכלכים שמעיד עלינו. מרוב גועל נפש לשבת על מושב שמישהו/י אחר/ת ישב/ה שם קודם – מעופפים מעליהם ומלכלכלים. הצרה הזו תוקפת לא רק שרותים בתחנות דלק וסופרמרקטים, אלא גם אוניברסיטאות מכובדות. למשל השרותים בחוג לסוציולוגיה בחיפה, כולל שרותי הסגל – כמעט תמיד מושתנים. לבניין המרכזי – ממש לא כדאי ללכת. היו ימים שהייתי הולכת לשרותים בבניין אחר. המקומות היוצאים מהכלל לטובה הם בתי קפה מסויימים, כמה סניפים של אר קפה או אילנס – משפרים לי את המצב רוח. שם יש למרבה הפליאה, גם נייר להניח על האסלה, כך שציבור המשתמשים יכול להניח בשקט את הישבן על נייר נקי. במקומות אחרים ניתן לרפד או ללכלך והרוב הגדול מלכלך. איכשהו אני מאמינה שאם השרותים שלנו יהיו נקיים אנחנו נהיה אומה מתוקנת

מעברים בחיים

החיים מזמנים מעברים ממושכים וגם קצרצרים. אני חווה עכשיו את הקצרצרים. לדעתי הם הכי לא פשוטים. בו זמנית אני חובשת את הכובע של בת הזוג, הסבתא, האימא, היועצת, המארחת, זו שעורכים לכבודה מסיבה, מנהלת תוכנית להכשרת יועצים ועוד. מי אמר  שהחיים לא מרתקים? והדרך היחידה לשרוד היא להיות לגמרי מה שהכובע שלי מכתיב ברגע נתון. כרגע בעיקר בכובע של האימא והסבתא. אני בחופשה קצרה, ורק שלא יצלצלו ממש כרגע אלה שמכירים אותי מכובע אחר… בעוד כמה ימים אחזור לכתוב

המקום הלא מחמיא של ישראל

מ"הארץ" של אתמול הבנתי שאנחנו לא נמצאים במקום מחמיא. דבר ידוע, אבל לא חשבתי שאנחנו יחד עם אינדונזיה. מלווים אותנו שם גם אסטוניה, דרום אפריקה ותורכיה. ובכן, סוף כל סוף, ברור שאנחנו לא אור לגויים. ואולי גם לא צריך שנהיה. אבל, הגיע הזמן לעשות בדק בית ולראות אם מילה שלנו היא מילה, אם כמעט כולם מדברים נגד שחיתות ובו זמנית מרמים את המע"מ ומס הכנסה, אם מי שמפיל משהו במעלית – מרים אותו (אני גרה בבית של 18 קומות ואצלינו זה לא ככה), אם יש קצת יותר אדיבות בכביש ואין עקיפות מסיביות בשוליים, אם אנחנו יכולים שוב לשים את האדם וחייו במקום הראשון, אם יש בנו כאלה שבאמת ובתמים רוצים לחסל את העוני וכו'. ואם יקרו כל הדברים האלה ועוד הרבה אחרים – אולי ישראל תעלה מקום. אין סיבה אחת לתייר לבוא למקום עני, מלוכלך, לא אדיב, מרמה. ולשינוי כזה – יפה שעה אחת קודם

יעוץ ארגוני לפי הגשטלט ו… אהבה

על השאלה: למה בחרתי לעסוק ביעוץ ארגוני – אני יכולה לענות במילה אחת – בגלל האהבה. על השאלה למה בחרתי לעסוק ביעוץ ארגוני לפי גישת הגשטלט – אני יכולה לענות גם במילה אחת: אהבה. כן, אני אוהבת אנשים. אוהבת גישות הומניסטיות ואכסיסטנציאליסטיות שאוהבות אנשים. כתוצאה מצאתי את עצמי מתרחקת מכל גישה שיפוטית, כזו שמחפשת את הפתולוגיה ואת מה שרע. לא שאין פתולוגיה, לא שאין רע, אבל דגש על מה שפתולוגי מרחיק אותי גם היום מגישות כאלה. כמה משפטים של מורי ורבי, אדווין נייויס מלווים אותי ועוזרים לי לעשות את העבודה: "תסמכי על התהליך" ו- "האם זה לא מעניין?" כמעט כל תופעה שאני פוגשת היא מעניינת, מאד מעניינת. למשל: איך קורה והאם זה לא מעניין שחבורה של אנשים לא מצליחה להתרומם לכיוון שרצתה? ומה חסר? ומה יש לעשות? בקיצור, מה שעוד יותר מעניין הוא שהתשובות נמצאות אצלם. האם זה לא מעניין? ואם סיבכתי אותך, אין מה לדאוג, בסוף יהיה כנראה ברור יותר

