פרידות וסגירות: עניינים לא סגורים

אחת האומנויות החשובות היא לדעת להיפרד ולסגור.

לגישת הגשטלט יש חומר רב בנושא. המושג הידוע ביותר שהגישה הטמיעה בקהל אנשי המקצוע, אבל לא רק – הוא המושג: עניינים לא סגורים.

"עניינים לא סגורים מפריעים בפני החוויה העכשוית", כלומר, אם נעשה פרויקט ארגוני מסוים, ולא נסגר כמו שצריך – קשה יהיה להמשיך הלאה. משהו יעצור את היכולת שלנו להמשיך. זכורה לי דוגמא מאחד הבנקים שבהם יצא לי לעבוד. הבנק גייס את העובדים כדי לצאת עם מבצע מסוים והבטיח להם שבסוף המבצע – יקבלו פרסים מבוקשים. המבצע היה להצלחה. כשראו היוזמים את ההצלחה – ביקשו להאריך את המבצע עוד ועוד. במהלך כל התקופה לא נעשתה סגירה מסודרת של המבצעים לתקופותיהם, והעובדים נותרו ללא אנרגיה להמשיך ולפעול.

דוגמא אחרת ברמה אישית יותר היא דוגמא של זוג. משהו שקרה ביניהם: לא נסגר ולא דובר, יפריע לקשר ביניהם.  כל אחד מהם ינסה לעקוף את הנקודה הרגישה עד לרגע שבו אולי כן ניתן יהיה לדבר על זה. אם מה שהיה ביניהם חשוב מאד לפחות לאחד מהם – קשה להאמין שניתן יהיה להתעלם ממה שהיה, לשכוח.

חלק גדול מהעבודה של פסיכולוגים קליניים ויועצי נישואין למיניהם – נובע מעניינים לא סגורים לגווניהם.

בפעם הבאה:

אלמנטים של סגירה טובה.

חזרה לעברית

המחשב שלי שוב עובד, גם בגולה. אפשר לחזור לעברית. מקווה שימשיך ככה.

היום טיילתי במרכז לינקולן וישבתי בספריה הציבורית. זו שהייתי בה מוקדשת לנושאים של אומנות ההופעה: ריקוד, תיאטרון, דרמה. שקט. כל אחד ליד המחשב שלו, כזה שהביא עימו או כזה שמותקן שם.

מזג אויר נעים וקריר, בשולי הדרכים יש ערימות של שלג מלוכלך, זכר לימים קרים יותר. מהחלון ראיתי שהעצים מקושטים בחוטי תיל שנצבעו בכסף ונראים כמו כוכבים. אני מניחה שבלילה הם זוכים לתאורה מיוחדת. יפהפיה אפרואמריקאית במעיל אדום ובמגפים כעין אינדיאניות נשכבה על ספסל והתחרדנה. באמצע ישבה קבוצת נגנים וכיוונה את הכלים לקראת הקונצרט.

החויה העיקרית היא שאנשים נעימים יותר זה לזה. כמובן שאין לי צפיה שיהיהו חברים, אבל הדרכים לחוצות פחות, המזג הכללי נינוח יותר. תרבות אחרת. אולי בשלב השני יותר מנוכרת, אבל בשלב הראשון – נעימה.

האמריקאים שפגשתי היום עשו הרבה כדי שלא להגיד לא. נעשו קצת יותר סינים?

מפגש התרבויות תמיד מרתק אותי!

Sunny and Cold

I saw "stormy" in the airport and than in the airplane. She was with a group of people, tourists who came to see and pray in the holy land. She didn't rest for a moment. I began to feel  restless too. In a very short time I could feel that I can't stand her. She didn't talk with me, I didn't talk with her. I thought that it is very easy to become enemies…

New Jerssey met me after landing with a beautiful sun, and law temperature. 

ניהול חדשנות ויצירתיות בארגונים – ו… א.ב. יהושוע

יש יתרונות למצב שלקוח מבטל פגישה. זה נכון במיוחד כשיש אלטרנטיבה נעימה. ואתמול הייתה אלטרנטיבה כזו בשני כנסים שנערכו באוניברסיטת חיפה.

אפשר לסכם כנס מוצלח בצורות שונות. מה שהיה מוצלח עבורי בכנס הראשון, שעסק בניהול חדשנות ויצירתיות בארגונים:

א. שהבת שלי גם הייתה בו, ושהייתה לי עוד הזדמנות לשבת איתה בשורה אחת ובכסאות צמודים באודיטוריום.

ב. שהרבה סטודנטים לשעבר ומכרים ממקומות ותקופות שונות בחיי – היו בו, ושמחנו זה בזה.

