לוחמי השייטת – ללא הצדעה

ערב, כבר כמעט סגרתי את ענייני היום. העבודות – כולן נבדקו על ידי. סיכומי פגישות עם לקוחות יצאו לדרכן האלקטרונית. רק הטלויזיה עובדת. על הזמן שלי מתחרים עכשיו ספרו החדש של א. ב. יהושוע: אש ידידותית ו"מבט שני".

נכנעת למבט השני ומסיימת את היום בעצב גדול. לוחמי שייטת אמיצים סובלים, וגם אינם מוכרים בסבלם ע"י מי שהוריד אותם למים המזוהמים ולבוצה. והטינופת ממשיכה לזרום מהמפעלים…

לוחמים שפניהם גלויות, וראשם מלא שיער או לא, ואין להם מרירות על עצם היותם חולים או בדרכם למות, יש להם טענות על היחס של צה"ל ומשרד הביטחון. ובאמת היחס – נקלה. לא הצדעה הם מקבלים שם, אלא התחשבנות קטנה ועלובה, התחסדות ודקדוק בפרטים ובמילים תוך אי דיוק והתעלמות ממה שכל מחקר רציני קובע. פרופסור איתן אומר פעם ככה ופעם ככה. תלוי ע"י מי הוזמן.

לא ממליצה לאף אחד להתגייס לשייטת עד שהעוול יתוקן. לא מגיע לארגון הזה שאנשיו יהיו חשופים ונזנחים לרעל המטפטף הזה. לא מגיע לאנשים בארגון להיות כפופים לסוג "הורות" מזניחה מהסוג הזה. אם המפקדים לא שומרים על בריאות פקודיהם – הארגון הזה צריך להתבטל.מה קורה לחיל הים? מה קורה למפקד החיל? 

אני גדלתי לא רחוק מהקישון. בשבתות היינו הולכים אליו ודגים בו דגים. כשבגרתי – הייתה מסעדת דגים, גם שם, שהלכנו אליה בערבים כמו גם חיפאים רבים אחרים, ויושבים ליד שולחנות עמוסים.

היום אני חושבת על התמימות שהייתה נחלתינו אז. מקווה שאין שם היום מסעדה, ושדגים לא מגיעים אל שולחנינו – משם.

במהלך השרות הצבאי שלי, פגשתי את הצוללנים מידי פעם. אתמול ראיתי אחד מהם על המסך. כואב.

התמונה הבודדה של שלושה אנשים, צועדים על החול, כל אחד מהם פגוע – מלווה אותי ביציאה לעוד יום עבודה.