"לא יודעת מה אני רוצה" – פוסט אחרון בינתיים על התנגדות

לפני עשר שנים, מעשה שהיה כך היה: ישבתי במסגרת יעוץ אישי, במקום נחמד מאד, עם מנהלת שקמה פתאום ואמרה: לא יכולה לשבת עוד כאן. שאלתי אותה: את מעדיפה לצאת החוצה? להיות לבד? לא ידעתי למה היא מתכוונת, אבל כידוע – אני הולכת עם ההתנגדות ולא נגדה.

והיא אמרה לי: לא יודעת מה אני רוצה.

חיכינו רגע, ואח"כ היא חייכה ואמרה: בואי נצעד. יצאנו. צעדנו את שאר הפגישה שלנו (שעה מתוך השעה וחצי), מזל שהיו לי נעליים טובות ושהיום היה מעונן. ההליכה הייתה קצת משונה. היא המשיכה במילים: "מצד אחד מה שהכי נכון לי הוא לעזוב…" היא הסבירה את העניין ביסודיות, ו"מצד שני…" הצעתי לה שנפנה לצד השני. היא הסתכלה עלי, התחילה לצחוק, אבל הלכה איתי לצד השני. אחרי שצעדנו הלוך ושוב למה שנקרא "מצד אחד" ולמה שנקרא "מצד שני" היא נעצרה והציעה שנלך לכיוון אחר,  בקו שהיה כעין אלכסון בין שני הצדדים, לאו דווקא אמצע.  

בסוף הפגישה הייתה לה הרגשה ברורה יותר של איך היא הולכת לנהל את חייה בעבודה, ואיכשהו נדמה לי שזה גלש גם לחיים. היא נשארה בחברה בה עבדה והחליפה עיסוק ותפקיד.

כאמור, עברו שנים רבות, לא פגשתי אותה כבר שנים, אבל ההליכה המיוחדת הזו – נשארה לי בראש הרבה זמן. ונדמה לי שאני רוצה לקוות שגם אצלה.

מה שחשוב היה:

א. יש בהתנגדות אנרגיה רבה. הרעיון הוא להשתמש באנרגיה הזו, כדי להפיק את מה שהאנרגיה יכולה להביא.

ב. אם אפשר להמחיז את הקונפליקט, לבטא אותו – זה יכול לעזור, להביא את הפתרון.

נדמה לי שכאן אפסיק את הדיבורים על התנגדות, אולי בפעם אחרת אמשיך. אני לא רוצה להתנגד להתנגדות שמתעוררת אצלי כרגע, כשנדמה לי שהפכתי ליותר מידי מורה. את זה אני הרי אעשה יום ארוך ומלא מחר… אולי אפילו אביא את הסיפור הזה לסטודנטים שלי.