התנגדות לפי גישת הגשטלט – 2: דרכים להתמודדות

זהו המשך לפוסט של אתמול, ועל כן, ללא הקדמות מיותרות – אני בתוך העבודה:

המפגש של היועץ/ת עם ההתנגדות הוא מרתק. עבורי זה החלק הכי אנרגטי בעבודה.בעצם, זהו הקסם שהשאיר אותי בעבודה הייעוצית. צפיתי בנפלאות שעשו מורי למיניהם, ורציתי להבין ולדעת איך הם עושים את זה.

כבר אמרתי בפוסט הקודם שההתנגדות, אם מבחירה, ואם מודעת היא בריאה. אני רוצה להוסיף כאן עוד עיקרון חשוב: אין שינוי בלי התנגדות.לא סביר שאכנס לקבוצה של אנשים ואציע משהו, והם "יעשו וישמעו", למה מי אני בשבילם?

ובכן – מה עושים?

להלן אחת מהחויות שלי + המלצות:

והסיפור הוא כזה: בתחילת שנות התשעים, נכנסתי לקבוצה. הוזמנתי כמובן ע"י מנהל הארגון. הצגתי את עצמי, ביקשתי מהאנשים שיציגו את עצמם, והם עשו זאת בקושי. אח"כ הצגתי את מטרות המפגש וביקשתי התייחסות. היה שקט. דממה. אף אחד לא דיבר. ידעתי שאני פוגשת את ההתנגדות, ממש מולי.

כזכור: התנגדות = מפגש של מציאויות, המציאות שלי והמציאות של כל אחד מהם.

ניסיתי, ושוב לא הצלחתי לדובב את האנשים. שתקנו ביחד זמן מה (לא ארוך, אני נגד שתיקות ארוכות, לא מתאים לי). דמיינתי כמה אפשרויות, האחת מהן היא שאני הולכת הביתה.

אחרי שחשבתי את המחשבות שלי, הבטתי בקבוצה, ושאלתי:

אם לשתיקה היה שם – איך היא הייתה נקראת?

וראה זה פלא: הם התחילו לדבר, צחקו וציחקקו. היו להם כמה הצעות: שתיקה רועמת, שתיקת הכבשים, שתיקה שווה זהב ועוד. השתיקה נפסקה. את המקום הבולט תפסה הכותרת: שתיקת הכבשים. באותם הימים רץ גם הסרט בשם הזה. הם הסבירו למה זו הכותרת המתאימה ביותר. מכאן ואילך – הקבוצה הפשירה וניתן היה לעבוד. העבודה לא נמשכה זמן רב, אבל היו לה השגים רבים.

מסקנות והמלצות:

א. יש לכבד את ההתנגדות, שהביטוי שלה היה, במקרה הזה: שתיקה.

ב. חשוב ללמוד אותה, לחקור אותה (לא כמו בחקירת משטרה), ללמוד מה עומד מאחוריה, מה השכל שבה?

ג. ללכת עם ההתנגדות ולא נגדה. 

מחר על הבוקר, רגע לפני יום עבודה נוסף, יבוא ההמשך: עוד מקרה ועוד כמה מהעקרונות לעבודה עם התנגדות.