פטוניה של נורית זרחי כמשל

אני אוהבת את החיבור שבין ספרות לעבודה שלי. תארו לעצמכם שבתחילת מפגש עם קבוצה של מנהלים- אני הולכת לקרוא אגדה, או כעין אגדה. הסיפור של נורית זרחי: "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כלו יצליח בזה?" – ממש מתאים. בפרפרזה: הסיפור מתחיל בזה שפטוניה, גורת חתולים קטנה, הולכת לאיבוד ומרגישה שאם אכן זה יכול לקרות – ואם אמא שלה לא הצליחה לשמור עליה – מי כבר יכול לשמור עליה. פטוניה האבודה מקבלת עזרה מחתול יועץ שעובר במקום, ומנסה ליישם את עצותיו. היא מגדילה את עצמה ומקטינה את עצמה, מבקשת אהבה והכרה אצל אמא שלה – אבל לא מוצאת אותה. ואז מרוב בכי היא נמסה, נעלמת, ומשאירה לעצמה רק עין אחת. ואז קורה מה שציפתה לו: אימא שלה מגלה אותה מחדש באמצעות ליקוק ואומרת: "בחיי שזאת פטוניה הקטנה שלי!" ואילו פטוניה אומרת לה "אבל חשבתי שאת לא אוהבת אותי!". כן, כולם רוצים אהבה והכרה.  לצערי, בארגונים שאנשים חווים את ההיפך – הם מפתחים צורות שונות של היעלמות. ממש כמו פטוניה. אלה שלא נעלמים מחפשים ומחפשים ולעיתים מוצאים – במקום אחר. לעיתים הם מקבלים הכרה זה מזה ומפתחים זעם ארגוני גובר. אנשים, גם בעבודה, צריכים שיראו אותם, שיכירו בהם. אין כמו פטוניה של נורית זרחי להזכיר את זה.  ממש בימים הקרובים אני הולכת לעבוד עם הספר היפה הזה. אין כמו חיבור בין העבודה, החיים והספרות. ולא, אל תקנו את זה לילדים שלכם, הם לא אוהבים את הספר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s


<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: