Archive for פברואר, 2007

א יידישע מאמע

פברואר 17, 2007

אני עולה במדרגות עד לבית הנבחרות. אני יודעת שסגור שם, אבל פיתחתי לי הרגל לשבת בלובי, לעבוד על המחשב הנישא, ולחכות לכוס הקפה שלי, שהיא כמעט היחידה שאני שותה בשבת. לפעמים מסתובבות סביב ילדות שמתארחות שם, רגע לפני שהן יוצאות לתחרויות שלהן, לפעמים ממלאים את הכורסאות בחורים ארוכי רגליים – לפני משחק כדורסל. הלובי שוקק חיים, ואני מחפשת דווקא שקט . היום היה שקט מאד. נדיר כל כך. רק ניירות שנשארו על השולחנות וכסאות לא מסודרים סיפרו שהיו שם אורחים לפני

אח"כ מגיעה א' (שם בדוי), ופותחת את הקפטריה. דווקא היום לא היה לה הפוך, כי המכונה התקלקלה, אבל לא קילקלתי לעצמי את המצב רוח ושתיתי נס בכוס גדולה. הפיצוי בא מהמוזיקה שהיא אוהבת. היא לא שומעת מוזיקה סתמית, היא מכוונת לטעמה ולעיתים לטעמם של הנוכחים. מיד כשנכנסתי שמעתי את ה"יידישע מאמע", ותמהתי אם ראתה אותי יושבת בלובי ואם הכינה את זה לכבודי, אבל לא שאלתי. העדפתי לחשוב שחשבה עלי. אח"כ שמעתי את הבאנו שלום עליכם במבטא אחריקאי ובהמשך שירים רוסיים. על אחד מהשירים הרוסיים, הספיקה לספר לי: איש שנגמרה אהבתו עולה על מטוס. מה שנשאר ממנה עכשיו, הוא פס לבן בשמיים. איזה מילים יפות היא אמרה לי בחיוך רחב. אני אוהבת לבוא כשהיא שם. יש משהו נפלא באופן שהיא חיה את המוזיקה ובאופן שהיא משתפת אותי בה וחולקת אותה גם עם אחרים ששואלים אותה לפעמים: 'זה רדיו'?. משבר ההגירה שלה, היה כמעט כלא היה, רק בגלל המשענת הזו, והיא תמיד מספרת לי משהו על השירים. לפעמים גם על עצמה, לא לפני שהיא שואלת אם היא מפריעה לי ואני אומרת לה שלא. כך גיליתי שגם היא, למשל, מנפגעות צ'רנוביל. הקפטריה התמלאה ולא' לא היה זמן אלי. אני אוהבת לפגוש אותה. איכשהו היא מזכירה לי את הבית שהיה מזרח אירופאי, איכשהו היא מסבירה לי למה אנחנו כאן בכלל, ואיכשהו אני יודעת ששתינו נשים בגיל דומה (ייתכן שהיא צעירה יותר), שחיות את חייהן בשכנות, ויכול להיות שיש הרבה יותר דימיון מזה, כי אחרת אין לי הסבר לכימיה

עזבתי אותה בתנועת יד והלכתי להתעמל. היום הגיעו אנשים חדשים לכיתה ומצאתי שתפסו לי את המקום. זזתי הצידה ואיכשהו עשיתי את זה בחיוך

 

ויסלבה שימבורסקה מבקרת בקבוצת כתיבה

פברואר 16, 2007

ויסלבה שימבורסקה תגיע היום בלבוש בצבע בג', כמעט חום לקבוצת הכתיבה, ותעלה איתנו לקומה החמישית. השוער בכניסה – לא ידע שהאורחת שלנו מכובדת כל כך. הוא יהיה מנומס כרגיל. אני לא יודעת אם אני זוכרת את צבע העיניים שלו ואת דמותו – ממש, כי הוא רק שוער. על השולחן אפזר אגוזים ופרות קלילים. אם אמצא תותים – יהיה נפלא. אולי משהו דומה

אפשר יהיה להתחיל ב"אחדים אוהבים שירה", שהוא מצחיק למדי כיוון שבהמשך יש אחדים שאוהבים אטריות, שיר בגובה העיניים, אולי בגלל הגובה הזה, קיבלה ויסלבה את הנובל

