דו"ח וינוגרד הורס את תאי התמימות היחידים שעוד נותרו בגופי.
הבוקר, ב06:00, פתחתי את ה-CNN, וראיתי שוב את מה שאני לא רוצה לראות. רואים אותנו. מדברים: גם אצלינו, גם אצל השכנים הקרובים גם אצל השכנים הרחוקים.
לכן, נראה עוד יותר טוב הערב של אתמול, שבו השתתפתי בטקס הענקת תעודות למנהלי התנדבות ב"נדב". קבוצת תאים קטנה אחת של תמימות צרופה – חייכה.
כבר מרחוק ראיתי שהלובי של בית הנבחרות בוינגיט מלא. קיויתי שיהיה לי מקום לשבת. אני נוהגת להגיע לשם בכל שבת פנויה עם ספר ועם מחשב, ועובדת קצת בשלווה השקטה של המקום, כשאני בין לבין. בחורים גדולים וכבדים מילאו את החלל. החולצות שלהם היו מגוונות, ולא צעקו באחידות את מקום מוצאם.
פילסתי לי דרך לשורת הכסאות שליד החלון שמאחורי פרחים בסגול לבן.
הם היו כ-15 איש, מדברים ביניהם בשקט, בשפה שנראתה לי סלאבית, אבל לא יכולתי להחליט מהי. החבורה הראשונה התמקמה סביב שולחן צפוני. אנשים שבאו אחריהם התיישבו בכעין יציע שיצרו ולא פתחו את הקבוצה. נראה היה שלא כולם מוכרחים להיות בפנים. לאט טיפטפו עוד כמה שחקנים צעירים והתיישבו בשורה נוספת שיצרה כעין יציע נוסף ורק אז, נפתחה בשקט החבורה לעיגול גדול אחד. לא שמתי לב איך זה קרה, אבל באחת הפעמים כשהרמתי את הראש שלי מהמחשב – הם היו ישובים בעיגול ענק.
מישהו בא ואמר משהו, בשפה שלהם, והם בשקט צעדו לכיוון שהורה להם, לא לפני שסידרו מחדש את הכיסאות לצורה שבה היו מסודרים קודם, וסילקו פחיות לפח. אחד מהם, שעזב אחרון, שלח אלי מבט כבודק אם הכל בסדר.
האיש בלובי, יצא אחריהם. "תראה איך השאירו את המקום, שגעון, מאיפה הם?", אמרתי.
"מבוסניה", אמר ופנה אל איש מבוגר אחד, שנשאר שם.
"Yes, yes, Rugby team, from Bosnia"
חזר אחריו האיש.
"תראה מה זה, נקי", אמרתי.
"כן, זה הכל עניין של תרבות", אמר לי שוב האיש הצעיר בלובי.
מבחינתי – הם ניצחו כבר.
בכתבה בהארץ של היום, תחת הכותרת הזו, סיפורים שאומרים שדרפור היא כמו גן עדן לעומת מה שקורה בדרום מזרח צ'אד. שבטים ערביים תוקפים את הכפרים שעל הגבול עם סודאן.
הסיפור הכי מזעזע: איך אישה יולדת שם.
והשאלה של אינשטיין במכתב לפרויד: Why war ? – חוזרת ועולה אצלי, וגם התשובה שהוא מקבל שמספרת לו בתגובה למכתבו, על יצר המוות, ככה אנחנו בנויים. עצוב כל כך.
סוף כל סוף החליט משרד החוץ לבנות תוכנית לסיוע לפליטי דרפור.
כל כך מאוחר, אבל יותר טוב מאשר לעולם לא.
אולי בגלל זה – כדאי שיבנו תוכנית טובה ומהר.
בעיני, להיות בת לעם היהודי אומר – רגישות גבוהה יותר של השלטון לעוולה מסוג זה.
אתמול ראיתי סרט קולנוע מהמשובחים. חיים של אחרים, צבר 7 פרסי אוסקר גרמני, ואכן יש לזה סיבה טובה. ישבו להם האנשים בשטאזי, תיחבלו תחבולות, ונכנסו לחיים של אחרים. וגם הצליחו למרבה הצער להסיט אותם ממסלולם.
סופר ושחקנית, מהאינטליגנציה שעוד שרדה תחת משטר האימים הקומוניסטי, הופכים ליעד של השטאזי שדוחף אותם לצאת נגדו. הסרט הוא שילוב של אירועים והיפוכים דרמטיים, עלילה מהפנטת, משחק נפלא, הכל שזור באקטואליה של היסטוריה טריה שעוד לא הכל נאמר ונרשם בה.
כל מי שמתעניין בנושאים שקשורים באידיולוגיה, אהבה, אומנות, רודנות, מחאה ולידתה, השפעה, התערבות של "האח הגדול" – ימצא בסרט עניין רב.
אף רגע אחד לא השתעממתי ולא הרגשתי עייפה. השקעה חשובה ושווה.
היה חלק לא נח שהתחבר לעיסוקים ולאירועים שהכרתי כמו עבודה בחדר עם מראה חד כיוונית (ידועה כל כך מעבודה של פסיכולוגים ומנחים). מעורר שאלות אתיות ממדרגה ראשונה.
הבוקר חיפשתי חנות פתוחה. אני צריכה להביא חומוס שאני מכינה לבד, ו-2.5 ק"ג חזה עוף. רק "טיב טעם" פתוחה כבר משמונה בבוקר.
נכנסתי לחנות היפהפיה הזו והתפעלתי פעם נוספת מהחידושים: במקום הקפטריה תהיה יחידה שתמכור כלי בית משובחים למבשל המקצועי והחובב, באמצע עומדת עכשיו יחידה שמוכרת תבלינים וכל מיני תערובות לאורז, לתה וכו' – העתקה חלקית של חוות התבלינים, ומדפי העוף והבשר מחכים למנפנפים למיניהם. בצעתי את הרכישה במהירות, כל הקופות אוישו בקופאיות חייכניות שידעו שחג היום, גם אם הוא יפסח עליהם. חוץ ממוכרת אחת חמוצת סבר – כולן חייכו אלי. היה נעים.
בחזרה הביתה פגשתי שתי משפחות של שכנים שבחרו לעשות את החג בקיבוץ מעברות, שם אפשר לשבת לדבריהם ליד המים ומאד נעים שם. הם מקווים שיהיה להם מקום. גם אני.
המנגל שלנו היה מקסים. ישבנו לנו במקום סודי ופרטי בהרי מנשה. היו שם אחי וגיסתי ושניים משלושת צאצאיהם עם טפם ובני זוגם וכן אחת מבנותי עם בני ביתה. היו שם גם שניים משלושה צאצאים של בן זוגי היקר. היתה גם סבתא סוניה שמייצגת את הדור של הורי, בקיצור – המשפחה.
הכל היה נפלא. לא היה חם מידי, האוכל היה בשפע ועוד נשאר הרבה, והפעלת הילדים הצליחה מעל המשוער. עזבנו לדרכינו כשהתרמיל הכחול מרוקן מממתקים, קערת החומוס ריקה, והנכדים מלאים בשוקולד… והבלונים כמעט כולם מפוצצים…
חזרתי הביתה ומצאתי את תגובות חברי יורם ושוקי ולכם אני מקדישה את הרגע שלאחר הנפנוף, עדיין בנושא הנחיית קבוצות. המיקוד עדיין ב"קו הנחיה".
להלן מה שאני יודעת (יש כאן אולי חזרה מסוימת על מה שנאמר אבל לא רק):
הנחיה בקו, לפי גישת הגשטלט היא כמעט ממש הכרח. לצערי, אני לא עובדת כך מספיק, כי זה הרבה יותר יקר ללקוח. מכל סיבה אחרת שווה, אבל אולי על זה בהזדמנות אחרת.
היתרונות הם:
א. מכפיל עיניים אוזניים וכו'.
ב. משלים סגנונות, למשל מיקוד ביחיד לעומת מיקוד בקבוצה ועוד.
ג. מגדיל אופציות בתפקיד המנחה.
ד. הרושם וגם התמיכה מוגברים.
ה. מאפשר תמיכה והתפתחות אישית ומקצועית (לא רק למתחילים).
ו. מפחית תלות.
ז. משפר קצב.
ח. מאפשר מיקוד חד יותר של נושאים.
ט. יש חלוקה של מטרות מתפתחות ומתהוות.
י. אוביקטיביות רבה יותר במיוחד כשמתפתח קונפליקט בין אחד מחברי הקבוצה לאחד המנחים.
ועוד.
החסרונות יכולים להיות:
א. איום ותחרות.
