בארגון הגדול הזה שנקרא מדינת ישראל, תופי הטם טם רועמים ומחכים לעריפה הבאה של הראשים. במדינה הזו שלא מזמן נשפך דם רב ובעצם כמעט כל הזמן ממשיך להישפך דם בה או סמוך לגבולה, התופים לא נחים רגע. כמו בשבט פרימיטיבי שמוציא את עצמו להורג, מחכים לראות אם יהיה זה הרמטכ"ל או אחר. כמו אצל האצטקים מחפשים כאן את מי להעלות קרבן. מתגעגעת למצב שלא ישפך בו התינוק עם המים. מחכה למצב שבו יעבדו על השיפורים ולא על עריפת ראשים. ובינתיים – משוגע כנראה מי שחותם קבע
-
הרשמה
רשום
כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
החיים בארגונים 
נובמבר 14, 2006 ב- 9:25 pm |
אתי שלום
אנחנו "שואפי הדם" רוצים, בעצם, שמישהו יהיה אחראי. לא אשם, אחראי
במדינת ישראל כבר הרבה זמן איש אינו נושא באחריות, מלבד הש.ג. ואנחנו לא מרוצים מכך
אינני יודע דבר על גל הירש (מלבד גל יחסי הציבור) ולכן אינני יכול להביע דעה על תפקודו. אני יודע שבארגון צריך, לפעמים, לערוף ראש כדי שכולם יידעו שיש גם עונש
תרשי לי להשליך מכאן על חינוך הנוער – אין עונש. אין אחריות. יש רק התחשבות
אנחנו נושאים בתוצאות באופן כללי וכאשר זה קורה בצה"ל – אנחנו עלולים לשאת בתוצאות איומות
בברכה
יאיר דקל
נובמבר 15, 2006 ב- 5:19 am |
היי יאיר! יש בינינו חילוקי דעות מסויימים. עניין האחריות הוא חשוב. על זה יש בינינו הסכמה. אני חושבת שכל מי שנושא באחריות – הוא אחראי. עכשיו השאלה מה עושים עם זה: האם נותנים לו לתקן או שעורפים את ראשו ומזמינים את הבא אחריו, להמשך דומה או שונה (קצת תלוי במזל שלו). נדמה לי שיש כאלה שמסיקים מסקנות וכבר לא עומדים הרבה שנים בתור הזה. הם מעדיפים לעמוד בתורים אחרים: בהייטק, באקדמיה בחו"ל וכו'. לדעתי: מי שטעה – שיתקן. אסור לנו להרוס את הדור שבנינו. רק לתקן.
נובמבר 15, 2006 ב- 8:21 am |
כששרתתי בצבא (השתחררתי לפני שתים עשרה שנים בערך) בעלי הדרגה הכי גבוהה שהיתה לי אינטראקציה ממשית איתם היו סגני אלופים. אמנם הם היו קציני עורף, אבל אלה אנשים שבחיים האמיתיים לא הייתי אפילו מתקרב אליהם ובודאי לא מסכים לעבוד תחתם.
מה שכן ראיתי בחיוב זה שהיה להם מאוד קשה להתקדם מעבר לדרגה הזו. זה הביא אותי למחשבה שהצבא שפוי מעל דרגת סגן אלוף (פעם הייתי מנסח את זה "הטמטום מפסיק מעל סגן אלוף" אבל כנראה שהתמתנתי). עם מה שקורה עכשיו, ואני מודה שאני ממש לא מעודכן בפרטים, כנראה שבכל זאת הצליחו לזלוג כמה מאותם סגני אלופים שהכרתי בזמנו.
נובמבר 15, 2006 ב- 5:13 pm |
אין ספק שיש מערכת מיון שמשפיעה יותר ככל שמתקדמים במעלה הסולם. מהכרות קרובה – יש אנשים טובים בכל שלב: החל מרמת הטוראי וכלה בבכיר הקצינים. לא בטוח שמדובר בקצינים לא איכותיים. יש שינויים בסביבה שבה כולנו פועלים, בערכים, בנורמות. לצערי אפשרי שיותר מפקדים לא יעזו מספיק בגלל הגליוטינה שמחכה בקצה הדרך. הפחד מכישלון יכול גם להפריע להצלחה. כל כישלון דורש תחקור, דווקא מחלוץ, שגדל על מסורת מפוארת של תחקורי אמת ללא טיוח, אני מצפה שיעלה את האמת והעיקר מתוך השאר
נובמבר 18, 2006 ב- 10:08 am |
אתי שלום,
ראיתי שחזרת הביתה והספקת לכתוב פוסט נוסף, על מפגשנו
אני כותב עכשיו תגובה, מאוחרת, על פוסט קודם – חיים רמון
מצאתי אצלך תובנה, שלא ראיתי במקום אחר: הגברים לא מאמינים לחיים רמון והנשים אומרות שלא צריך לעשות עניין גדול מן הנשיקה
היום קראתי בהארץ את הפרוטוקול החלקי מן העימות בין החיילת והשר. שמעתי כבר תגובות של נשים, שהעימות משעמם וחבל על הפרסום. לדעתי, היה טעם רב בפרסום וקראתי בעניין מסויים את הדברים
הערה נוספת: היה טעם בפרסום כי אנחנו משופעים בספינים ומלחמה פסיכולוגית מטעם אנשיו של רמון – אנשי מקצוע מיומנים מאד ויקרים מאד. התרשמתי מדבריה של המתלוננת, שהיא מהוקצעת ואסרטיבית למרות שהיא לבד, אי שם במרחקי תבל ואין לידה שום איש מקצוע שיחזיק את ידה וייעץ לה מה להגיד
תודה על ההערה בבלוג שלך
יאיר דקל
נובמבר 18, 2006 ב- 4:20 pm |
מאד מעניין מה שאמרת על הספינים והמלחמה הפסיכולוגית. אני חושבת שאנחנו חיים בעולם שבו הולכת ונעלמת הקצת נאיביות הבריאה, והחשדנות גוברת. אם זה אכן כך, במקרה של רמון, הרי וזהו אינו יוצא מהכלל, אלא הכלל. וחבל
מאי 31, 2007 ב- 8:50 pm |
information on beethoven's moonlight sonata in d info on security bill 159 canada info on karen e. smith info on mike carter information on the decades
יוני 7, 2007 ב- 7:29 pm |
calvin ayre cordova mall chords to walk the line arizonia regester newspaper