Archive for מרץ, 2007

"לא יודעת מה אני רוצה" – פוסט אחרון בינתיים על התנגדות

מרץ 19, 2007

לפני עשר שנים, מעשה שהיה כך היה: ישבתי במסגרת יעוץ אישי, במקום נחמד מאד, עם מנהלת שקמה פתאום ואמרה: לא יכולה לשבת עוד כאן. שאלתי אותה: את מעדיפה לצאת החוצה? להיות לבד? לא ידעתי למה היא מתכוונת, אבל כידוע – אני הולכת עם ההתנגדות ולא נגדה.

והיא אמרה לי: לא יודעת מה אני רוצה.

חיכינו רגע, ואח"כ היא חייכה ואמרה: בואי נצעד. יצאנו. צעדנו את שאר הפגישה שלנו (שעה מתוך השעה וחצי), מזל שהיו לי נעליים טובות ושהיום היה מעונן. ההליכה הייתה קצת משונה. היא המשיכה במילים: "מצד אחד מה שהכי נכון לי הוא לעזוב…" היא הסבירה את העניין ביסודיות, ו"מצד שני…" הצעתי לה שנפנה לצד השני. היא הסתכלה עלי, התחילה לצחוק, אבל הלכה איתי לצד השני. אחרי שצעדנו הלוך ושוב למה שנקרא "מצד אחד" ולמה שנקרא "מצד שני" היא נעצרה והציעה שנלך לכיוון אחר,  בקו שהיה כעין אלכסון בין שני הצדדים, לאו דווקא אמצע.  

בסוף הפגישה הייתה לה הרגשה ברורה יותר של איך היא הולכת לנהל את חייה בעבודה, ואיכשהו נדמה לי שזה גלש גם לחיים. היא נשארה בחברה בה עבדה והחליפה עיסוק ותפקיד.

כאמור, עברו שנים רבות, לא פגשתי אותה כבר שנים, אבל ההליכה המיוחדת הזו – נשארה לי בראש הרבה זמן. ונדמה לי שאני רוצה לקוות שגם אצלה.

מה שחשוב היה:

א. יש בהתנגדות אנרגיה רבה. הרעיון הוא להשתמש באנרגיה הזו, כדי להפיק את מה שהאנרגיה יכולה להביא.

ב. אם אפשר להמחיז את הקונפליקט, לבטא אותו – זה יכול לעזור, להביא את הפתרון.

נדמה לי שכאן אפסיק את הדיבורים על התנגדות, אולי בפעם אחרת אמשיך. אני לא רוצה להתנגד להתנגדות שמתעוררת אצלי כרגע, כשנדמה לי שהפכתי ליותר מידי מורה. את זה אני הרי אעשה יום ארוך ומלא מחר… אולי אפילו אביא את הסיפור הזה לסטודנטים שלי.

התנגדות לפי גישת הגשטלט – 2: דרכים להתמודדות

מרץ 18, 2007

זהו המשך לפוסט של אתמול, ועל כן, ללא הקדמות מיותרות – אני בתוך העבודה:

המפגש של היועץ/ת עם ההתנגדות הוא מרתק. עבורי זה החלק הכי אנרגטי בעבודה.בעצם, זהו הקסם שהשאיר אותי בעבודה הייעוצית. צפיתי בנפלאות שעשו מורי למיניהם, ורציתי להבין ולדעת איך הם עושים את זה.

כבר אמרתי בפוסט הקודם שההתנגדות, אם מבחירה, ואם מודעת היא בריאה. אני רוצה להוסיף כאן עוד עיקרון חשוב: אין שינוי בלי התנגדות.לא סביר שאכנס לקבוצה של אנשים ואציע משהו, והם "יעשו וישמעו", למה מי אני בשבילם?

ובכן – מה עושים?

להלן אחת מהחויות שלי + המלצות:

והסיפור הוא כזה: בתחילת שנות התשעים, נכנסתי לקבוצה. הוזמנתי כמובן ע"י מנהל הארגון. הצגתי את עצמי, ביקשתי מהאנשים שיציגו את עצמם, והם עשו זאת בקושי. אח"כ הצגתי את מטרות המפגש וביקשתי התייחסות. היה שקט. דממה. אף אחד לא דיבר. ידעתי שאני פוגשת את ההתנגדות, ממש מולי.