התזמורת הקאמרית הרצליה – רב תרבותיות 1

התזמורת הקאמרית של הרצליה היא דוגמא למפגש רב תרבותי מענג. המנצח, הארווי בורדוביץ, איש עם חזון, עלה ארצה מארה"ב ב-1976. חמש שנים אח"כ, ב-1981, יסד את התזמורת, שמצליחה למשוך קהל רב לאולם של בית חיל האויר. יש להארווי כישרון נדיר של יחסי ציבור, מעבר ליכולות המוזיקליות הגבוהות שלו ושל התזמורת, ובקונצרטים משתתפים ולעיתים נותנים חסות, שגרירים ואחרים. אבל הכישרון הבולט ביותר של הארווי הוא היכולת שלו לעלות לבמה ולדבר באופן טבעי לשני קהלים שונים: דוברי עברית ודוברי אנגלית , כשאף אחד מהם לא מרגיש מקופח. באופן שהוא עושה זאת – יש בזה גם שעשוע, הומור (בפעם האחרונה כשהמוזיקה הגיעה מ"העולם החדש" עלה לבמה עם כובע בוקרים) ויצירתיות רבים. בהרצאה קטנה שהוא נושא לפני הפתיחה הוא מסביר את מה שיתרחש עוד מעט בליוווי קטעי הדגמה. על הבמה יושבים כמובן הנגנים. חלק מהם אנשים שעל ממדינות חבר העמים וממקומות אחרים. וכך, אני חושבת לעצמי, לפחות פה, על הבמה שיתוף פעולה מקסים של ותיקים וחדשים שהגיעו מארצות שונות לכאן. את תמונת המצב הזו משלימים גם אורחים נגנים מחו"ל . בשבילי – חוויה רב תרבותית. כתובת להתרשמות

www.hcorchestra.com

על בני 45 פלוס שלא מוצאים עבודה

בעיתון הארץ דווח הבוקר על התופעה. זו איננה תופעה חדשה. היא איננה נחלת בני ה-45+, וניתן לראות אותה גם בשנים קודמות. בשעתו דווח רבות על אנשים שפורשים מצה"ל ולא מצליחים למצוא עבודה. לי ברור לגמרי שבעלי היוזמה ואלה התלויים פחות – יכולים להסתכל על המצב כהזדמנות לעשות שינוי באופן ההתפרנסות שלהם ולהפוך לעצמאיים. כאן ניכנסים לתמונה גם גורמים ממוסדים כגון מט"י וגם גורמים אחרים כגון חברים שעשו את זה ועוד. באופן אישי, אחרי שהשתחררתי מצה"ל (הייתי בת 44), ואחרי שעזבתי את עבודתי באינטל (הייתי כבר בת 46), הפכתי לעצמאית ואח"כ לבעלת חברה, ושוב לעצמאית. עצם העובדה שנשארתי בשוק העבודה בצורות שונות – הביאה לי גם הצעות עבודה כשכירה. מכאן, שלדעתי המטרה העיקרית היא: להישאר בשוק. השאלה הנובעת ממטרה זו היא: איך עושים את זה וכאן התשובות רבות, כולל אלה שהצעתי. אחת האופציות הנוספות האפשריות לבני 45+ היא לצאת ללמוד משהו נחשק על ידם ו/או  על ידי החברה. אין לי ספק שמי שרוצה להישאר היום בשוק חייב ללמוד כל הזמן. מעבר לרכישת ידע נוסף, יש במסגרת כדי להפגיש עם אנשים ואופציות חדשות. אחת מהצעות העבודה היותר מעניינות קיבלתי מאישה צעירה שלמדה איתי לאחרונה ספרות. כן, גם ספרות יכולה להוות דרך להתפרנס, תחום שבצעירותי חשבתי שהוא טוב ל"אחרי שעות העבודה". טעות, כמובן. בנוסף, חשוב מאד לשמור על דימוי עצמי חיובי, רוח צעירה ואופטימיות. את זה ניתן לעשות לא רק באמצעות לימודים אלא גם בעזרת שמירה על כושר, התנדבות במקומות שהלב באמת הומה אליהם, וגם דרך זה ניתן למצוא עבודה. בקיצור, הכל חוץ מלשבת בבית מול הטלויזיה, לקטר ולהתחפר בדיכאון. וכמובן אי אפשר לסיים ללא מערכת החינוך ולשאול האם היא מכשירה אנשים כך שיוכלו לפרנס את עצמם במצבי חיים שונים? נדמה לי – שעדיין לא שמעתי על מקצוע היזמות כאחד ממקצועות החובה. חבל

טור אישי ו-68 קוראים

אתמול קראו בבלוג שלי 68. חייכתי לעצמי. אני אוהבת לכתוב. רוצה להביע עמדה. איכשהו, למרות כל הפעילויות והאנשים שאני פוגשת – לא מצאתי במה טובה מזו. רואה בו טור אישי, שאפשר לדבר בו על עניינים מקצועיים, חברתיים – הכל בפאן אישי ומזוית שלי. מוצא חן בעיני. תודה ל-68 הקוראים שלי