ב. אורינטציות שונות ומטרות מצטלבות.
ג. חלק מהאנרגיה, או אנרגיה נוספת מושקעת בהובלת התהליך של הקו.
ד. לעיתים יש יותר מידי התערבויות, מעבר לצרכי הקבוצה.
ה. יכולות להיות נקודות עיוורון דומות.
ו. הקצב הנח לשני המנחים יכול להיות שונה מידי.
ז. אפשרות של מודלינג גרוע כשרגשות שליליים באים לידי ביטוי.
כדי למנוע חסרונות ולהגדיל יתרונות על המנחים:
א. לחלוק אורינטציות, ציפיות, ניסיון.
ב. לקיים משוב קבוע.
ג. להיות נוכחים.
ד. לבחון כל הזמן את ההנחות שלהם ולעקוב אחרי מה שקורה (ממש טוב לעשות את זה בין ההפסקות, או בין הפגישות).
ה. עוד חשוב לעשות בין הפגישות: דיבור על נושאים כגון: כל כמה זמן כדאי שנתייעץ בינינו?, כשאנחנו חושבים אחרת – מה הייתי מצפה שתעשה/י?, אני יודע/ת שאני אוהבת לעבוד על הנושאים האלה:…….., אני יודע/ת שאני פחות מתמקד/ת בנושאים האלה:…….., אני מצפה מעצמי:…… אני מצפה מעצמינו:…… ועוד.
ו. האם אנחנו נהנים מהיתרונות? סובלים משהו מהחסרונות? איך לשפר את העבודה שלנו.
רוצה להזכיר לכם שפעם האומנים הגדולים עבדו בסטודיו ולא ציירו לבד. היו להם עוזרים, עמיתים, תלמידים. אולי בעיקר תלמידים ועוזרים. היום הציור בודד יותר. במובן הזה סדנת הגשטלט מציעה סטודיו לעבודה של מנחים.
ולסיכום הסיכומים: תודה לשוקי וליורם שהמשיכו ואיתגרו והביאו את מחשבותיהם. בטוח שתהינה הזדמנויות להמשיך ולברר את הדברים.
זה היה מזמן. ישבתי בחדר גדול מאד. הוזמנתי ע"י צה"ל לקחת חלק ביום עיון שעוסק בנושא הנחיית קבוצות, שנים אחרי שכבר לא הייתי בצבא. היה לי תפקיד בשעה אחרת ובקבוצה אחרת, אבל כיוון שמדובר בכנס, נהניתי להיכנס ולראות איך עמיתים שלי עובדים לפני שהעבודה שלי התחילה.
שניים הנחו אותנו ב"קו": גבר ואישה. כמיטב המסורת הקלאסית הם ישבו בשני צידי החדר. הם הציגו את עצמם בקצרה, וכן הסבירו מה יהיה. אחרי זה השתתקו.
זו פתיחה מאד מקובלת.
מישהו מהחברים בקבוצה אמר משהו, אני כבר לא זוכרת את דבריו, אבל זה יכול היה להיות משהו כגון: אני מציע שנעשה סבב הכרות, ואולי הוא אמר: אוף, אני לא סובל שתיקה. רק אל תעשו שתהיה ארוכה.
והחבורה התחילה כך או אחרת לעשות את שלה, עלתה לגבהים וירדה, הלכה ישר או התפתלה. מידי פעם השמיע אחד המנחים שלנו הערה, שהסיטה את הדיון לנקודה שהקבוצה לא ראתה עד כה, או דווקא מיקדה בנושא שכן עלה אבל הוזז לצדדים אחרי שהות קצרה מידי לדעתם.
התבוננתי בדרך העבודה שלהם. הם החליפו כנראה מבטים, אבל אני לא הצלחתי לתפוס אותם בזה. משהו איחד אותם ומתח סביבם איזה קו מחבר למרות שישבו במקומות שונים ורחוקים. הם לא פנו זה אל זה במילה, אלא שפכו את כל אמרותיהם אל החדר, שהיה לחלל שקולט הכל – גם אותם. לא ברור לי מי מהם הוביל (גם זאת אופציה שיכולה להיות מתוכננת מראש או לא), לא ברור לי אם הייתה ביניהם חלוקה כגון: את תסתכלי על התהליך אני אדבר תוכן. בכל אופן – אין לי ספק שנעשתה עבודה.