כזכור: התנגדות = מפגש של מציאויות, המציאות שלי והמציאות של כל אחד מהם.

ניסיתי, ושוב לא הצלחתי לדובב את האנשים. שתקנו ביחד זמן מה (לא ארוך, אני נגד שתיקות ארוכות, לא מתאים לי). דמיינתי כמה אפשרויות, האחת מהן היא שאני הולכת הביתה.

אחרי שחשבתי את המחשבות שלי, הבטתי בקבוצה, ושאלתי:

אם לשתיקה היה שם – איך היא הייתה נקראת?

וראה זה פלא: הם התחילו לדבר, צחקו וציחקקו. היו להם כמה הצעות: שתיקה רועמת, שתיקת הכבשים, שתיקה שווה זהב ועוד. השתיקה נפסקה. את המקום הבולט תפסה הכותרת: שתיקת הכבשים. באותם הימים רץ גם הסרט בשם הזה. הם הסבירו למה זו הכותרת המתאימה ביותר. מכאן ואילך – הקבוצה הפשירה וניתן היה לעבוד. העבודה לא נמשכה זמן רב, אבל היו לה השגים רבים.

מסקנות והמלצות:

א. יש לכבד את ההתנגדות, שהביטוי שלה היה, במקרה הזה: שתיקה.

ב. חשוב ללמוד אותה, לחקור אותה (לא כמו בחקירת משטרה), ללמוד מה עומד מאחוריה, מה השכל שבה?

ג. ללכת עם ההתנגדות ולא נגדה. 

מחר על הבוקר, רגע לפני יום עבודה נוסף, יבוא ההמשך: עוד מקרה ועוד כמה מהעקרונות לעבודה עם התנגדות.

התנגדות – לפי גישת הגשטלט -1

מרץ 17, 2007

אחת התרומות הגדולות של גישת הגשטלט, לארסנל היכולות שלי היא ההבנה של מהי התנגדות ואח"כ – הטיפול בה. אין אחד שניסה להכניס שינוי בארגון או בקבוצה ולא גילה התנגדות. תחושתי היא שההבנה שלי את ההתנגדות עושה אותי מקצועית יותר, וגורמת לאנשים שאני עובדת איתם, במיוחד בקבוצות – עניין. בעבודה בארגונים היא עוזרת להכניס שינויים בצורה טובה.

כשאני שומעת היום אנשים צעירים שמדברים על "לשבור את ההתנגדות", אני יודעת שהם בדרך הלא נכונה. 'התנגדות לשינוי ראויה לכבוד…  אנשים אינם עשויים מפלסיק או מפלסטלינה, אין צורך לעצב אותם מחדש… יש שכל מאחורי ההתנגדות, צריך למצוא אותו…', אני ממשיכה ואומרת, ולבסוף אני מסבירה שההתנגדות היא ביטוי למציאויות מרובות. 'היא גם הכח המתריס של הרוח האנושית מהווה נשק חשוב במאבק להישרדות' (גוטמן/לוגותרפיהלמטפל).

ועוד אני אומרת:

1. כשהיא נבחרת באופן מודע היא בריאה.

2. היא משרתת את הפונקציה של הגנה, ריפוי ויצירה.

3. היא איננה היעדר אנרגיה אלא אנרגיה בכיוון אחר.

4. היא משולה למעצורים במכונית (הרי אף אחד מאיתנו לא מעוניין להיכנס למכונית ללא מעצורים) .

5. היא נחוצה לצורך תחזוקה עצמית ובלעדיה אין לאנשים ו/או ארגונים אפשרות לשמור ולתחזק את הגבולות שלהם.

 

כתוצאה מכל אלה, שינו את המינוח, ובגישת הגשטלט של היום, כפי שהיא יצאה מקליבלנד – מתייחסים אליה גם כסגנון של קשר.

בפעם הבאה: דרכים להתמודדות עם התנגדות.

