אוהב ראשו ישנא צבאו

בארגון הגדול הזה שנקרא מדינת ישראל, תופי הטם טם רועמים ומחכים לעריפה הבאה של הראשים. במדינה הזו שלא מזמן נשפך דם רב ובעצם כמעט כל הזמן ממשיך להישפך דם בה או סמוך לגבולה, התופים לא נחים רגע. כמו בשבט פרימיטיבי שמוציא את עצמו להורג, מחכים לראות אם יהיה זה הרמטכ"ל או אחר. כמו אצל האצטקים מחפשים כאן את מי להעלות קרבן. מתגעגעת למצב שלא ישפך בו התינוק עם המים. מחכה למצב שבו יעבדו על השיפורים ולא על עריפת ראשים. ובינתיים – משוגע כנראה מי שחותם קבע

מילים טובות על צירל של שי עגנון, בסיפור פשוט, בעקבות SWOT

אפשר לקרוא את "סיפור פשוט" בצורות שונות. אין ספק ש"כל קורא למעשה יוצר מחדש את היצירה במונחים של תמות הזהות שלו" (פסיכואנליזה וספרות: בחיפוש אחר נקודת מפגש, ד"ר עמנואל ברמן, שיחות, כרך 1, חוברת 3, יוני 87, עמ' 212)

אני קוראת ספרות גם כיועצת ארגונית. כך היה גם במקרה של קריאת הספר"סיפור פשוט". התאהבתי באחת הדמויות, צירל, וגיליתי שפרשני ספרות רחוקים ממני באופן שבו נראית צירל בעיניהם. ומה מצאתי אצלה? צירל חייתה במאה ה-19, אבל הרגשתי קרבה אליה. אישה בעלת מוטיבציה, אישה דעתנית שמבינה לפרטי פרטים תהליכים בינאישיים ומספקת שרות טוב מאד ללקוחותיה. יכולה להיות דוגמא למוכרים רבים – גם היום. צירל ירשה מאביה את העסק שבעלה הצטרף אליו. מעולם לא אמרה לו או הזכירה לו את מעמדה או את הנדוניה שלה. בענווה ותחכום ניהלה את ענייניה. יש לה ולברוך מאיר בעלה בן אחד, הירשל, והוא נישא בסופו של דבר למי שאימו יעדה לו, ולא לבחירת ליבו בלומה שהייתה לאהבתו הראשונה. יש לה עמדות לא רק בתוך המשפחה, אלא גם בחברה. דעותיה קפיטליסטיות והיא יוצאת נגד הסוציאליסטים. באותם ימים רחש הרחוב קולות של אנשים שמשנים את מקום מגוריהם: ישראל וארה"ב היו מחוז חפצם.  לא ברור אם צירל ראתה גם היא את דרכה העתידית במקום אחר. בין תכונותיה של צירל וחוזקותיה ניתן למצוא: מצוינות בקשרי לקוחות, היא "איננה מזלזלת בשום אדם, אפילו בעני הלוקח משהו..", היא שומרת על לקוחותיה ויודעת ש"היום הוא עני ומחר יכול אדם לזכות בלוטריה", היא רואה גם לטווח קצר וגם לטווח ארוך, היא לומדת באופן מתמיד מה שקורה ומסיקה מסקנות (מה שהיו קוראים היו למידה ארגונית), היא מניפולטיבית וגם יודעת לנהל אנשים בנועם, היא ממחזרת כאילו חייתה היום ועוד. אז למה לא מדברים חוקרי הספרות על תכנותיה אליה, ומדגישים בעיקר את חולשותיה? אולי הפתרון נעוץ בשינוי הערכים שחל בחברה, אולי כיוון שאינם מצויים בתאוריות שעניינן בשימור לקוחות?  אין לי ספק שהתקציר פוגע ברשת הרחבה והיפה שפורש עגנון ואני מקווה שכמה מכם, במיוחד אנשי המכירות, יקראו את סיפור פשוט. בטוח כדאי