יצאתי. לא זכור לי שקיבלתי משהו שלא היה לי קודם, או שקרה משהו בקבוצה שעשה איזה שהוא שינוי. יכול להיות שהיה דבר כזה,אבל הזמן השכיח אותו ממני. כן זכור לי שיצאתי בחוסר נחת ואולי היה הוא קיים עוד לפני שהתחילו… אם אני דווקא רוצה להיות כנה…
אני אוהבת עבודה בקו. אני אוהבת לדבר עם המנחה השני/ה באמצע העבודה ולהתייעץ. למשל, אני יכולה לפנות אליו ולהגיד: "מה לדעתך קורה עכשיו בקבוצה"? או: "נדמה לי שחצי קבוצה שותקת, האם אתה מסכים"? והוא יכול כמובן לענות לי. למשל במקרה הראשון הוא יכול להגיד משהו כגון: "הנושא שהעלינו, אולי כבד מידי, אולי הקדמנו את המועד" ובמקרה השני הוא יכול להגיד לי משהו כגון: "ספרתי את השותקים, אני חושב שמדובר בשליש, ובעיקר בנשים. מה את אומרת"?
בעבודה שלי לאחרונה עם אבי הדרי, חבר ועמית, הוא פנה אלי ואמר אחרי פרק של עבודה: "עכשיו את תקחי את הקבוצה". "לבד"? שאלתי. "כן" הוא אמר. וזה יכול להיות כמובן גם הפוך. שאני אגיד לו את זה או משהו אחר כגון: "איך אתה מרגיש… למה אתה מודע"?.או למשל, בעבודה שלי עם אריה בורשטיין, שהוא ברקע שלו רקדן וכוריאוגרף, אני יכולה לזכור עבודה עם הקבוצה על ה"ההתישבות בתפקיד" או "הקימה ממנו". כאשר הקבוצה מתבקשת לשבת ולקום וללמוד מתוך הישיבה והקימה משהו על כניסה לתפקיד או עזיבתו. ואז כשהוא מסיים את החלק הזה, אני יכולה לשאול משהו כגון: "האם אתה חושב שההדגמה הזו בגוף – תמיד אפשרית? או שיש לה גבולות"?
ההישענות על חבר/ה שאיתו/ה אני עובדת היא נפלאה:
1. היא מאפשרת לי לנוח לפעמים.
2. היא מביאה זוית אחרת: גם כי יש עוד מישהו/י איתי בסיטואציה שרואה ממקום אחר וגם כי אני יכולה להתרחק ולחפש זוית אחרת, בשקט.
3. היא מאפשרת לדסקס את המצב, ללמוד אותו: גם תוך כדי פעולה וזה מוגדר אצלי כמותרות של ממש, וגם לפני או אחרי.
4. היא מזמינה לפעמים דעות מנוגדות ומהווה מודל לקבוצה לעבוד יותר לעומק תוך כדי הבעת ניגודים ולא רק הסכמות. במובן הזה נראה לי שהמנחים הם יותר אמיתיים, פחות מאולצים.
5. היא מאפשרת ביטוי של יכולות אחרות לגמרי. למשל: אבי הוא דרמה-תרפיסט. לאריה יש יכולות מעולם הריקוד. הניסיון שלי שונה לגמרי. יש לנו כמובן גם נקודות חיבור: הכרות עמוקת שנים, והתעמקות בשטלט.
6. תמיד אני לומדת משהו חדש, שלא ידעתי. יכולה להיות מיומנות, יכולה להיות שימוש במטפורה או בסיפור. למשל אם אני ממשיכה עם אבי, אני יכולה לספר עד היום כמה סיפורים שלו על תפקיד "ההשרייה" בעבודה, תוך כדי שהוא מתאר את אימו מכבסת את הכביסה המשפחתית לפני שנים הרבה. אם אני דווקא רוצה להביא את אריה, אני יכולה תמיד לזכור את מלאכת המחשבת של ההתמקדות בקטנות בגוף, כמו למשל: בנשימה.
7. חלוקת אחריות. האחריות היא בהחלט לא רק שלי.
אני חוזרת לאותו חדר גדול בו ישבתי בהזמנת צה"ל. קצת ריחמתי על המנחים ההם. היה מתח באויר. הוא מוכרח היה גם להיות אצלם (מה שקרוי: תהליכים מקבילים). העבודה נעשתה ללא חיוך. ללא הומור. כן, אני יודעת ששניהם היו רציניים מאד, והם רציניים מאד גם היום. שניהם ידועי שם ויודעים לעבוד קשה, אבל איפה השעשוע? איפה הכיף?
