המועדון הספרותי וקבוצת הגשטלט של בוגרי התוכנית הבינלאומית ליעוץ ארגוני

ארגונים בניהול עצמי ריתקו אותי תמיד. יש הנמשכים שנים. אני חברה בשניים כאלה: המועדון הספרותי שלנו וקבוצת הגשטלט של בוגרי התוכנית ליעוץ ארגוני של מכון הגשטלט בקליבלנד. זו לא תופעה ישראלית, אבל העובדה שהחברה הישראלית היא עדיין קולקטיביסטית – מעצימה אותה. אז איך קבוצה כזו מתנהלת: בעצם, כמו כל יזמות חברתית: צריך משוגע לעניין – אחד לפחות אבל אפשר יותר, צריך אנשים שמוכנים לתרום, צריך שתהיה רוטציה מאיזה שהוא סוג שלא יפול הכל על כתפיים של אדם אחד, צריך מועדים קבועים למפגשים, צריך תהליך מוכר ומוסכם ועוד. אתמול היה  ערב כזה. הגענו למועדון הספרותי שלנו, הפעם בביתה של חברה בת"א. הפעם אני הייתי המנחה. כולם קראו את אותו הספר. כולם התלבשו יפה, מצאו חניה בחניון הסמוך והתייצבו בשעה המיועדת. על השולחן היו מונחות גבינות, קרקרים ושאר מיני תקרובת קלה ומצוינת, ואז התחילה הצגת הספר, הפעם עם אורח, העורך של הספר. אחרי קצת למעלה משעה, נערכה הפסקה. נמזגו כוסות תה וקפה, נפרסו שתי עוגות נפלאות שהכינה במו ידיה המארחת, ואנשים שוחחו זה עם זה על נושאים של הא ודא או נושאים שקשורים בספר שזה עתה הוצג. אחרי כן שוב התיישבה הקבוצה, סוכם על הספר הבא, המנחה הבאה, הבית שבו נפגש. לא עניין של מה בכך הוא. כ-30 שנה קיימת הקבוצה הזו (אני חברה בשליש מהזמן הזה). אתמול מניתי כ-30 משתתפים, אבל יש יותר. וזה כמובן אירוע נפלא. יש קבוצה אחרת, צעירה יותר (בת למעלה מ10- שנים), שאני משתתפת בה וגם יזמתי אותה: קבוצת בוגרי התוכנית הבינלאומית ליעוץ ארגוני. בעיקרון, דומה. נפגשים אחת לחודש בערך, בכל פעם בבית אחר. כאן הפגישה היא בימי שישי בבוקר. בשבוע שעבר התקיימה הפגישה האחרונה שלנו. הפעם הוקדשה בעיקרה לקליטה של שני בוגרים חדשים של התוכנית. המפגש של הבוקר, כולל גם הוא תקרובת שהיא כעין בוהרים (בוקר+צהרים) של כולנו. ישבנו סביב השולחן, נגבנו חומוס, אכלנו סלט נפלא, שתינו תה צמחים ושוחחנו. בפעמים האחרונות, נקלט בקבוצה שעון חול שקובע את זמן הדיבור של כל אחד מהמשתתפים. מרתק. ההנחייה עצמית. האתגר הגדול כאן – התפזורת של האנשים. הפעם הגענו כולנו לירושלים. בעבר התקיימו כאן כל מיני פעילויות: החל משיתוף בחוויה, וגמור בהרצאה מלומדת או בתרגיל חדש. להערכתי, למרות שכבר סיימו את התוכנית אנשים רבים בעולם, זה מתקיים באופן כזה רק בישראל, ייתכן שגם בגאנה ובדרום אפריקה יש פעילות מסוימת אם כי נדמה לי שבשום מדינה אחרת לא חולקים איתנו את התופעה הזו.  גם מכון הגשטלט בקליבנד הוקם כך. חבורה של פסיכולוגים בעיקר, רובם יהודים, התחילו להיפגש. סופו של דבר – הזמנה של אורחים מחו"ל ומרחבי ארה"ב והקמה של מכון שהוא הגדול מסוגו בעולם עם התפצלויות למכוני משנה. לסמוך על התהליך – לימד אותי אחד המייסדים של המכון: אדווין נייויס. זה נכון תמיד, נכון במיוחד בקבוצות האלה