לכבודו של סרן אלף

וואלה, אני גאה בך סרן א', שספגת בשקט את הגועל נפש של האיש ההוא, שדיבר אליך סרה. והוא לא היחיד. לצערי. אני גאה בך, שאתה מספיק חזק לשמוע בשקט, להתייחס עניינית וגם ללכת ולהתלונן ולטפל בגזענות הפשוטה באמצעי היחיד שנשאר לאנשים בעלי דעות קדומות. לא שאני מאמינה שזה יעזור. לצערי, יש ויהיו דעות קדומות, אבל אתה את שלך עשית. סרן א' היקר – אתה עושה עבודה נהדרת לכולנו, בעיקר בזה שאתה לא מתלהם. מאד רוצה לראות אותך וגם אנשים אחרים שהגיעו ארצה מאתיופה, רוסיה ומקומות רבים אחרים – מתקדמים בסולם החברתי ומגיעים לכל מקום שמגיע לך ולהם להגיע. ורק לא להיכנע לרוע וטפשות

שבע מידות רעות

מי שמכיר את עולם האקדמיה, ימצא כנראה עניין רב במאבקים שמתארת מאיה ערד בספרה "שבע מידות רעות". חבר אמר לי שבדיוק כך מתנהלים הדברים גם באקדמיה בארץ (הוא בשוליים שלה). לקוחה אמרה לי שהיא קראה ובכתה, מפני שזה כל כך התאים. ספר חובה כנראה לכל מי שחי במגדלי הידע. כשקראתי על הישראלי (ד"ר עברון), חשתי שהדמות  מתוארת בסטריאוטיפים, כך גם לגבי היהודיה שבחבורה (בעלת שדיים ענקיות ואימא שבודקת כל הזמן ובכל מקום מה שלומה) שמדברת על ה"בובע והזיידה" שלה, ונדחפת כמו יאכנע לכל מקום. את הקטעים האלה פחות אהבתי. הישרדות בעולם האקדמי לא קלה יותר מאשר בעולם שמחוץ לאקדמיה ודורשת כמובן כלים. לא כל אחד/ת יכול/ה. יש בספר גם התייחסות למפגשים הבין תרבותיים שמתרחשים בקמפוס, למשפחה על גווניה ועוד. אפשר לכתוב על הספר עבודה סמנריונית בתחום הייעוצי… אפשר לעשות אבחון ארגוני על סמך הנתונים… עדיין לא סיימתי את הקריאה של הספר. הולך, אבל לאט.  בינתיים ההערכה שלי: בינוני

"יהיה בסדר"

אני לא אוהבת את המונח הנ"ל, אם כי עכשיו אני מודעת לעובדה שחסר לי מאד שיקומו מנהיגים בעלי שיעור קומה, ויגידו "יהיה בסדר", וינסחו את החזון המחודש של המדינה באופן שיתן תקווה לעובדים, למנהלים, לצעירים, למבוגרים, לסטודנטים, לנשים, לגברים, לעשירים ולעניים. מדינה במשבר, בדיוק כמו ארגון במשבר, צריכה את זה. בעיתון הבוקר שמחתי לקרוא על הרפורמה שמנהיג שר האוצר, אברהם הירשזון (פנסיה לכל עובד, העלאת המס על רכב צמוד ועוד) כמו גם על מינוי של שר ערבי, ח"כ ראלב מג'אדלה מהעבודה. דווקא הייתי רוצה שיהיה שר רווחה. אני בטוחה שהחיים היו נראים אחרת, אבל גם שר פנים – לא רע. אבל זה לא מספיק. מחכה למנהיג/ה שיספר/תספר על מדינת ישראל בעוד 10 שנים, וכמה יהיה בה טוב, כי אחרת – המשבר קשה, קשה מאד

מאה פוסטים

בחוץ מתפזרים ערפילי הבוקר. אתמול קמתי ממש לתוך צמר גפן, עכשיו – הרבה פחות, אם כי הים עטוף בהם, ואי אפשר לראות אותו (והוא הרי אחד מהיתרונות הבולטים של הדירה).  וזה גם הזמן להגיד שאני כותבת עכשיו את הפוסט המאה שלי. חגיגה קטנה. עוד מעט ארים כוס תה קמומיל, הפעם גם לכבוד זה. אח"כ אצא לנסיעה היומית שלי, לעבודה, ואם לא יהיה ערפל באזור עתלית – חיפה, אטפס את הר הכרמל דרך בית אורן. אני בטוחה שיש שם פריחה מלאה ויפה. עוד משהו לחגוג איתו את הבוקר