אני אוהבת עבודה קבוצתית שיש בה גם אלמנטים של משחק והומור. הרי כל החיים הם במה, וכולנו אוהבים גם הנאה. אין לי ספק שההשתקעות שלי בגשטלט באה כיוון שמצאתי את האפשרות לעבוד יותר בכיוון הזה וגם לדעת שאני עובדת נכון. אדווין נייויס, מורי ורבי היה אומר לי שאם אני עובדת קשה מידי – אני עובדת לא נכון. מאז אני לא עובדת קשה בקבוצה, ואני עובדת עוד פחות קשה כשאני עם מנחה נוסף/ת. אני משתדלת מאד שהעבודה תיעשה אצל וע"י המונחים. אנחנו רק מתזמנים, שומרים, ומכוונים.
איש קצר, החולצה שלו לבנה ובטנו גולשת קמעה מעל למכנסיו. לראשו כיפה שחורה, וללחייו זקנקנן קטן. הוא מבקש לכבד את הנפטר ולהתעזר בסבלנות, אבל האנשים מדברים. אין צורך במתבונן חד ראיה כדי לגלות שהוא עומד בין שתי קבוצות, אחת היא הקבוצה של נפטר אחד ששוכב עטוף בטלית לבנה שפסיה שחורים (או אולי מדובר בתכריכים שמספקת העירייה), האחרת היא הקבוצה של הנפטר שמסע ההלוייה שלו היה צריך להתחיל כבר מזמן, אבל נדחה. "חטפו לנו את התור", אומר בנו של הנפטר "שלנו".
הקולות מתעממים, עושים ברצון כבוד למת שמונח כבר על דרגש השיש הקר.
אבל כמה זמן אפשר לעשות לו כבוד?
לחישות דקות מתחילות בזמזום חלוש, בקבוצה שלנו, ושוב גוברות בהדרגה.
ואז מגיח אלינו שוב, האיש עם החולצה הלבנה והכיפה השחורה, ומבקש ואומר ברגש ובכוונה: "אמרתי לכם כבר, ביקשתי… עוד קצת סבלנות", ושוב נשמעים לו האנשים וקולם גווע למספר דקות.
המספידים עולים על הפודיום ויורדים ממנו, אחד מהם, מתעקש במיוחד על דברים שוחקים וארוכים שרק מי שלידו שומע אותם. האיש שלנו מתקרב אליו כרוצה לסמן לו שאולי כדאי לקצר, אבל הדובר שקוע בתוך שלו ובחיוך רחב מספר את נפלאותיו של המת, ומציץ מידי פעם בניירות לראות אם לא שכח משהו. כן, יש כאלה, שלא רואים את הסביבה, אני חושבת לעצמי. הוא יכול היה להמשיך ולדבר ליד הקבר, ולאפשר לבאים בתור לבצע את שרצו לעשות.
איש גבוה, לבן שיער, מן הקבוצה שלנו תופס מנהיגות ועובר את כל המעגל עד לאמצע, עולה למעלה, ושם פתק. הוא מבקש לקצר. מהומה קטנה נוצרת ובסופו של דבר מופסק השוחק שהוא כנראה בנו של המת, ויורד למטה. תפילות וגזירת כנף בגדו מתחילים את מסע הלוויה ומפנים למת שלנו את ספסל השיש.
בעל החולצה הלבנה, אם כן, לא כל כך הצליח במלאכתו ולמזלו, נעזר באחד מחברי הקבוצה שלנו. אפשר למצוא לכך כמה סיבות:
א. גורמי המסגרת לא מתאימים. יום חם מאד. שתי הקבוצות עומדות בחוץ, אין מספיק ספסלים. יש דברים שאי אפשר, שפשוט לא אנושי לדרוש מאנשים.
כל מנחה יודע שחשוב לראות שהחדר תקין, שיש מספיק מושבים, שהמקום מאוורר, שאין רעש, שאין מסתכלים אחרים, שיש לקבוצה אפשרות לאינטימיות.