 

 

כאב יכול להיות מעין של כח

מרץ 16, 2007

היום היה יפה בין גשם לגשם. את המסילה עברתי ללא עצירה של שוטרים או אחרים והגעתי לחברה. חיפשנו חדר. לא תמיד פשוט למצוא מקום לשבת בו, במיוחד אם לא מזמינים חדר מראש. זהו, בסוף התישבנו: את ואני. זו מול זו. לי היה ביד גם ספל קפה. יותר טוב שיש לי קפה ביד, על הבוקר. ושוחחנו. והיו הרבה דברים חשובים, ולא כאן המקום לפרט אותם. והיו עיניים נוצצות מכמעט דמעות. חשבתי לי שזה ממש מעניין, שהדמעות האלה באו במפגש האחרון שלנו, ולא, הם לא היו סביב סיום המפגשים שלנו. הם היו על פרידה אחרת, מחברה לצוות, שמצאה לה מקום אחר, ויום אחד קמה ועזבה. מעניין כל כך. תמיד מדברים על חשיבות הצוות, ועבודת הצוות. לא כל כך מדברים על הכאב שיכול להתלוות לאירועים בצוות שבאמת איכפת ממנו. וכאב כזה תמיד מגיע, כמו במשפחה טובה. זה נכון במיוחד אם הצוות היה ממש מוצלח, תחליף משפחה, ואם מישהו או מישהי בצוות – מצאו לעצמם מקום אחר. ממש כמו גרושין, ממש כמו התאלמנות. ויכולות להיות סיבות אחרות לכאבים בצוות שעובד טוב יחד (מישהו חלה, מישהו יצא ללימודים ועוד), אבל זה מה שקרה בחדר שבו ישבנו. זה מה שעלה. והתזמון לא היה מקרי. אין כמו מועד של פרידה להעלות פרידות אחרות.

אח"כ נסעתי לדרכי, טיפות גשם קטנות ודקות זירזפו על החלון, כליל החורש פרח בסגול, ואני יכולתי להרהר בדברים שלך. חשבתי שלא אמרתי לך שאני מאחלת לך, שתמצאי מעין של כח -שנובע מהכאב. ושתוכלי, יום אחד, לעבור לידה ולצחוק איתה על משהו חשוב או חשוב פחות. מקווה שתמצאי גם את הכח לסלוח לה על עזיבת הצוות המיוחד הזה שלכם. שתמצאי דרך להישאר ולבנות אותו מחדש. זה הרי מה שאנחנו אמורים ללמוד לעשות. לא? לפחות באמצע החיים, אנחנו צריכים כבר לדעת לעשות את זה.

שתהיה לך שבת טובה!

הספריה שלי

מרץ 14, 2007

הבוקר גשום ומעונן ויש לי כמה שעות עד שהוא יתחיל רשמית. בינתיים אני מעיפה מבט בספריה שלי. אני אוהבת אותה. הקטנתי אותה לפחות ב-50% כשעברתי לדירה הנוכחית. מסרתי אותם לפי ההתעניינות של בעליהם החדשים. ספרות פמיניסטית, למשל עברה ל"אשה לאשה" בחיפה. זה היה מזמן. בכל פעם שאני עוברת דירה אני מוסרת ספרים. יש וספרים שנמסרו על ידי, חוזרים אלי בזכרון ואני כמעט משוכנעת שהם עדיין על אחד המדפים. כאבי פנטום ספרותיים. רונית מטלון אמרה שספרים לא מוסרים. אני מוסרת, נותנת, שוכחת שנתתי, קונה אותם מחדש, לפעמים. כל הספרות היפה שאני קונה – נשלחת לארה"ב, לבת שלי, אחרי שאני קוראת בספרים. לולא זה, הייתי צריכה לחפש בית חדש עם הרבה יותר מדפים. וכך קורה שהיום, יש לי ספריה צנועה למדי שתלויה בכעין כוורת ומכסה את אחד הקירות. אפשר לחלק אותה לכמה חלקים:

החלק הראשון כולל ספרות יפה: פרוזה ושירה. היא נמצאת בשלושה מדפים עליונים, גבוהים, צמודים לתקרה. חלק אחר נמצא באחד הארונות הסגורים, בעיקר בגלל שלא נמצא לו מקום.

החלק השני של הספרים שלי, והוא תופס את רוב המדפים: ספרות שקשורה בעבודה. הם מרוכזים במדפים הקרובים אלי:

מדף אחד של ג'ורנלים ששרדו מתחום הספרות היפה, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, שני מדפים של ספרי פסיכולוגיה וגשטלט, שני מדפים של של יעוץ ארגוני, כמה ספרים שעוסקים בצ'י קונג.

החלק השלישי קשור בעיסוק מן העבר: מעמד האישה בגוונים שונים: ספרות, סוציולוגיה, בריאות ופסיכולוגיה.

