בכל בוקר פותחת את העיתון ורואה שיש מלחמה בשחיתות. רשימת המוקעים והמושחתים כל כך ארוכה שלפעמים אני לא יודעת מי עוד לא שם. והארגונים המתפוררים מוסרית, אלה שבראשם עומדים המוקעים, מתארכת גם היא, עד שאני כבר לא בטוחה בשום דבר ובאף אחד כמעט. לפעמים אני קמה בבוקר ושואלת איך אני עוד לא שם? מה זה, לא עשיתי כלום? האם אני לא שייכת? כי הרי זה כבר מזמן לא ברור אם זה לא כבוד להיות שם או כן כבוד להיות שם. אני מחכה לשש אחרי המלחמה הזו. ליום שבו אקום בבוקר ואגיד: אתם זוכרים את המלחמה ההיא? ואלה שאני מדברת איתם ישאלו: על איזה מלחמה את מדברת? מחכה לשינוי
פברואר 20, 2007 ב- 6:25 am |
חשוב לא להיכנע לגישה הזו של 'כולם מושחתים' – כי זה לא כולם, וצריך להראות לאלה שלא שזה משתלם.
מדד השחיתות חייב להיות אחד הקריטריונים בבחירה הפוליטית שלנו.
פברואר 20, 2007 ב- 4:59 pm |
אני לא חושבת שכולם מושחתים, אני כבר לא חושבת שרק בודדים מושחתים
פברואר 21, 2007 ב- 5:57 pm |
באווירה הציבורית הקשה.. כבר קשה לראות מי מושחת ומי לא
הדבר הכי חמור שקרה לנו, הוא שכולם הפכו להיות בחזקת חשודים
בעיני זה דבר ממש קשה
פברואר 21, 2007 ב- 6:41 pm |
אני מאמינה שזה גם חלק מהמשחק הפוליטי המגעיל. רוצים להוריד מישהו ומחפשים מה הוא עשה. הצרה היא שבד"כ מוצאים, אם לא זה – אז זה וכו'