אפשר יהיה להתחיל ב"סוף והתחלה" כי בשביל חלק מהאנשים זו תהיה התחלה ולאף אחד, אני מקווה שזה לא יהיה הסוף, אם כי השיר מתחיל מהסוף. אם כך, אולי נשתמש בו לסיום קבוצת הכתיבה, ונדחה אותו למפגש אחר

אפשר יהיה אולי להמשיך ב-"ילדי התקופה", כי כולנו אכן ילדי התקופה הפוליטית הזו, שבה הכל פוליטי, אפילו השולחן שסביבו נשב היום. אולי אפשר יהיה לדבר על הפוליטיקה שבמעשינו היום יומיים ואולי אלה שבכאן ועכשיו

ואולי דווקא  "כתיבת קורות חיים"  – יתפוס אצלנו מקום בלב, אפשר יהיה לדבר על "היעד שאליו אתה הולך "ולא על מספר הנעליים – כן, אולי נתחיל דווקא בקורות חיים. היום אנחנו קולטים חברים חדשים ואין כמו ויסלבה לעזור. נלך צעד אחרי צעד, הרי אין לנו מה למהר. את זה אני חייבת להזכיר לעצמי. להנות מהרגע. לא כל יום היא תבוא

בוורשה קר עכשיו מאד, כאן הרבה יותר פשוט ונעים, נגיע בדיוק בזמן כדי שלא לעמוד בחוץ – מצד אחד וכדי שלא לפספס רגע מצד שני.  ויסלבה תגיע, אני אקח אותה לשם

עכשיו כמעט רבע לשבע, אני חייבת לצאת להליכת הבוקר שלי עם ירדנה

סוף והתחלה

 

תרבות עריפת הראשים

פברואר 15, 2007

צודק דן חלוץ שתרבות עריפת הראשים, הרסנית. אני מוצאת לכך דוגמאות שידועות לכולנו מהפוליטיקה והצבא, וגם כאלה שידועות פחות לכלל, אם כי ידועות ליחידים בתוך ארגונים. הסבל שנגרם גם לאנשים וגם לארגונים הוא מיותר. החיפוש המתמיד אחרי מי הוא האשם במקום איך ניתן לשפר – מרחיק מהאמת ומדכא את ההצלחה. וכך, בעיתון הבוקר של הארץ, אני מוצאת בעמוד הראשון את התלונה של דן חלוץ, הרמטכ"ל היוצא, על התופעה – וגם מסכימה לה מאד, ואילו בעמוד האחורי של דפי השער אני מוצאת הדגמה חיה לקיסוח, של דרור משעני. דרור משעני מכה בלשונו, ממש מצליף, בכל: בדן חלוץ, בגבי אשכנזי, בעצם עשיית הטקס, בתכנים, ב-ה-כ-ל. ואני שואלת: מה יש לך דרור משעני? מה לך כי תצליף ותצליף ותמשיך להצליף? האם לא היו כאן מספיק הצלפות? האם אין לך מילה טובה להגיד?  אפילו החיפוש של דן חלוץ אחרי אימא שלו – מביא רק בקושי איזה משפט קטן שיש עימו חמלה, אפילו  עניין זה מושחר – לך תקרא את "המקום הריק" של יהודית הנדל, אני רוצה לראות אותך מדבר על יחסו של דן חלוץ לאימו – אח"כ. נדמה לי שהדבר הכי מצער הוא שאתה מקבל את המקום להגיד את דבריך בגלל ההצלפות שלך, בשביל זה משלמים לך