החלק הרביעי: מדף אחד של "כל מיני": מילונים, בריאות וכל דיכפין.

החלק החמישי: ספרי בישול שנמצאים על מדף במטבח. פעם חשבתי שחדלתי סופית מלבשל ומסרתי את כל הספרים שהיו לי להוציא שניים: הספר של מולי בר דוד שקניתי לפני ארבעים שנה ועוד ספר אחד של רות סירקיס. אח"כ הסתבר שלא ממש חדלתי וקניתי ספרים חדשים מזנים מזרחיים (קרוב ורחוק) כמו גם אירופאיים כמו בישול צרפתי.

החלק השישי: נמצא ליד המיטה שלי. כל מיני: שירה, איך לכתוב פרוזה, ספר בישול אחד, מתנות שקיבלתי ועוד לא הגעתי אליהם.

במזנון ובאחד הארונות מסתתרים ספרים נוספים שלא היה להם מקום על המדפים, או שהם גבוהים מידי ולא יכולים להמצא על המדפים. שם נמצאת גם כל ספרות השואה שלי (פרימו ואחרים). בנוסף נמצאים שרידים של כל המדפים כולם. 

עכשיו, שאני מסתכלת על הכתוב, נדמה לי שכתבתי הכי הרבה על ספרי הבישול שלי…

אני יודעת שכשאפרוש  – יתרוקנו כל המדפים שעוסקים בעבודה וישארו מתי מעט שאני קוראת להם: ספרות מקצועית קלאסית, תכנס בעיקר ספרות יפה. 

בכל פעם שעברתי דירה, הקפיצו הסבלים את המחיר שאמרו לי מראש. עכשיו יש לי פחות, הרבה פחות.

השטן שבינינו

מרץ 13, 2007

הדאלי לאמה אומר: "אני מאמין שמטרת החיים היא להיות מאושר. מרגע היוולדו שואף כל בן אנוש לאושר ואינו רוצה לסבול. לכן חשוב לגלות מה יביא למידה הגדולה ביותר של אושר". את דבריו אלה ניתן למצוא בהקדמה לספר: השטן שבינינו שכתבו נחי אלון, פסיכולוג קליני ותלמיד הבודהיזם הטיבטי, וחיים עומר, פרופסור לפסיכולוגיה בת"א. המחברים מתייחסים לנטיה שלנו לעשות דמוניזציה של אנשים ושל דברים. זה מתחיל בנטייה, טבעית, שלנו להשליך את האשם על האחרים, נושא שפסיכולוגים רבים כבר התייחסו אליו בעבר. סכסוכים גדולים בין אנשים מתחילים לעיתים בעניינים פעוטים, שמסביבם הולכת ונוצרת דינמיקה שביסודה האמונה שהשני רצה להרע לי.

הקריאה בספר הבהירה לי את אחד התלהיכים שאני ערה להם בחברה הישראלית: כל הפוליטיקאים הם דמונים, הרמטכ"ל חלוץ הוא דמון וכו'. רק מעטים יוצאים מהמשבצת הדמונית.

ממליצה על הספר, במיוחד לאנשי המקצוע שבינינו.

סיפור שלישי: פתיחת קבוצה

מרץ 12, 2007

פתיחת קבוצה/אתי בן זיו

ושוב, כמעשה כמעט יום יומי,  אני יושבת בעיגול, מסתכלת באנשים סביבי. הם מחכים. לי. כל אחד וציפיותיו השקטות, חלומותיו והשערותיו: כן ילך, לא ילך. אני מתבוננת, נעה בכיסא, נושמת, מחכה. שתי רגליים על הרצפה שהיא העוגן שלי. שמה לב לנשימה, לכתפיים. האם הן רחוקות מהאוזניים? אני ממשיכה להתבונן, יודעת את מילות הפתיחה בעל פה.   יש והאנשים מכירים זה את זה ובחדר יש רחש עמלני של הרגע שלפני. אני מרשה לעצמי לחשוב את המחשבות הקטנות שלי, שמסתכמות לעיתים בזה שאין אויר בחדר, או שהוא מלוכלך או שחסר בו אור, או שהוא דווקא נעים במיוחד בגלל הוילונות הלבנים המצוירים בפסים דקים של ירוק ואדום.  