ב. גבולות: אין גבולות ברורים בין הקבוצות, ומידי פעם מישהו נודד מפה לשם ובחזרה, בטעות או שלא בטעות. אין גם גבולות של זמן. בארבעים דקות אחור מתחילה הלוויה שלשמה התייצבנו. אם הגבולות לא נשמרים – הכל יכול לקרות, אפילו תגרות.
ג. סמכות חלקית: לא ממש הוגדרו סמכויותיו של בעל החולצה הלבנה כלפינו, למרות שיש לו כנראה תפקיד רשמי. כיפתו וחולצתו אומרים לנו שאולי האיש מבאי ועובדי המקום, אבל אולי הוא אחד משלנו, כזה שסתם רוצה כבוד למת. לא היה מזיק לו אם היה לו תג על בגדו.
ד. צריך גם לשמור על כבוד כולם, כולל החבורה שהתאספה סביב המת "שלנו". כיוון שהוא נתפס כדואג רק לקבוצה אחת הוא נחשד כלא אוביקטיבי על יד הקבוצה האחרת. חשוב לראות את התהליך כולו, את המערכת כולה. על מנחה או מנהל להיזהר מאד שלא להיתפס כמי שנלחם עבור חלק אחד של המערכת ומזניח את האחר.
ה. אין נורמות ברורות. הנשים והגברים נענים חלקית להפצרותיו לעמוד במקומות ה"נכונים". כמו בבית כנסת מנסים לשמור שם על צניעות והפרדה. בכל קבוצה הולכים ונוצרים כללים, חוזה פסיכולוגי. לכאן הגיעו אנשים עם חוזה אחר וציפיות מנוגדות.
ו. האיש בחולצה הלבנה מבקש את הבלתי אפשרי. אנשים שהוזמנו לשתיים וחצי לא יכולים לחכות ארבעים דקות ולשתוק. בכלל שתיקה בקבוצה היא נושא ששוה להקדיש לו מחקר ועיון. יש כאלה שללא שתיקה – לא נעשית לדעתם כל עבודה.
נכון. לא מדובר כאן על הנחיית קבוצה, אבל אילו היו לאיש, בחולצה הלבנה, כמה מיומנויות של מנחה – היה מצבו הרבה יותר טוב, וגם… מצבינו.
אני חיה קבוצתית. נולדתי לקבוצה שחלקה הכרתי ועל חלקה שמעתי.
ידעתי שקבוצה יכולה להיות גדולה יותר מסך הנוכחים בחדר. ידעתי שכל אחד מביא סיטואציה, השתייכויות וזכרונות של קבוצות שונות לתוך כל קבוצה קיימת ומתהווה. זכרתי את המשפחה שלי גדלה למימדי ענק (הבר מצווה של אחי), למימדים בינוניים (סדר פסח בכפר חסידים, הכיתה שלי בערבי כיתה) וקטנה שוב (המשפחה הגרעינית בקריית חיים).
התחלתי ללמוד הנחיית קבוצות בלי שקראתי לזה בשם ובמילים האלה. עשיתי את זה במקומות שונים ובעיקר נחשפתי לזה בצבא.
עם סיום הלימודים שלי לתואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה הבנתי שיש מקצוע כזה. ידעתי שחייבים תואר שני. עשיתי אותו, אחרי התלבטות גדולה (וביקורים בבתי חולים לחולי נפש במזרע ובטירה) – בסוציולוגיה. החלטתי לעבוד עם אנשים בריאים, ולהתמקד בשיפור, צמיחה והצלחה. למדתי הנחיית קבוצות בקורסים שניתנו במסגרת הלימודים ההם.
באותם ימים צריך היה תואר שני כדי ללמוד הנחיית קבוצות בארגון מסודר ולהפוך לאיש/ת מקצוע בתחום.
הקורס הראשון (לימודי תעודה) שבו למדתי התקיים (ועדיין מתקיים) באוניברסיטת ת"א, החוג לעבודה סוציאלית יחד עם החוג לפסיכולוגיה. הוא היה הראשון, אבל מאז לא הפסקתי ללמוד.
למדתי שם שהמספר האידיאלי של חברים בקבוצה הוא בין 8-15. ממש אידיאלי: 10-12.
למדתי דברים חשובים כמו ההבחנה בין תוכן, תהליך ודינמיקה.
עברו שנים.
פגשתי כמה אנשים חשובים מאד בתחום (בהם אירוינג יאלום, אנשים ממכון טויסטוק, ועוד).
