נמוך, קרוב לרצפה, סיפור של יהודית הנדל

יורד גשם היום. אפשר להתרגש מזה, אבל – מה שריגש אותי הבוקר יותר הוא הסיפור הנ"ל של יהודית הנדל. בת מספרת על יחסיה עם ההורים. האם מתה מזמן ותמונתה ירדה מהקיר, נארזה, וניתנה לה ללא מילה, כשאביה הביא אישה חדשה. לאחר שנים רבות, משעזבה את חיפה, היא הוצאה מהאריזה והושמה במקום נמוך, קרוב לרצפה, שניתן לראות אותו בהצצה. האב, בימיו האחרונים, התלבט קשות ליד מי משתי נשיו – ירצה להיות לאחר מותו. זקנתו ניכרת בבכיו, בתלאותיו עם היום יום (הקפה שנשפך על מכנסיו), השלומיאליות שלו וחוסר היכולת לקבל החלטה. הבת מציעה לו בנדיבות רבה להיות ליד אשתו האחרונה שאיתה חי שלושים שנה, אבל הוא לא יכול כי כבר שלושים שנה חסרה לו אשתו הראשונה. הסיפור מסתיים לא לפני שלאחר מותו מסתברת הבחירה שעשה: הוא הונח ליד אשתו השנייה, הוא קנה את החלקה שלידה. בדצמבר האחרון ירד גשם, וכנראה שבתאריך שמת, לא יצאו לפקוד אותו בבית הקברות. איכשהו מרגש מאד. אולי בגלל שזה גם הסיפור של הורי, לא בדיוק, אבל בערך. התמונות של שלושת הורי, צעירים ממני, נמצאות ליד המחשב שלי, מצד שמאל. אוהבת את שלושתם. אני לא הולכת לבקר אותם בבית הקברות. הם לידי ובקרוב הם יעלו למעלה, מעל למשקוף, בגלל צורך לסדר מחדש את החדר ולאפשר לתמונות של נכדי לתלות שם. החיים לפני המתים. סופרת גדולה – יהודית הנדל, כלת פרס ישראל. מגיע לה