ואלה תולדות ה"ריק", בקיצור

פברואר 14, 2007

ואלה תולדות חלקיים של מושג ה"ריק" בשבילי: פגשתי אותו מזמן. בעצם, המשפט "אבל משעמם לי", ביטא חלק מזה. הריק ההוא היה ריק לא טוב. אח"כ פגשתי אותו אצל פריץ פרלס (שנחשב לאבי הגשטלט במובנים רבים), ב"כסא הריק" שעליו אפשר להניח כל דמות ולשוחח איתה. הכסא הריק קולט את הכל. המשכתי לעסוק בו בצורות שונות. ואח"כ שכחתי עד שעמיה ליבליך החזירה אותי לכסא הריק בספרה "חיילי בדיל על חוף ירושלים". כתוצאה לימדתי את הקרובים לי לפתור חלומות. אח"כ, הריק ליווה אותי בחיי בשקט, בלי לעורר תשומת לב מפורטת ולכן אני לא אומרת על זה יותר מידי. אין ספק שהתיידדתי איתו. בכנס האחרון ביקשתי שתהינה קבוצות בשם "החדר הריק", וגם הלכתי לאחת מהן. היה נהדר. החדר שאפשר להביא לו הכל ויש לו שני מנחים נפלאים (טובה אורבוך ודני גל). מה עוד צריך? ועכשיו אני שוב ב"ריק" דרך הספר "המקום הריק". ספר נפלא שכתבה יהודית הנדל לאחר שהחלימה ממחלה שכמעט הביאה עליה את מותה. כתוב  ברגישות יוצאת מגדר הרגיל. כל משפט במקומו, ואם הוא חוזר (ויש די הרבה כאלה) – יש לזה משמעות גדולה. לא ברור לי מה הכי אהבתי, אבל מה שודאי הוא שכשקראתי את הסיפור "כשעשינו אהבה" – הופתעתי וחייכתי. לא פשוט לקרוא על מוות ולחייך, אבל אולי זאת המהות של כל הספר שלה: הריקוד הזה עם המוות, הדיאלוג, הקרבה אליו. גיבורי הספר הם ברובם, כדרכה, ברובם אנשים שלא שמים לב אליהם, ואם הם אנשים בעלי במעמד, הרי הם מתוארים ברגעים הקטנים והחשופים – שלא שמים לב אליהם או לא יודעים אותם. ספר אינטימי, אוהב מאד. איזה כיף לקרוא אותך, יהודית הנדל. מקווה שתמשיכי להוציא הרבה ספרים . ברוך רופא חולים

רגע,חושבים: הבלוגרית מעזה? "המקום הריק"? לקוח שלי

פברואר 13, 2007

עכשיו 06:01. בוקר. בחוץ חשוך, אם כי תאורת הרחוב ואור טבעי קטן מאירים את הגן הנשקף מהחלון שלי, כמו גם את הרחוב הראשי שאני יכולה לצפות אליו, ואת החולות המיושרים שיהיו בעתיד הקרוב לעיר ימים. הים שילך ויאזל מהנוף שלי, כמעט מעורבב עם השמים, כהה יותר ממנה בקצת. זה הרגע שבו אני מתיישבת מול המחשב וחושבת: אז מה? האם אכתוב על הבלוגרית מעזה שקראתי עליה הבוקר בעיתון, ושהעירה אצלי נימים של אהדה? האם אכתוב על הגיגים בעקבות מפגש עם לקוח שחייו בארגון מסובכים? (אל דאגה, לא אכתוב עליו שום דבר מזהה – בגלל עניינים של אתיקה ושמירה על פרטיותו המובנת מאליה) או שאולי אתייחס למאורע אחר (מייל שקיבלתי, חדשה שהגיעה אלי, הסכמה של עם משהו, אי הסכמה)? ואולי הכי נכון לכתוב על ספרה החדש של יהודית הנדל "המקום הריק" שאותו אני קוראת בהנאה רבה מאד עכשיו? אף אחד לא יכול להיפגע מזה. בספרה היא מתארת את החיים של אנשים שרובם כבר לא עובדים: יושבים על ספסל בגן או מאוננים ליד חלון פתוח, עושים אהבה ומתים באמצע. מאד פשוט, נכון? אז במה אבחר הבוקר? ו… הזוכה הוא: הגיגים שהתעוררו אצלי. להלן חלק מהדברים: פגשתי מנהל שהשאיר שדות חרוכים. אני חושבת לעצמי כמה היה מצבי קל יותר לו הייתי סוציולוגית. הייתי אומרת אז: תראו, אלה התופעות שהיו, אלה התגובות לתופעות, אלה המשמעויות ואלה הסכנות. מכאן שמומלץ: א. וב. והכל היה נגמר. האמת על השולחן. אבל אני יועצת ארגונית. אני יודעת שההמלצות שלי הולכות להשפיע על מקבלי החלטות. ייתכן שייושמו מחר בבוקר. לא מדובר רק באמת ארגונית מרוחקת וברורה, מדובר בארגון שמוכרח להמשיך ולספק סחורה מחר בבוקר. כל המלצה תשפיע על כל הארגון כולו, אולי על חייו של הארגון. אני חייבת לראות קדימה, ולבחון יתכנות. אני חייבת לקחת בחשבון לא רק את ה"ממצאים", אלא גם את מה שניתן או לא ניתן לבצע בפועל. כלומר, אני לא נדרשת לאמת סוציולוגית ו/או משפטית. אני נדרשת להציע משהו שיוכל לתת לארגון שדות ירוקים. משהו שדורש ממני לפעמים איזו יכולת אומנותית, לאו דווקא מדעית. משהו שמבוסס גם על דברים פחות מבוססים כמו אינטואיציה.  אם לא הבנתם בדיוק, לא נורא. אמרתי לכם שהיה יותר פשוט לדבר על יהודית הנדל? לא? שם אני לא צריכה לצנזר את עצמי, שם אני לא צריכה להסתבך עם הפוליטיקה של הארגון ולהיזהר במעורבות הייעוצית שלי. בינתיים השעה כבר 06:20, אורות הפנסים כבו, אור טבעי חלש משהו שוטף הכל. הים והשמים עדיין מתערבבים אן כי הים כהה קצת יותר. אני צריכה להתכונן לסיור לימודי עם קבוצת סטודנטים שלי בשני ארגונים. לפני נהיגה של כשעה וחצי עד לנקודת המפגש (מזל שיש לי רישיון) ויודעת שיהיה מעניין. שיהיה בוקר טוב