המועדון הספרותי וקבוצת הגשטלט של בוגרי התוכנית הבינלאומית ליעוץ ארגוני

ארגונים בניהול עצמי ריתקו אותי תמיד. יש הנמשכים שנים. אני חברה בשניים כאלה: המועדון הספרותי שלנו וקבוצת הגשטלט של בוגרי התוכנית ליעוץ ארגוני של מכון הגשטלט בקליבלנד. זו לא תופעה ישראלית, אבל העובדה שהחברה הישראלית היא עדיין קולקטיביסטית – מעצימה אותה. אז איך קבוצה כזו מתנהלת: בעצם, כמו כל יזמות חברתית: צריך משוגע לעניין – אחד לפחות אבל אפשר יותר, צריך אנשים שמוכנים לתרום, צריך שתהיה רוטציה מאיזה שהוא סוג שלא יפול הכל על כתפיים של אדם אחד, צריך מועדים קבועים למפגשים, צריך תהליך מוכר ומוסכם ועוד. אתמול היה  ערב כזה. הגענו למועדון הספרותי שלנו, הפעם בביתה של חברה בת"א. הפעם אני הייתי המנחה. כולם קראו את אותו הספר. כולם התלבשו יפה, מצאו חניה בחניון הסמוך והתייצבו בשעה המיועדת. על השולחן היו מונחות גבינות, קרקרים ושאר מיני תקרובת קלה ומצוינת, ואז התחילה הצגת הספר, הפעם עם אורח, העורך של הספר. אחרי קצת למעלה משעה, נערכה הפסקה. נמזגו כוסות תה וקפה, נפרסו שתי עוגות נפלאות שהכינה במו ידיה המארחת, ואנשים שוחחו זה עם זה על נושאים של הא ודא או נושאים שקשורים בספר שזה עתה הוצג. אחרי כן שוב התיישבה הקבוצה, סוכם על הספר הבא, המנחה הבאה, הבית שבו נפגש. לא עניין של מה בכך הוא. כ-30 שנה קיימת הקבוצה הזו (אני חברה בשליש מהזמן הזה). אתמול מניתי כ-30 משתתפים, אבל יש יותר. וזה כמובן אירוע נפלא. יש קבוצה אחרת, צעירה יותר (בת למעלה מ10- שנים), שאני משתתפת בה וגם יזמתי אותה: קבוצת בוגרי התוכנית הבינלאומית ליעוץ ארגוני. בעיקרון, דומה. נפגשים אחת לחודש בערך, בכל פעם בבית אחר. כאן הפגישה היא בימי שישי בבוקר. בשבוע שעבר התקיימה הפגישה האחרונה שלנו. הפעם הוקדשה בעיקרה לקליטה של שני בוגרים חדשים של התוכנית. המפגש של הבוקר, כולל גם הוא תקרובת שהיא כעין בוהרים (בוקר+צהרים) של כולנו. ישבנו סביב השולחן, נגבנו חומוס, אכלנו סלט נפלא, שתינו תה צמחים ושוחחנו. בפעמים האחרונות, נקלט בקבוצה שעון חול שקובע את זמן הדיבור של כל אחד מהמשתתפים. מרתק. ההנחייה עצמית. האתגר הגדול כאן – התפזורת של האנשים. הפעם הגענו כולנו לירושלים. בעבר התקיימו כאן כל מיני פעילויות: החל משיתוף בחוויה, וגמור בהרצאה מלומדת או בתרגיל חדש. להערכתי, למרות שכבר סיימו את התוכנית אנשים רבים בעולם, זה מתקיים באופן כזה רק בישראל, ייתכן שגם בגאנה ובדרום אפריקה יש פעילות מסוימת אם כי נדמה לי שבשום מדינה אחרת לא חולקים איתנו את התופעה הזו.  גם מכון הגשטלט בקליבנד הוקם כך. חבורה של פסיכולוגים בעיקר, רובם יהודים, התחילו להיפגש. סופו של דבר – הזמנה של אורחים מחו"ל ומרחבי ארה"ב והקמה של מכון שהוא הגדול מסוגו בעולם עם התפצלויות למכוני משנה. לסמוך על התהליך – לימד אותי אחד המייסדים של המכון: אדווין נייויס. זה נכון תמיד, נכון במיוחד בקבוצות האלה

גאידמק, מלך השטעטל ושדה הכוחות של קורט לוין

בשדה הכוחות של קורט לוין מתעוררים הכוחות בעד שינוי: גאידמק, מלך השטעטל מפשיל את שרווליו ורוצה לצאת לטיול עם ילדי שדרות. בשדה הכוחות של קורט לוין מופיעים הכוחות ששומרים על היציבות או כמו שקרא להם קורט, הכוחות הבולמים: "למה שילדי שדרות יצאו לטיול? הממשלה צריכה לעשות מעשה". אבל בשדה הכוחות של קורט לוין, אין כוחות אחרים לשינוי, רק הכוחות שיוציאו את הילדים לטיול ואולי – לא. מנהיגות מתפשטת מיכולותיה, אפילו שר הבטחון המקומי לא יכול לעשות פרוטקציה. חוסר אונים, עכשיו בדרום