ג. שההרצאות היו מרתקות.

ד. שלקחתי משהו ליישום.

 

אז רסיסים ממה שהיה, ובעיקר מיקוד מינימלי בשתי הרצאות עיקריות:

1. תא"ל יאיר כהן, סגן נשיא אלרון תעשיות אלקטרוניות בע"מ, לשעבר מפקד 8200, שיתף בכמה משמעויות שהפיק מימיו כמפקד היחידה הזו, ששמה הולך לפניה:

 לקחים מכשלי העבר. כלומר, יש אפשרות להתחדש, אם מוכנים להסתכל לכשלים בעיניים, לבחון מה לא היה ומה כן צריך להיות. ביחידה 8200, מה שהביא לחדשנות ויצירתיות לדעתו, הם:

כשלון קולוסאלי

שינוי קונספטואלי – שהתחיל במשאבי אנוש

דארוויניזם – יכולת להסתגל למצב משתנה

קביעת רף גבוה – כמעט בלתי אפשרי, אך שניתן להשגה

גאוות יחידה ותרומה לאידיאל נשגב

מצוינות כוללת (כן, גם השרותים צריכים להיות מבריקים… חזר ואמר יאיר כהן כמה פעמים ואני מסכימה איתו!)

הבנה עצוקה של תרומת הפעילות, למרות מידור הכרחי

וארגון הפועל בשיטתיות ובפתיחות אמיתית.

2. נהניתי מכל מילה שאמרה ד"ר איריס גינזבורג, מובילה עולמית של ניהול חדשנות, חטיבת המחקר של IBM, מעבדת המחקר בחיפה:

למדתי ממנה גם שני מושגים חדשים עבורי:

second life – לא ידעתי על קיומו של העולם הזה. הבוקר כבר הצצתי באינטרנט וגיליתי שאפשר להירשם ללא תשלום, וללמוד משהו שיאפשר גם לתקשר עם הנכדים שלי, שלא מאמינים שגם אני יכולה להיכנס לעולם הזה… אני לא אוהבת בד"כ סוג פעילות כזה, אבל אתמול – השתכנעתי.

Innovation Jam – אכנס בימים הקרובים.

ועוד כהנה וכהנה מושגים, מסקנות, ותובנות שמספקים רעיונות חדשים לבקרים.

אח"כ גיליתי גם את יום העיון שנערך לכבוד יום הולדתו השבעים של א.ב. יהושוע. הצלחתי לשבת כרבע שעה יחד עם האנשים שהתקבצו שם, רק כדי לגלות את חומו ונעימותו של החוג לספרות. גם שמעתי מילים ראשונות של פרופ' חיה שחם המצוינת על "אש ידידותית", ספרו האחרון, ואז הכריעה אותי האלרגיה לפריחות הצהובות סגולות של הכרמל – ועזבתי את המקום.

היום בערב אני יוצאת לארה"ב. עדיין קר שם. אני מקווה שהפריחה עוד לא התחילה, וכך יהיו לי כמה ימים שקטים. אלרגיות מתחילות בכל גיל, אמר לי הרופא. מקווה שלא גוררים אותן לכל מקום…

לפני העלייה למטוס

ביני לבין שם מפרידה טיסה של כמה שעות הגונות. אני מתפללת: שתהיה טיסה נעימה ושקטה, שלא יגלו ריח עם ההמראה ולא ינחיתו אותי, ולא אצטרך לגלוש למטה, שאשן רוב הדרך, שלא יהיו לידי נודניקים ורעשנים, חסרי נימוסים, שכל הילדים במטוס ירגישו טוב וישנו כשאני ישנה, שמה ומי שהשארתי מאחור – יעברו את החג בצורה טובה, שמה ומי שאגיע לפגוש יקרינו בריאות טובה, שנעבור את החג בצורה טובה, שהדרך הביתה תהיה מעולה, נעימה ושקטה, שלא יגלו ריח… וחוזר חלילה.

עוד יומיים וחצי אני ממריאה. ניו ג'רסי ופניקס אריזונה – מחכות לי!

 

אריך פרום והרבי מקוצק על ה"אני"

שתי ציטטות על מהות ה"אני":

הראשונה מופיעה בספרו של אריך פרום, האדם לעצמו, מאת מייסטר אקהארט (עמ' 36):

"בהיותי אדם,

בזאת אני שותף עם זולתי מבני האדם.

בהיותי רואה ושומע,

בהיותי אוכל ושותה,

אני עושה כמעשה כל שאר היצורים.