בליל של: געגועים ועניינים אחרים

עברו עלי כמה יומיים של געגועים לבלוג שלי. לא הצלחתי להיכנס אליו, בגלל בעיה שלא מצאתי לה פתרון. עכשיו מצאתי מסלול עוקף בעיה, לא פתרון של ממש, וגם זה בעזרת בן זוגי (בינתיים הוא פתר את זה לגמרי). כשהצלחתי להיכנס, ראיתי שהיה לי מספר שיא של מבקרים בבלוג. שמחתי, כי בעולם שבו מדברים אנשים בקלילות ובתחושה של בטחון על ווב 2 , אני לומדת כמה אני רחוקה מהם. כן, מבינה משהו, אבל לא ממש, לא בדיוק. רוצה להתמקצע יותר. וכך אני מוסיפה גם את הנ"ל לרשימה ארוכה של ה"צריך" שיש לי גם את האתגרים הבאים: ללמוד משהו על שוק ההון שניהולו עובר שינויים (עושה רושם שכדאי שאבין בו יותר), ללמוד יותר על ווב 2 ועניינים אחרים, להבין יותר טוב את השליטה בבלוג שלי, לדאוג לזה לקשר עם הנכדים שלי, וכמובן שזו רשימה חלקית. דרך אגב, הנכד שלי בן ה-11, כבר חושב שהוא מבין יותר טוב את העולם, ומידי פעם אומר משהו, וכשאני שואלת שאלה (סתם כי לא שמעתי), הוא שוזר את המשפט הבא: "לא חשוב, את לא תביני" (אין לזה קשר למציאות, כמובן, במקרה הזה) . אני תמהה באיזה גיל מתחילים להגיד "את/ה לא מבין/ה", ולמה זה קשור יותר: לגיל של האומר/ת או לגיל של השומע/ת ואולי זה לא קשור לגיל ואולי בכלל זה נותן לאומר/ת תחושה של שליטה מסוימת על העולם שגם להם – קשה להבנה. בכל מקרה, אני מרגישה שמצד אחד אני ממש מבינה את מה שקורה יותר טוב מאי פעם בגלל הניסיון, ומצד שני אני מרגישה שאני רצה, רצה, רצה, אחרי החידושים ובסופו של דבר – נשארת מאחור. אני יודעת שאני לא לבד, זה לא מנחם

חושבת על גילה

אחרי שחזרתי מהכנס, שהיה הצלחה גדולה מאד, ואחרי שאהבתי מאד את המוצר על כל התקלות הקטנות שהיו לנו בדרך, התיישבתי מול הטלויזיה, להירגע. גילה יצאה אלי מדלת צדדית, מלווה בבעלה, זוהרת מתמיד, מחייכת חיוך גדול. נדמה לי שאפילו רזתה קצת, ומה הפלא? אל גופה המלא הודקה הפעם חליפה בשחור לבן קופצני, שערותיה עשויות היטב. ואז היא נעלמה שוב לרקע ועל הבמה עמד בעלה שמואשם בבעילה של אחרות והוא שוצף וקוצף. גילה של השוליים, אותה אני רוצה לעשות מרכז כאן. אבל איך אפשר? מה אני יודעת על גילה קצב שהייתה פקידה בבנק לאומי והיא אם לארבעה? גילה קצב נשארת אצלי רחוקה מהמרכז ואני תוהה מאיפה יש לה את הכח לצאת כל פעם אל הזירה והיא אישה של שוליים . סגרתי את המכשיר ויצאתי לחבורת הזמר אולי אוכל להרגע שם

מתרגשת

האור עלה מזמן. קריר. רגע לפני שאני יוצאת לכנס אני יודעת שאת הזרעים להבנת הגלובליזציה נטעו בי הורי. אלה שנולדו בפולין והגיעו ארצה לאחר שהות של שנתיים, ועבודה, במחנה עקורים באיטליה, אימי החורגת שאירופה הייתה כבר אז – מגרש המשחקים של המשפחה שלה, דרך: ורשה, בודפסט, פריז וליון. שלושתם נחתו כאן בארץ יבשה ולא תמיד אוהדת. מהם למדתי על שפות וחשיבותן, הבנתי שיש מציאויות מרובות וזויות ראיה שונות. עוד לא הכרתי את התאוריות, אבל למדתי מהפרקטיקה שלהם. הם איתי בכנס היום