ותמיד, תמיד אני גם לבד. ותמיד, תמיד יקרה משהו. רק צריך  שיהיו אנשים בחדר, כסאות מסודרים בעיגול והדברים יתרחשו, כמו שכבר אמר שנים רבות קודם, ו.ר. ביון שאת ספרו לא פתחתי כבר יותר מעשרים שנים.  

ובדומה לקורה בארוחה יהיו אלה שיביאו לנו את המנות לשולחן ויהיו כאלה שיעסקו באכילתם. יהיו כאלה שיביאו בורקס ויהיו כאלה שיביאו לנו מרק עדשים (אני מעדיפה מרק). יהיו כאלה שיערכו את השולחן ויהיו כאלה שיטילו את שהביאו בצורה מהוססת או אולי בוטחת. אחרי מילות הפתיחה, צריך יהיה לבחון ולחוש את היש, לחשוב על המתאבנים שיתחילו להופיע, להציץ במנה העיקרית, לבחור תוספות ולהשגיח גם על אלה שיושבים בשקט ובצד, ולבסוף לראות שהשארנו שולחן נקי משיירים.  והאווירה – תמיד תעלומה: התהיה משפחתית? אולי חגיגית? האם הדברים שיעלו יהיו קלילים או רב שכבתיים?  

ואיך יסתיים המפגש? האם אנשים יצאו רעבים עוד יותר? אולי מבוישים? ואולי מצפים למפגש הבא? ואיך אהיה אני: מותשת? שבעת רצון, מלאת אנרגיה? ברגעים כאלה אני חוזרת אל סוניה שיושבת לה על חוף האוקיינוס, בקייפ קוד. אני רואה את  קומתה הכמעט זעירה, את שיערה הלבן והקצרצר, אני בוחנת את עגיליה הקטנים נעוצים באוזניה. היא מבטיחה לי, כרגיל, שייתכן והפעם נראה לווייתנים, כי ממש עכשיו מתחילה העונה, אלא שזה מעולם לא קרה. אח"כ אני שומעת אותה מספרת חזור וספר,  שהייתה לה משפחה מיוחדת. 'אימי נפטרה בצעירותי', ודבריה נשמעים מצופים עצב יבש שרק שרידיו נותרו תלויים בקולה כמו בסיפור חוזר ונשנה, 'וכך קרה שעברתי מדודה לדודה וממשפחה אחת של קרובים למשפחה אחרת'. היא עוצרת רגע ואחר כך ממשיכה 'התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שלמדתי להסתכל על משפחות וגיליתי מודלים שונים, עד שהגעתי לאוניברסיטה היו לי בראש הרבה עבודות סמינריוניות פוטנציאליות…'  

אני אוהבת את החיוך של סוניה היתומה, שהוא גם צנוע וגם כל יודע. עכשיו היא בת שבעים ושמונה, מומחית לטיפול משפחתי, מומחית לגשטלט. כשהייתה בת שבעים ושתיים העיזה והקימה מכון להכשרת אנשי מקצוע, שגם הוא הפך לחלק מהמשפחה שלה. בביתה, שלא כמקובל אצל אמריקאים אחרים שפגשתי,  נפגשים הלומדים ואוכלים מהמרק המיוחד שלה ומשאר תבשיליה. סוניה אוהבת לבשל, והאוכל תמיד מוגש בסגנון מיוחד. עכשיו היא מריצה סדנא חדשה שאני רוצה להירשם אליה:The next phase . דווקא מתאים לי, ה- next phase הזה. אני שומעת את קולי אומר: "שלום, שמי הוא שולה יחזקאלי. הייתי רוצה שנתחיל בסבב של הכרות. אפשר לעשות את זה בסבב כשכל אחד משמיע את קולו ואומר משהו על עצמו, ואפשר לעשות את זה בצורה לא שגרתית… מה אתם מעדיפים? יש לכם רעיונות"? שלוש הצעות עולות ואחרי התלבטות אנשים מתחילים להציג את עצמם. הראשונים בוחרים אחת משלוש ההצעות. אט, אט לקראת האמצע, אנשים מתקבצים סביב ההצעה האחרונה, השגרתית יותר. שם, מקצוע, מספר ילדים. אין לי יותר זמן למחשבות. אני מתרכזת במדברים: זו מגיעה מרחוק וזה מגיע מקרוב, עכשיו כולנו כאן. גם אני. נעלמו הוילונות, נעלם האוויר. אני מסתכלת בהם בעיניים רכות כמו שלמדתי מסוניה, מקטינה את עיני לכמעט פסים כמי שאיבדה את משקפיה. 