נעשיתי מוקסמת מהיכולת של מנחים מסויימים לטפל בהתנגדויות בצורה אלגנטית. העמקתי בזה.
התאהבתי בגישת הגשטלט, והיא מנחה אותי היום בעבודתי – כעמוד השדרה המקצועי שלי. עליו מתלבשים דברים נוספים שלמדתי לפני ואחרי. התפעלתי מעבודתה של דורותי סימינוביץ' (קנדה, ארה"ב) ואני מלווה אותה שנים רבות בהנחיית קבוצות.
עבדתי בקבוצות שונות במקומות שונים בעולם. ראיתי איך מומחים יודעים לעבוד עם 4 אנשים בלבד, והיום גם עם 400 ויותר. העולם של היום דחה את האכסיומות של אתמול.
באחד הכנסים, בת"א, כשרציתי להנחות עם חברה, באו מעטים. ביטלנו וזו הייתה טעות גדולה. אנשים רק אחרו. קיבלתי משוב שלילי. למדתי שלא מבטלים ומתחילים עם מה שיש. גם עם שלושה.
בכנס אחר, בניו יורק, ראיתי איך חבורה של כשנים עשר איש מנחה 1000.
ראיתי סדנאות שבהם מקשים על אנשים וסדנאות שבהם מקבלים ואוהבים אנשים.
ראיתי והשתתפתי אפילו בסדנאות שמונחות ע"י אנשים לא מקצועיים ורודפי בצע ופרסום.
באחת הסדנאות שהעברתי באיפ"א בנושא "עבודה בשוק ללא עבודה", התחלנו לעסוק ולדבר על הנחיית קבוצות וירטואליות.
בסדנאות הבינלאומיות שאני מנחה אנחנו יכולים להיות 9 מנחים ממקומות שונים בעולם, בקבוצות שבין 8-40 איש. צריך לדעת לעשות את זה והתוצאה – נפלאה בגלל הזויות השונות וההשתקפויות.
למדתי שהכל נתון לבחינה מחדש, כמו למשל התשובות לשאלות הבאות:
1. מהו המספר האידיאלי של אנשים בקבוצה?
2. האם האנשים צריכים לשבת במעגל כדי לערוך סבב הכרות?
3. האם האנשים צריכים להכיר זה את זה?
4. האם המנחה הוא איש מקצוע בתחום?
5. מי נחשב לאיש מקצוע בתחום ההנחיה?
6. האם אפשר לעבוד עם יותר משני מנחים?
7. איך עושים את זה?
8. מה תפקידו של המנחה?
9. האם המנחה יכול להיות אחד מהאנשים בקבוצה?
10. מה תפקידן של תת קבוצות בקבוצה?
11. כמה שליטה צריך מנחה?
12. כמה רגשות יכול למנחה להביע?
13. האם יש מרחק בין המנחה למונחים ומהו המרחק האופטימלי?
14. כמה זמן נמשכת קבוצה?
15. איפה נעשית העבודה החשובה ביותר: במפגש עצמו? בהפסקות?
16. קבוצה פתוחה לעומת קבוצה מובנית: מתי? האם?
17. מהי המשמעות של הבאת חומרים מוכנים מראש (כן, גם מצגות)?
18. איך מנחים קבוצות רב תרבותיות?
19. האם אפשר לדבר יותר משפה אחת בקבוצה? האם אפשר לעבוד ללא שפה משותפת?
20. למה יעילה קבוצה? למה – לא?
ועוד. ועוד ועוד.
העברתי ועברתי כבר אלפי קבוצות. אני עוד לומדת.
החיים בישראל מספקים את החומרים ליצירה של אגדות רבות. אחת האגדות היא על אבא של שתי נשים, מיכל ועידית שכנאי, שנפל והוא צעיר כל כך שאף אחת מהן לא זוכרת אותו ולא יודעת על קיומו אלא מתוך החסר, התמונה והידיעה של מה שקורה בסביבה.
הסרט, שבנוי כעין יומן אינטימי, יוקרן מחר, שבת בסינמטק של ראש פינה ואפשר גם להזמין אותו להקרנות פרטיות בליווי דיון על שכול, על יחסים בתוך המשפחה, הקיבוץ – על רקע אובדן ועוד.
להלן פרטים נוספים למעוניינים:
הטלפון של מיכל: 050-8813122, 077-550151.
המייל: michals222@gmail.com
החיים בארגונים 