מה שבין תא"ל גל הירש ומצוינות

תא"ל גל הירש צריך לשלם על מחדל החטיפה של החיילים, כך חושבים אנשים שונים בארץ , ובשאלה על צל"ש או טר"ש הוא יוצא להגן על עצמו מפני הטר"ש בהתפטרותו, ויודע שצל"ש כבר לא יהיה שם. אני רוצה לבחון את השאלה מזוית שלא מדברים עליה והיא הזוית של המצוינות. ארגונים מצויינים שאני מכירה מאפשרים לאדם להיכשל. נכון, בד"כ מדובר בארגונים שהתשלום שלהם על הטעויות הוא כספי ולא מדובר בחיי אדם, ובכל זאת. מעמיקים בדברים הבינו שאם לא יהיה מקום לטעויות גם לא יהיו הצלחות. אני לא מציעה לקדם את תא"ל גל הירש, גם זה לא יהיה נכון עכשיו, אבל בכל זאת לא בטוח שהדרך בה הולכים המתחקרים והמפקדים שלו – היא הדרך הנכונה להגברת המצוינות בצה"ל. אני חושבת לעצמי על הדימוי של צה"ל שספג חבטה רצינית, בעיני הציבור, וחושבת על האנשים הצעירים שיראו כמה קשה עבודתו של המפקד וכמה גדול הסיכוי שייהרג או יודח, ובתוך כל התבשיל הזה – אני מעריכה שעוד כמה מועמדים להמשיך בקריירה הצבאית ובמיוחד טובים ומצויינים – יסוגו. כי למה צריך להיכנס לסיפור כזה של חיים ומוות, יצרים ו-טר"ש. ואיפה החמלה. וכן, נכון הדבר גם בהתחשב בעובדה שהיו נפגעים

סחר הוגן

תחת הכותרת הזו, כתבה גליה שי בדף מידע של "אשה לאשה" נובמבר דצמבר 2006. מדובר בהתארגנות שמטרה להביא להוגנות בסחר בין העולם השלישי לראשון. עניין ידוע ומוכר הוא שבעלי מפעלים סוגרים אותם במערב, מפטרים את העובדים שכבר התכופפו עוד ועוד והסכימו להרויח פחות ופחות, ואח"כ מקימים אותם במקומות אחרים שבהם העובדים חיים על עוד פחות. כמה עקרונות מנחים את העסקים שהתארגנו כדי לשנות את המצב:  קשר ישיר בין המשווק ליצרן ללא תווכים רבים בדרך, מחיר הוגן ליצרן שמאפשרים תנאי מחיה לעובדים, מתן יכולת התארגנות לעובדים ולחקלאים, במבנה שמאפשר קבלת החלטות דמוקרטיות, ניהול חקלאות ירוקה שאיננה פוגעת בסביבה ואיננה משתמשת באמצעי הדברה, אין העסקה של ילדים, סוחרים חייבים להסכים לשלם מראש מקדמה כדי לאפשר ליצרנים לרכוש כלים. באתר פעולה ירוקה ניתן למצוא עסקים בארץ שהצטרפו לסחר הוגן. ביניהם: קומ איל פו, הסלון של מזל, רשת בתי הקפה "אילנ'ס"- במרכז, פטוש וחנות אורגנית ברוממה – בחיפה, ועוד. הכתובת היא

www.greenaction.org.il/fair.php#moz

 

זוהר שלו ז"ל

משונה להגיע ללויה של זוהר בקיבוץ. אני מחנה את האוטו קצת אחרי השער של בית הקברות, רואה מרחוק את האמבולנס הלבן מתקדם לאט, וקבוצה של אנשים צועדת אחריו. זוגות ושלשות הולכים האנשים ומשוחחים בשקט. אני לבדי, עוקפת אותם ומתקדמת. כולם הולכים לאט, אני מחפשת את שרה. לא מכירה את האחרים. הם מדברים בנחת. השבט הזה, יש לו מנהגי קבורה משלו, אני לא שייכת. אני רואה את ארז, הפנים נשארו כשהיו, רק שהוא כבר גבר. עכשיו אני רואה את שרה, מתחבקת ומחובקת. לזוהר עוד לא מלאו 40. נעמדים בחצי עיגול. שרה נגשת לאמצע ואומרת לילדתה האהובה מילים אחרונות של פרידה. זוהר נולדה מאהבה היא אומרת וקולה עולה בהדגשה. אחריה מדבר ארז ואחריו קרובה וחבר אחד. משתמו הדברים, עולים האנשים ומורידים את הארון לאט לאט, אחרי שהורידו את הכיסוי השחור שמגן דוד לבן עליו, מפזרים את החצץ והעפר שהכינו מבעוד מועד בתוך דליים ששימשו בעבר לצבע. ילדים עומדים ומסתכלים פנימה. שקט. אף אחד לא מדבר. אח"כ שמים החברים פרחים. יש כאלה שלקחו פרח אחד לבן, שהוכן מבעוד מועד, יש שמניחים זרים גדולים, ויש שמניחים צרורות קטנים וצבעוניים. אישה אחת כורעת ומברכת בשפת תנועות שמוכרת רק לה. מתחילים ללחוש. עוד רגע יתפזר חצי העיגול ותתחיל תנועה של אנשים למעלה. אח"כ יעלו לשתות תה וקפה במועדון החברים שבקומה השנייה. זוהר שלו עזבה, הרבה לפני הזמן. והקיבוץ שכבר לא היה ביתה, קיבל אותה למנוחה אחרונה. לא היה אל מלא רחמים, לא היה קדיש, השמש כמעט שקעה 