הציבורי מפנה את מקומו לפרטי

פברואר 12, 2007

אחי יצא מכלל סכנה, ברוך השם, ונשלח הביתה להמשך טיפול. הוא יוכל לשוב להתעופף ואני מקווה שישמור על עצמו. לא בטוח. האיש שבני משפחתו ניסו להאכיל אותו – נפטר. הכימאי הקשיש שרצה את עזרת הנשים החולפות, ירד לניתוח ועד שאחי עזב – לא ברור מה קרה לו. חדר קשה היה החדר הזה. מארבע יצא לגמרי ובודאות – אחד. הלך לסגור עניינים למעלה. אני שמחה לא לחזור לשם. בין לבין, כשמעייני נתונים לאחי – לא יכולתי שלא לשים לב להתפוררות של ביה"ח המפואר לשעבר (קופ"ח כללית). מקום שהיה שוקק חיים, ואסטטי, נושם את נשימותיו בקושי. עדיין נותרו ימי תפארתו של המבנה, אבל הריקנות והחוסר שורים בכל. חדר המיון נראה פעיל מאד, אבל המחלקה הקשה הזו, הכירורגית, סבלה מחוסר בידים עובדות. שתי אחיות עשו כמיטב יכולתן. השמיכה הייתה קרועה, אבל הייתה שמיכה. תמונה גדולה בקומת הקרקע מהוהה ונראית כגוש חום צהוב. חבר סיפר לי שאביו אושפז בבי"ח אחר, ולא הייתה שמיכה לתת לו. כמה שעות שכב האיש ועדיין לא הייתה שמיכה. הציבורי מפנה את מקומו לפרטי. בבי"ח פרטי אין מחסור בשמיכות, אין מחסור באחיות. עצוב מאד. וכך גם במשטרה שאליה הגעתי בהמשך. התפוררות וניוון בבניין. שרותים ללא אסלה ונייר טואלט הם חלק מהשרות לאזרח. באולם הכניסה אסור לעשן, אבל מכל החדרים עולה ריח עשן הסיגריות. שום דבר אסתטי. כאילו אסתטיקה מנוגדת לחוק. בכניסה לוח שמזכיר את השוטרים שנפלו בידי מחבלים. מסגרת עם לבד כחול. הניירות שמספרים את המעשים הטובים של השוטרים, בכתב יד אחיד של פקידה – דהו מזמן. לא מחדשים אפילו אותם. מידי פעם מישהו מהמוזמנים מסתכל על הלוח. קשה לקרוא את הכתוב. כולם מוזמנים לאותה שעה. מי שעבריין על הכביש, מצליח להידחק פנימה לפני. בחיים כמו בכביש, דוחפים. מהחדר הסגור אני שומעת צעקות על עבריין תנועה שעשה בלי סוף עבירות "תחליף מקצוע" צועק הקצין. גננת שיצאה והשאירה אמא מחליפה – מבקשת שיתנו לה לעבור קודם. "אבל כבר נתנו לאחרים" אומרים שלושה חנונים בהם אני. הגננת לא תעבור. העבריין – כן. גם לי ולאחרים יש סדר יום שחייב להימשך. אפילו היא צדיקה ומגיע לה – היו כבר כאלה שנדחפו ולא הגיע להם. עכשיו אני בתור. בפנים קצין סימפטי לא מישיר מבט. אני אומרת מה שאני אומרת והוא כותב מה שהוא כותב. יש איזה שהוא דימיון בין הדברים, אבל אין זהות. המפגש עם הציבורי שסוגר את ענייניו לאט לאט עצוב. לא רוצה להתחלף עם אחות או רופאה בבית חולים, לא רוצה להיות שוטרת. סביבת עבודה – לא מחמיאה, שוחקת. רק המחקרים של אילה מלאך פינס יכולים להסביר כמה רע להם, אולי אפילו היא לא