שלוש שעות אח"כ, אני שומעת את עצמי אומרת "עבדנו כשלוש שעות, מבקשת לקיים סבב אחרון, סבב של סגירה. האם אפשר שכל אחד מכם יגיד עם מה הוא יוצא מכאן? מה הדבר שהכי בולט"? כן, נראה די טוב בשביל התחלה, אני אומרת לעצמי.  כוסות חד פעמיות מושלכות לפח, השאריות נעלמות מהשולחנות, השירותים ודלת הכניסה – ננעלים והמפתח נדחף אל מתחת לדלת. היה לנו זמן לכתוב פעמיים ולהקריא פעמיים גם.  קבוצת כתיבה, היא קבוצה דומה וגם אחרת. 

אגוזים, תותים, עוגיות וקפה ליוו אותנו. חלון פתוח. גבר אחד, השאר נשים. מילים. סגנונות. המעלית מורידה אותנו בצפיפות מלבנית ומתכתית, למטה.  בחוץ פוגשת אותי השמש של יום שישי בצהרים. סוניה מאמינה שבשביל לכתוב צריך קבוצה. אני הולכת בעקבותיה. 

  

 

החיים העצמאיים של הבלוג

מרץ 11, 2007

אני יושבת ומקשיבה לתוכניות, או קוראת כתבה, והדברים הנאמרים הם חד משמעיים: "הדמויות הן שקובעות, אני יוצרת אותן, אבל אח"כ יש להם חיים עצמאיים". תמיד כשסופר או סופרת אמרו את זה, תמהתי: האמנם? איך זה יכול להיות שדמות שאת/ה המצאת, מנהלת את הסיפור מנקודה מסוימת, או לפחות את חלקה בסיפור? היום זה כבר יותר ברור לי

מאז שהתחלתי את הבלוג הזה, אני מגלה יותר ויותר שיש לו חיים עצמאיים ובמידה שאני משפיעה עליו הוא משפיע עלי. וכך קורה, שאני מתישבת כל בוקר לכתוב (כמעט), כאילו יש לי איזה חוזה מחייב. ולמרות שאני אוהבת לכתוב, זה לא קרה לי קודם ולא באדיקות. אני חושבת עליו לעיתים במהלך היום יום שלי ויודעת מידי פעם גם מה אכתוב. אם אני לא שוכחת – אני גם אכן כותבת את זה. החל מאתמול, למשל, אני כבר יודעת את הכותרת, אבל חיכיתי להיום. וכך, הדבר הכי קל היה לכתוב את הכותרת. אבל לא תמיד זה כך. לפעמים אני מתיישבת מול הצג הריק וחושבת: מה היום? מה הכי מדבר אלי היום? ואז עולה משהו, ונכתב

גם בעניין התכנים יש לבלוג השפעה עלי. למשל, חשבתי שאכתוב יותר מקצועי ואני מוצאת את עצמי כותבת יותר אישי. לא ברור לי אם אלה התגובות של קוראי הבלוג, או שמא זה צורך שמתפתח אצלי. ואולי בכלל זה מה שרציתי ולא העזתי? טוב אין פתרונים ואני לא ממש מחפשת אותם. עם האי ודאות הזו אסתדר

אבל מה שברור לגמרי – שהבלוג שלי עומד בפני עצמו

הבלוג שלי הוא לא אני. יש בו חלק ממני, אבל הוא לא כולו אני. וכבר מזמן יש לו אישיות משלו, וכיוונים משלו, ואני שמחה בזה ובו

אהבה במועדון הספרותי

מרץ 10, 2007

המכונית הכחולה שלי כבר חונה כשאחוריה צמודים לגדר הבית. מכוניות אחרות עוד משוטטות ומחפשות מקום חניה. לילה שקט ירד על רחוב אחד ביהוד, ורק המכוניות המחפשות מפרות את השקט של יום שישי בערב

בתוך הבית כבר עומדים הכסאות סביב בעיגול, ואני אומרת שלום למרים ומנופפת לאחר. איפה הכי טוב שאשב? כורסא אפורה ענקית – הוכנה עבורי. גדול מידי. לא מתאים. מצאתי את הכסא שלידה. זויות של 90 על 90 – הכי טובות לגב שלי. היד שלי מושטת בתנועות חוזרות אל הפיצוחים. גם קצת אל הגבינות, כרגיל, לוקחת יותר מידי. מחכים. עוד מעט יבואו כולם, עוד מעט נתחיל

יהודית, חברה טובה, העניקה לי הזמנה במתנה לפני 10 שנים, באתי, ראיתי, ומאז אני חברה. אני אוהבת את ההתרחשות. מסתכלת סביב ורואה אנשים שנפגשים כבר עשרים או שלושים שנה. קוראים, ובאים לדבר. חלקם נפגשים בין לבין, חלקם – לא.

