כמו ציפור כלואה

כמו ציפור כלואה, הוא שוכב במיטה, צינורות נכנסים לאפו וזרועותיו. איש גדול גוף ומידה שגונח ועיניו עצומות. אחי הצעיר. ההורים ביקשו שאשמור עליו, אני הייתי הגדולה. עכשיו, הוא, שבילדותו היה מטפס ואח"כ עף מכל גג, מתנדנד וגם נופל מכל ענף, אבל תמיד מנסה לעוף למעלה, הוא שבבגרותו בחר לגור על פסגת ההר, נמצא במיטה. ומסביבו שלושה גברים גם הם במיטותיהם: אחד, שהיה כימאי ידוע, גבר נאה ותמיר שגבו התכופף משהו, מבקש מכל אישה עזרה (רק תעזרי לי ללבוש מכנסיים) ומוכרח לרדת למטה לעשן סיגריה, אחד חסר שיניים, שביתו ונכדו שומרים עליו ומנסים להאכיל אותו במטעמי הבית, ועוד איש אחד ישן – שאחיו שומר עליו, וישן לידו על כורסא. מחלקה כירורגית של בי"ח ציבורי, שהיה פעם פסגת החדשנות והיום הוא בקמישה. בסוף אני נוסעת הביתה, ובליבי חרטה. אחי נשאר לבדו במיטה זרה. בלילה מודיעים לי שהוא יורד לניתוח, ואח"כ מודיעים לי שבכל זאת – לא צריך. איזו רווחה. אולי בשורות טובות בדרך. מתפללת ומקווה