התמחויות ביעוץ ארגוני

היום אני פוגשת סטודנטים שלי, כדי לשמוע מהם על ההתמחויות שבחרו. אי אפשר לשרוד  במקצוע בלי התמחות, ואם אפשר לשרוד בלי התמחות – זה יהיה בשולים של המקצוע. בעצם אין בזה חידוש. נכון הדבר גם בשורה של מקצועות אחרים: רופאים מתמחים באורטופדיה ואח"כ מתמחים בכף היד או הרגל, או בהחלפת פרקים וכו'. גם ארגונים מתמחים (מסעדות: אוכל ביתי, אוכל יפני ועוד, מפעלים: הייטק, לווטק וכו'). את האסימון הזה הפיל לפני שנים, איש יקר, פרופ' שנין שמו, שלימד אותי מקצוע שנקרא "סוציולוגיה של התודעה", והיה מומחה לחברות איכרים. שאלתי אותו בנאיביות: איך עולים למעלה? איך מתפרסמים? והוא השיב: בוחרים נישה. רצוי כזו שלא צפוף בה. מתעמקים. העולם מרתק. נישה כזו יכולה להפוך מחר – למרכזית. וצריך כמובן גם מזל. ומאז – חיפשתי נישה להתמחות בה ובהזדמנות הראשונה שנקרתה לדרכי – השקעתי בה מאמץ, זמן וכסף. כך קרה, שלמדתי גשטלט בארץ, וכשיכולתי – המשכתי בחו"ל. הייתי הראשונה שעסקה בייעוץ ארגוני לפי גישת הגשטלט בארץ, וכיום יש כבר כ-10 שיודעים מה זה ואיך זה. ואני מניחה שיהיו יותר. ההתמחות הזו מיצבה אותי במקום אחר בשוק. והיום, כל מה שנותר לי, הוא להעביר לסטודנטים שלי את התשובה שנתנן לי בשעתו פרופ' שנין: תתמחו, תמצאו את הנישה שלכם

אפרופו פרופ' שנין: לא יודעת אם הוא חי, אם כן, הוא בשנות השמונם – תשעים שלו. אבל האיש,שהיה איש שמאל קיצוני למדי בדעותיו, לא נקלט כאן, נסע לאנגליה והיה למומחה מוכר וידוע באו"ם. שמעתי שלימד באוקספורד. בריחת המוחות היא סיפור ישן

עוד רגע יעלה האור

עוד רגע, יעלה האור בחלון. כרגע עדיין חשוך, אם כי ניתן לראות מכונית עוברת, איש יוצא לעבודה. אני אוהבת את הרגע הזה של הבוקר. עוד לא התחיל ממש היום, וכבר נגמר הלילה. זה הרגע של ביני לביני, ביני לבין המחשב שלי. הרגע המבורך של ההגיגים שמותר להם להיות מאורגנים ומותר להם להיות מפוזרים. עוד יומיים לכנס. התרגשויות אחרונות. אנשים רוצים עוד שינוי קטן אחד, אחרון, תיקון של עוד שגיאה קטנה אחת, כאילו בעולם של היום, המהדורה המודפסת יכולה להישתנות ללא הרף, כאילו יושב לו הדפס ליד המחשב ומשפר: שיפור מתמיד. ויש גם מחשבות ברמת מקרו: מה יעלה בגורלה של הממשלה, ויותר מזה של המדינה? ואיך מחליפים תרבות ארגונית, ושיטת ניהול וממשלה כאשר "בעלי המניות", אנחנו, האזרחים – לא מרוצים? שמעתי אתמול את הורוביץ, יו"ר טבע, והחששות שלי התחזקו. סופרים עכשיו את ימיו של פרץ בימים. הם צודקים? אני מחזיקה לעצמינו – אצבעות. הארגון הגדול הזה, שכולנו חיים בו, וגם מנהיגיו – לא מקבלים ציונים גבוהים. בינתיים, יותר אור בחוץ. עוד ארבעים דקות ליציאה שלי מהבית להליכת הבוקר

עוד שלושה ימים – הכנס

עוד שלושה ימים – הכנס. אני עסוקה בו ימים רבים. קודם היה עיסוק סביב שאלות כגון: הנושא, המבנה, האורחים, המרצים, המנחים, קהל היעד ועוד. אח"כ היו המשברים והיציאה מהם. עכשיו יש שאלות של פיניש: איך נראים הדברים? מה עוד לא עשינו? האם משהו נפל בין הכסאות? ויש גם תפילות קטנות: מקווה שהימים יהיו יפים, שלא יהיה סגרירי מידי, שכל מי שרצה – יגיע, שאצליח להנות. שכולם יאהבו את מה שיש, שיעזרו ליצור משהו שנכון לנו. בסופו של דבר, זה הכנס האחרון שאני מרימה בתקופת היותי ראש איפ"א. אני שמחה בתינוק הזה. רוצה שיוולד ויהיה מוצלח. אח"כ יהיו ברכות ותודות וגם.. כמה ימי בטלה.. איזה כיף