אבל היות אני היא רק שלי,

היא שייכת לי

ולא לאחרים איתי,

לא לאדם זולתי

לא למלאך ולא לאל –

אלא עד כמה

שאני והוא אחדות אחת"

השנייה מיוחסת לרבי מקוצק (שמעתי מפרופ' שאול פוקס):

"אם אני הוא אני כי אתה הוא אתה,

אז אני לא אני, ואתה לא אתה,

אבל אם אני הוא אני כי אני הוא אני,

ואתה הוא אתה, כי אתה הוא אתה,

אז אני הוא אני ואתה הוא אתה"

הטרדה נפשית/מארי פראנס היריגוין

לפני שנים הביא לי לקוח את הספר הנ"ל. לדעתו, הוא הוטרד נפשית ע"י הבוס שלו. זו הייתה הפעם היחידה שלקוח שלי מנסה ללמד אותי ספר חדש. האיש הדק והגבוה ההוא, עבר איתי בכל פגישה על פרק אחר וסיפר את הסיפור שלו. לא הייתה לי התמונה המלאה, כיוון שדרך העבודה שלנו לא כללה פגישות עם הבוס שלו, אם כי הכרתי אותו. סופו של עניין –  הלקוח שלי פוטר. לפעמים אני תמהה מה היה קורה לו הייתה לי התמונה המלאה, לו יכולתי לעבוד עם שניהם ואולי עם כל היחידה. מאז שעזב את הארגון – לא נשמעו תלונות נוספות מצד עמיתיו.

אני שואלת את עצמי במקרים כאלה: היה או לא היה? ואם כן היה: איפה היה? ואיך זה שרק לאחד ביחידה זה קרה? והאם יכולתי לעבוד איתו אחרת? האם ניתן היה להשאיר אותו ביחידה?

לפעמים, חייב אדם להציל את נפשו ולעזוב ארגון או אדם שמתעלל בו. האם הוא הציל את נפשו? האם הוא משוטט עם הספר הזה בין ארגונים ובוסים אחרים?

עברו שנים, לא פגשתי אותו מאז. נשארו לי רק השאלות.

zest מילה חדשה שלמדתי אתמול

בהרצאה של ד"ר רוברט שפר, אתמול בערב למדתי שזה מה שנחוץ לארגונים שרוצים לשפר תוצאות: zest.

פרוש לא מדויק: להבה, בערה.

הגישה, בעיני רוברט שפר הפוכה לגישת רוב היועצים שמתחילים באבחון. שמחתי להכיר אותו ואת הגישה. העקרונות מזכירים את גישת הגשטלט. היישום – גם. היתרון שלו: דרך הפעולה .

ויש גם דרך להשיג אותה. למעוניינים לדעת יותר: www.rhsa.com וגם בבלוג של צביקה רול, שכבר הספיק לתת פרוט מדויק וממצה של מה שהיה וגם שלח תמונות.

הוא יגיע ארצה שוב, בהזמנת איפ"א ויתן לנו קורס שמלמד את שיטתו.

יוצאת לקבוצת הכתיבה.

מרגישה ב- zest.

ניהול זמן וקריירה

המחשב שלי מורה לי שהשעה היא 6:27. אני יודעת שהזמן לא נכון, הוא מאחר. אני מזיזה את הכיסא לאחור ומסתכלת על השעון במטבח. השעה שם היא 6:35. אני יודעת שגם זה לא זמן נכון, הוא מקדים את זמנינו. אני מסתכלת על השעון שלי, שבמקרה הנחתי אותו ליד המחשב, יחד עם העגילים והמחרוזת שענדתי אתמול והשעה היא 6:37. עכשיו אני מבינה שגם על השעון שלי אני לא יכולה לסמוך. אני נגשת לטלויזיה, מדליקה אותה, ומגלה שערוץ עשר מדווח על גרינפיס וגם שהשעה 6:34. אני מקווה שזה הזמן המדויק.

אני בת שישים, כידוע וזה הזמן המדויק להרגיש שהגוף שלי – לא מה שהיה. אבל זה לא מדויק כי אני מרגישה בפער שבין "הזמן הגופי" לזמן האישי שלי שהוא משהו אחר לגמרי. לפי הזמן האישי הפרטי שלי: אני מרגישה ממש צעירונת, לראייה – ורק לאחרונה הפסקתי לחפש בעיתונים רעיונות למשרות טובות מאד שיכולות שיכולות ליפול בחלקי, אם רק ארצה בהן – נוהל שליווה אותי בסופי השבוע של ארבעים השנה האחרונות. כאילו, כבר הבנתי שעכשיו אני כבר מספיק גדולה – ושלא ירצו בי כמועמדת לשום דבר חדש כזה שמתפרסם במודעות דרושים.

