אני עולה במדרגות עד לבית הנבחרות. אני יודעת שסגור שם, אבל פיתחתי לי הרגל לשבת בלובי, לעבוד על המחשב הנישא, ולחכות לכוס הקפה שלי, שהיא כמעט היחידה שאני שותה בשבת. לפעמים מסתובבות סביב ילדות שמתארחות שם, רגע לפני שהן יוצאות לתחרויות שלהן, לפעמים ממלאים את הכורסאות בחורים ארוכי רגליים – לפני משחק כדורסל. הלובי שוקק חיים, ואני מחפשת דווקא שקט . היום היה שקט מאד. נדיר כל כך. רק ניירות שנשארו על השולחנות וכסאות לא מסודרים סיפרו שהיו שם אורחים לפני
אח"כ מגיעה א' (שם בדוי), ופותחת את הקפטריה. דווקא היום לא היה לה הפוך, כי המכונה התקלקלה, אבל לא קילקלתי לעצמי את המצב רוח ושתיתי נס בכוס גדולה. הפיצוי בא מהמוזיקה שהיא אוהבת. היא לא שומעת מוזיקה סתמית, היא מכוונת לטעמה ולעיתים לטעמם של הנוכחים. מיד כשנכנסתי שמעתי את ה"יידישע מאמע", ותמהתי אם ראתה אותי יושבת בלובי ואם הכינה את זה לכבודי, אבל לא שאלתי. העדפתי לחשוב שחשבה עלי. אח"כ שמעתי את הבאנו שלום עליכם במבטא אחריקאי ובהמשך שירים רוסיים. על אחד מהשירים הרוסיים, הספיקה לספר לי: איש שנגמרה אהבתו עולה על מטוס. מה שנשאר ממנה עכשיו, הוא פס לבן בשמיים. איזה מילים יפות היא אמרה לי בחיוך רחב. אני אוהבת לבוא כשהיא שם. יש משהו נפלא באופן שהיא חיה את המוזיקה ובאופן שהיא משתפת אותי בה וחולקת אותה גם עם אחרים ששואלים אותה לפעמים: 'זה רדיו'?. משבר ההגירה שלה, היה כמעט כלא היה, רק בגלל המשענת הזו, והיא תמיד מספרת לי משהו על השירים. לפעמים גם על עצמה, לא לפני שהיא שואלת אם היא מפריעה לי ואני אומרת לה שלא. כך גיליתי שגם היא, למשל, מנפגעות צ'רנוביל. הקפטריה התמלאה ולא' לא היה זמן אלי. אני אוהבת לפגוש אותה. איכשהו היא מזכירה לי את הבית שהיה מזרח אירופאי, איכשהו היא מסבירה לי למה אנחנו כאן בכלל, ואיכשהו אני יודעת ששתינו נשים בגיל דומה (ייתכן שהיא צעירה יותר), שחיות את חייהן בשכנות, ויכול להיות שיש הרבה יותר דימיון מזה, כי אחרת אין לי הסבר לכימיה
עזבתי אותה בתנועת יד והלכתי להתעמל. היום הגיעו אנשים חדשים לכיתה ומצאתי שתפסו לי את המקום. זזתי הצידה ואיכשהו עשיתי את זה בחיוך