ארבע לפנות בוקר

פברואר 11, 2007

ארבע לפנות בוקר ואני ערה. לא כמנהגי, אבל מידי פעם זה קורה לי. על סדר היום שלי: ביקור בתחנת המשטרה בזכרון, שם אני עלולה להותיר את רישיון הנהיגה שלי לשלושים יום. בדמיוני אני פוגשת קצין שמקשיב לי, אני רושמת לעצמי את התסריטים האפשריים של המפגש ומנסה לתאר את מה שיהיה ואת היכולת שלי לשאת ולתת. מאד רוצה לצאת עם רישיון הנהיגה ביד. יודעת שחיי הולכים להשתנות מאד ללא רכב. על סדר היום שלי, היום: כמה פגישות בת"א, כולל ביקור אצל רופא. ללא רכב צמוד, היום שלי עלול להיות מסורבל וארוך מאד. אני שוקלת ביטול חלק מהפגישות. אחי עדיין בבית חולים. האם אצליח לבקר אותו? מחר אני אמורה להיות בחיפה, מחרתיים במגדל העמק ובקריית מוצקין וכך הלאה. החיים בלי רכב – לא זכורים לי כבר שנים רבות. אני כבר לא חושבת על כמה זה כן או לא פיר – עכשיו זה רק הצד הפרקטי: מה אם?… איך אסתדר?… אני מקווה שארבעים שנות נהיגה ומיעוט עברות – יעמדו לי, אחרת זו מילה של השוטר מול המילה שלי. ובינתיים – אם יש למישהו מידע על מה שקורה (תאונות, עברות של נהגים, קושי לראות וכו') במפגש מסילת הברזל  שאחרי בית חנניה ולפני הפניה למעגן מיכאל מכביש 4, בנסיעה מדרום לצפון, אשמח מאד לקבל

כמו ציפור כלואה

פברואר 10, 2007

כמו ציפור כלואה, הוא שוכב במיטה, צינורות נכנסים לאפו וזרועותיו. איש גדול גוף ומידה שגונח ועיניו עצומות. אחי הצעיר. ההורים ביקשו שאשמור עליו, אני הייתי הגדולה. עכשיו, הוא, שבילדותו היה מטפס ואח"כ עף מכל גג, מתנדנד וגם נופל מכל ענף, אבל תמיד מנסה לעוף למעלה, הוא שבבגרותו בחר לגור על פסגת ההר, נמצא במיטה. ומסביבו שלושה גברים גם הם במיטותיהם: אחד, שהיה כימאי ידוע, גבר נאה ותמיר שגבו התכופף משהו, מבקש מכל אישה עזרה (רק תעזרי לי ללבוש מכנסיים) ומוכרח לרדת למטה לעשן סיגריה, אחד חסר שיניים, שביתו ונכדו שומרים עליו ומנסים להאכיל אותו במטעמי הבית, ועוד איש אחד ישן – שאחיו שומר עליו, וישן לידו על כורסא. מחלקה כירורגית של בי"ח ציבורי, שהיה פעם פסגת החדשנות והיום הוא בקמישה. בסוף אני נוסעת הביתה, ובליבי חרטה. אחי נשאר לבדו במיטה זרה. בלילה מודיעים לי שהוא יורד לניתוח, ואח"כ מודיעים לי שבכל זאת – לא צריך. איזו רווחה. אולי בשורות טובות בדרך. מתפללת ומקווה