כוחו של הנשק

קמתי הבוקר והעיתון אמר שהיו 19 הרוגים. זוועה. עצוב לי מאד. אני שואלת את עצמי: עד מתי תאכל חרב? ונשארת ללא תשובה. מסכימה  עם יוסי שריד, בכותרת מאמר ב"הארץ": תמות נפשי עם מתים. מתי נצליח לחיות ולחיות? מה היה לנו ולמוסר שלנו? המייל מודיע על ביטול פגישה של יהודים ופלשתינאים בסופהשבוע הזה. אי אפשר לחשוב על שלום כשרוחות המלחמה והמוות נושבות ככה. אני, שבד"כ יש לי הרבה מילים – מגלה שאין לי יותר מה לומר

ועוד על יעפת של אילת בן זיו

אני פותחת אתמול את 'הארץ', כהרגלי, מידי בוקר, ב05:30. מגלה את אילת, בגלריה, יושבת על כבאית אדומה בניו יורק. לא חשבתי על ניו יורק כעיר הכבאיות, אבל הצלם חשב. ואחרי נפול מגדלי התאומים, זה בוודאי נכון כנראה. אני קוראת את מה שאומרים ורואה את מה שמצלמים ושואלת את עצמי מה אני הייתי כותבת לו הייתי עיתונאית, ומה אני הייתי אומרת לו הייתי המרואינת. כל הזויות מרתקות. בפועל, ברור שקשה להיות מהגר ועוד יותר קשה להיות 'ספק מהגר' ואני מבינה שבגלל החינוך שלנו ובגלל מי שאנחנו, חלק גדול מהישראלים החיים בארה"ב, כאלה שבסופו של דבר יהפכו למהגרים, יגדלו ילדים, יזדקנו, ימותו בארה"ב  ויקברו שם, לא יכולים לעשות את המעבר הזה ולהפוך למהגר, לאמריקאי. אני מאחלת לעצמי, אילת ביתי, שהחוייה האמריקאית תישאר כחוויה נפלאה ומשכילה, ושתבואי לגור כאן, לא רחוק ממני, בכל אופן לא יותר רחוק משגרה אחותך הדס, שגם אליה כבר לא קל לי להגיע. אני יודעת שהאיחולים האלה שלי, הם לא בטוח הם האיחולים שלך לעצמך, כי את הרי עדיין יושבת על הגדר. ואני יודעת שהדו שיח הזה בין אם הוא מתקיים בפועל ובין אם הוא נלחש ביני לבינך, הרי הוא זה שמשפיע יחד עם גורמים אחרים שתמשיכי להיות ספק מהגרת. ואולי עוד כמה מילים על עצמי: אמהות של ספק מהגרות היא תמיד אמהות שסועה. ואני חושבת על המוני המהגרים שמסתובבים בעולם ועל אמותיהם שנשארו מאחור. הערה מאוחרת: אני קוראת שוב ואומרת לעצמי שדווקא המשפטים האחרונים יכולים להצטייר כמו ניסיון לייצר רגשי אשמה, ולא היא כלל וכלל. זו פשוט עובדה. ייתכן גם שהביטוי "אמהות שסועה" הוא חזק מידי. אצלי יש משהו שלא רוצה להיפרד מילדים שבגרו ועברו לצד השני של העולם לתקופות זמן ארוכות מאד. אני חושבת שאני רוצה לראות את הילדים שלי לפחות פעם בחודש. לא בטוח שזה נכון לכל אחת