תפיסת העולם הזו, הביאה לי הרבה הצעות, כשכלל לא חשבתי עליהן ואיכשהו גם המשרה שלי באוניברסיטה, שאני מחזיקה בה 15 שנים – הגיעה רק מתוך הראייה הזו.

וגם מזוית אחרת: כיוון שאני לא מאמינה ומזדהה רק עם ה"זמן הגופי" או הכרונולוגי –  אני מייצרת לעצמי עבודות כל הזמן, וכמובן גם נרשמת לכל מיני לימודים. גם עכשיו יש לי כמה רעיונות. וזה כנראה מדבק גם אחרים. אתמול השתתפתי לראשונה בכנס של נדב, המרכז הישראלי להכשרה וניהול התנדבות נוער וצעירים. עכשיו אני בהנהלה של הארגון. כן, את זה אני עושה בהתנדבות, כמו גם את פעילותי בהנהלת איפ"א (איגוד ישראלי לפיתוח ארגוני).

אני ערה לזה שעבודה בהתנדבות – הביאה לי תמיד גם עבודה בשכר (לא בגלל זה אני עושה את זה), ובעיקר הרבה קשרים עם אנשים נפלאים, חויות ולמידה מתמדת.

אני שואלת את עצמי – איך אהיה בגיל שבעים, האם אפסיק לתכנן את הקריירה שלי? האם אהיה מודעת יותר לפערי הזמן? לא חושבת. החלטתי שזה כנראה תחביב: לנהל את הקריירה שלי, לא לדייק בזמנים, לא להאמין במה שאומרים על ניהול קריירה וזמן, ולא לדייק  בחישובים של רווחים כלכליים בלבד.

למי שחושב שאני לא מעשית – יש לי חדשות בשבילו – אני מרוויחה, גם כלכלית, מאיך שהראש שלי עובד, מהאינטואיציה. וזה היה כך תמיד. והזמן – רק שיפר. חבל רק שבסוף – הזמן הגופי/כרונולוגי – הוא שיכריע. עד אז – יש לי הרבה זמן לנהל בצורה מדויקת יותר, או פחות.

לוחמי השייטת – ללא הצדעה

ערב, כבר כמעט סגרתי את ענייני היום. העבודות – כולן נבדקו על ידי. סיכומי פגישות עם לקוחות יצאו לדרכן האלקטרונית. רק הטלויזיה עובדת. על הזמן שלי מתחרים עכשיו ספרו החדש של א. ב. יהושוע: אש ידידותית ו"מבט שני".

נכנעת למבט השני ומסיימת את היום בעצב גדול. לוחמי שייטת אמיצים סובלים, וגם אינם מוכרים בסבלם ע"י מי שהוריד אותם למים המזוהמים ולבוצה. והטינופת ממשיכה לזרום מהמפעלים…

לוחמים שפניהם גלויות, וראשם מלא שיער או לא, ואין להם מרירות על עצם היותם חולים או בדרכם למות, יש להם טענות על היחס של צה"ל ומשרד הביטחון. ובאמת היחס – נקלה. לא הצדעה הם מקבלים שם, אלא התחשבנות קטנה ועלובה, התחסדות ודקדוק בפרטים ובמילים תוך אי דיוק והתעלמות ממה שכל מחקר רציני קובע. פרופסור איתן אומר פעם ככה ופעם ככה. תלוי ע"י מי הוזמן.

לא ממליצה לאף אחד להתגייס לשייטת עד שהעוול יתוקן. לא מגיע לארגון הזה שאנשיו יהיו חשופים ונזנחים לרעל המטפטף הזה. לא מגיע לאנשים בארגון להיות כפופים לסוג "הורות" מזניחה מהסוג הזה. אם המפקדים לא שומרים על בריאות פקודיהם – הארגון הזה צריך להתבטל.מה קורה לחיל הים? מה קורה למפקד החיל? 

אני גדלתי לא רחוק מהקישון. בשבתות היינו הולכים אליו ודגים בו דגים. כשבגרתי – הייתה מסעדת דגים, גם שם, שהלכנו אליה בערבים כמו גם חיפאים רבים אחרים, ויושבים ליד שולחנות עמוסים.

היום אני חושבת על התמימות שהייתה נחלתינו אז. מקווה שאין שם היום מסעדה, ושדגים לא מגיעים אל שולחנינו – משם.

במהלך השרות הצבאי שלי, פגשתי את הצוללנים מידי פעם. אתמול ראיתי אחד מהם על המסך. כואב.

התמונה הבודדה של שלושה אנשים, צועדים על החול, כל אחד מהם פגוע – מלווה אותי ביציאה לעוד יום עבודה.