כשמגיעים כולם, ואולי כמעט כולם, מוזגים שמפניה ויין לגביעים. אירוע חריג דורש הרמת כוסית. יעקב יער, אדריכל, יקבל ביום העצמאות השנה את פרס ישראל. בעיתונות כבר כתבו כתבות אוהבות וכועסות, אבל הערב הזה יהיה ערב של פרגון. קורות החיים נמסרים ממי שאכן יודע אותם, אהרון הוא ידיד ותיק, וכוסיות מורמות ל"לחיים". שותים משהו. אומרים כמה מילים נוספות, מניחים את הכוסיות הריקות ומתרווחים

מישהו דוחק בי להתחיל, תורי להנחות את הערב. אני מוציאה את הדפים שהכנתי מבעוד מועד, מסומנים באדום, ירוק, כחול וגם יש מקום לשחור. מצטטת, אומרת את דעתי, נותנת לאחרים להביע את דעתם. החדר שהיה ריק לפני שעה  מלא עכשיו באנשים, בנחת, וכן, אפשר לומר גם באהבה 

עוגות וסלט פרות מקנחים את הערב. יש כבר מועד חדש לפגישה, מנחה אחר, ספר חדש. מילים של תודה והמכונית הכחולה יוצאת שוב לדרכה. מאוחר. צריך להיזהר בנהיגה, לא להיכנס לסטטיסטיקה

בבית אני נרדמת מיד. בבוקר אני קמה ונכנסת כרגיל למחשב. נורית שלחה לי שני קטעים מקסימים שכתבה. מקווה שתפרסם. עוד לפני שטעמתי משהו מארוחת הבוקר התבשמתי מה"קאפה קוכן" ומ"דירה ריקה". שקט אצלי בבית עכשיו, בן זוגי עוד ישן, הקאפה קוכן מהביל וממלא את הבית שלי בזכרונות של לוטה שבסיפור. יש לה מקום לאהבה, אהבה של מהגרים. ואני נזכרת במשפחה שלי, אבא עובד כל כך קשה. ממש כמו לוטה – שתי משרות. והאימהות שלי – שם למדתי לראשונה מהו משבר הגירה… מרימה כוסית של בוקר, ריקה מיין ומלאה אהבה למהגרים הפרטיים שלי ולחברי במועדון הספרותי

החיידק מתחיל אצלך בכף היד

מרץ 9, 2007

כל הכבוד לאיכילוב שהשיקו תוכנית שהורידה את אחוז הנדבקים בזיהומים בחצי. מדובר בהישג חשוב גם ברמה בינלאומית

ואם אפשר באיכילוב, אפשר בתל השומר, ובנהריה, ובצפת

ואם אפשר בבית חולים, אפשר גם לדרוש ממי שבודק/ת אותי לרוץ ידיים ו/או להחליף כפפות. אני צרכנית שרותים רפואיים ותשומת ליבי מופנית לדברים האלה, אלא שעד עכשיו התביישתי לבקש. מקווה שיעמוד לי הכח בפעם הבאה. מה שכן עשיתי: פניתי דרך האינטרנט לקופת החולים שלי וביקשתי – שיפור

ויש גם חיידקים אחרים: מטפוריים יותר. לא הורגים פיזית, אבל פוצעים נפשית. ממליצה ללכת עם קריאתו של יו"ר מועצת יד ושם, להחרים את המוצרים והחנויות של "דן קסידי". מה זה הגזימו! להכניס דוגמנית שחיפית לבור הדומה לקבר אחים, ולחייך סביב הנושא. לא יודעת אם זה בורות, אטימות, גסות. כנראה הכל יחד ויותר מזה. חשוב לזכור שהכחשת השואה, החידק הזה, נמצא בכף היד שלהם. זוועה צינית