סוציאליזציה למקצוע היעוץ הארגוני

אומרים לי הסטודנטים שלי: אנחנו לומדים על הגישה הפסיכואנליטית לקבוצות, ושם צריך לראות כל הזמן את ה"למה"? ואילו את מלמדת אותנו – לא לשאול "למה"? אלא בעיקר "איך", "מתי" וזה די מבלבל. נכון. בתהליך הסוציאליזציה אתם חייבים להתבלבל, אתם לומדים נורמות ואידיולוגיות שונות של גישות שונות וזה ממש בסדר. בעתיד, תבחרו מתוך ה"טעימות" של היום את הכיוון שלכם מחר, ואולי תייצרו בכלל משהו אחר על הבסיס הרחב והשונה של הלבנים שהניחו עבורכם. בעצם מה שיש לי לאחל: שתתרגלו לבלבול ותלמדו להנות ממנו, רק אל תחפשו את האמת האחת והיחידה 

"אל תשתלב, תוביל!" – ליועץ הארגוני הצעיר

בכל פעם שאני באה ללמד במכללה אני מוצאת את הכתובת הזו, ממש מול העיניים שלי. ואני חושבת.. כמה זה מתאים למה שאני מצפה מיועצים ארגוניים צעירים בראשית דרכם. אני מצפה שאתם, סטודנטים צעירים, לא תחכו רק למודעה הנכונה בעיתון. אני מצפה שתבינו שהדבר החשוב הוא ליצור רשת חברתית של אנשים מקצוע. אתם חייבים להכיר אותם והם חייבים להכיר אותכם. יותר מפעם אחת, גיליתי שמי שמגיע לכנס, שמי שיוצר קשר עם יועצים וותיקים בהדרכה, מקבל משרה. אין זה נכון רק לגבי המקצוע הזה, זה כמובן נכון תמיד. גם עו"ד צעיר צריך קשרים. עם קשרים – לא רק נולדים, קשרים עושים, ועובדים עליהם קשה. וכמובן שתמיד צריך ללמוד. מי מכם חושב שאחרי שתסיימו את הסמסטר איתי, תהיו יועצים ארגוניים לפי גישת הגשטלט, כי זה מה שלמדתם איתי במשך 13 פגישות – טועה. דרך ארוכה לפניכם והיא כוללת לימודים, קשרים, עבודה  והמשך לימודים תמידיים. מדברי משתמע שאני רואה אתכם פחות מידי באיפ"א (איגוד ישראלי לפיתוח ארגוני), וזה נכון. רוצה להזמין ולראות. רוצה לראות אתכם מתנדבים, עולים על הבמה המקצועית הזו, ויוצרים לכם חברויות, מזמינים את הותיקים, בונים כנס של צעירים – מה שאתם רוצים ועוד ועוד 

מלחמה בקיץ והוקרה של האו"ם על מדבור

בכותרת מכובדת יוצא עיתון הארץ: מלחמה בקיץ. הזדמנות בשבילי להודיע שאני שונאת את הרעיון של המלחמה בקיץ, שנעשה מעט מאד בשביל למנוע אותה, ושצריך להיזהר שדברים כאלה לא מונעים ע"י הרצון להציג את ישראל באור של מצליחנית בתחום המלחמה. אני חושבת על ביתי, הדס, שבנתה לאחרונה מחדש את ביתה שנפגע, ועל כל האנשים שעדיין לא בנו את ביתם והם פגועים רגשית, כלכלית ואחרת. חוסר בטחון ושאלה האם לנצח תאכל חרב – כאן? משתלט עלי. אני דוחקת אותו לפינה ומנסה לקרוא דואר, אבל זה לא מרפה. באותו עיתון קראתי כותרת שהאו"ם רואה את ישראל ראשונה בנושא מדבור המדבר. הרבה יותר נעים לי לקרוא את זה. האם אי אפשר שישראל תעשה יותר ממה שעשתה עד כה בתחום הזה? האם זה יכול היה לעזור גם במניעת מלחמה עם סוריה והחיזבאללה? אנחנו נעים בין קטבים: מדינה לוחמת ומדינה מפתחת. חוסר היכולת שלנו לעשות שימוש טוב יותר במה שיש לנו – מצער אותי