פטוניה של נורית זרחי כמשל

פברואר 9, 2007

אני אוהבת את החיבור שבין ספרות לעבודה שלי. תארו לעצמכם שבתחילת מפגש עם קבוצה של מנהלים- אני הולכת לקרוא אגדה, או כעין אגדה. הסיפור של נורית זרחי: "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כלו יצליח בזה?" – ממש מתאים. בפרפרזה: הסיפור מתחיל בזה שפטוניה, גורת חתולים קטנה, הולכת לאיבוד ומרגישה שאם אכן זה יכול לקרות – ואם אמא שלה לא הצליחה לשמור עליה – מי כבר יכול לשמור עליה. פטוניה האבודה מקבלת עזרה מחתול יועץ שעובר במקום, ומנסה ליישם את עצותיו. היא מגדילה את עצמה ומקטינה את עצמה, מבקשת אהבה והכרה אצל אמא שלה – אבל לא מוצאת אותה. ואז מרוב בכי היא נמסה, נעלמת, ומשאירה לעצמה רק עין אחת. ואז קורה מה שציפתה לו: אימא שלה מגלה אותה מחדש באמצעות ליקוק ואומרת: "בחיי שזאת פטוניה הקטנה שלי!" ואילו פטוניה אומרת לה "אבל חשבתי שאת לא אוהבת אותי!". כן, כולם רוצים אהבה והכרה.  לצערי, בארגונים שאנשים חווים את ההיפך – הם מפתחים צורות שונות של היעלמות. ממש כמו פטוניה. אלה שלא נעלמים מחפשים ומחפשים ולעיתים מוצאים – במקום אחר. לעיתים הם מקבלים הכרה זה מזה ומפתחים זעם ארגוני גובר. אנשים, גם בעבודה, צריכים שיראו אותם, שיכירו בהם. אין כמו פטוניה של נורית זרחי להזכיר את זה.  ממש בימים הקרובים אני הולכת לעבוד עם הספר היפה הזה. אין כמו חיבור בין העבודה, החיים והספרות. ולא, אל תקנו את זה לילדים שלכם, הם לא אוהבים את הספר

סכנה בצומת בית חנניה

פברואר 8, 2007

היום נסעתי בכביש שמוביל מבית חנניה לחיפה. התקרבתי לפסי הרכבת, וחציתי אותם. מיד אחרי החציה יצא לקראתי שוטר ועצר אותי. האירוע לקח כמה דקות והוא כיוון אותי לעצור בשוליים, אח"כ ביקש רשיונות. המיקום שבו עמד נראה לי משונה, ולא נראה היה שמדובר בביקורת רשיונות רגילה. שאלתי אותו אם עשיתי משהו רע. והוא אמר שכן, שחציתי את המסילה כשהאורות הבהבו. אני אמרתי שלא ראיתי שום אורות, וכמובן שהוא לא התרשם מזה. תוך כדי שדיברתי איתו, ראיתי במראה איך רכבת חולפת על פני הצומת. עכשיו עלי להתייצב במשטרת זכרון וגם יש לי משפט באופק (יוני). משיחה עם לקוח שהגעתי אליו מאוחר, הסתבר שהמקום הוא בעייתי וידוע לכל תושבי הסביבה. גם בפנצ'ריה בבנימינה נאמר לי אותו הדבר. אנשים אמרו לי שהנהג יכול לא לראות את האורות המהבהבים כי הם מתחילים להבהב רגע אחרי שהתקרב מאד. מכאן אני מסיקה שהנדסת האנוש של המקום בעייתית. אני לא תופסת את עצמי כעבריינית מועדת. אני עושה כ-40,000 ק"מ בשנה, ואין לי עברות רבות (האחרונה שאני זוכרת הייתה ב2003, וגםהיא בוטלה) . כיוון שבאמת לא ראיתי את האורות, אני תמהה איך מטפלים במקום בעייתי. ומה היה קורה אם באמת הייתי נכנסת לצומת יחד עם רכבת שעוברת. לא יודעת מי צריך לטפל במקום, אבל כדאי שהוא יטופל בצורה שונה מלהעניש נהגים. קרוב לוודאי שמהנדסים יכולים להציע פתרון חכם ובטוח יותר. אני בכל אופן, הרגשתי שניצלתי ולו הייתי דתיה, הייתי אומרת את ברכת הגומל. לנוסעים בכביש –  סכנת פגיעה של רכבת – ראו הוזהרתם. חיפשתי באינטרנט וראיתי שהייתה שם תאונה שלשום ואיש אחד נפצע. פרטים ב

 http://www.hnn.co.il/index.php?module=albums;task=view;id=1897 – 10k